את יצר הציד הקדמון, שהיום לא כל כך ניתן לבטא, החליפו ענפי ציד חדשים. בארצות הים יש ציידי הוריקנים, הנוסעים בנפש חפצה אל תוך עין הסערה ממש, ואצלנו ציידי שיטפונות, העוזבים הכל ושועטים למדבר עם כל התראה על זרם עז אפשרי. ויש ציידי מציאות, וציידי מטמונות, וציידי לבבות, וציידי הנאות אסורות. ואל קהילת הציידים הגדולה הזאת נוספו עתה ציידי החיסונים.
בכל מבצע גדול יש פחת, וציידי החיסונים מאתרים מרפאות ומרכזי חיסון שבסוף היום נשארו להם חיסונים, שכידוע לא ניתן להקפיא מחדש, ולכן כל מי שבא מקבל חיסונו, שלא בהתאם לעדיפותו. הקמת קבוצת הפייסבוק "חיסוני קורונה בין חברים" וקבוצות הטלגרם "חיסוני קורונה עודפים" ו"חבל על כל חיסון" היא אירוע קהילתי ראוי להערכה, ובפורומים האלה, ואיפה לא, עובר מידע מועיל לאזרחים: איפה ניתן להשתמש במה שהיה נזרק לפח לולא היו באים הצעירים בדקה ה־90 ומתחסנים. זה כמו לאסוף ירקות במצב טוב בסוף היום בשוק, אחרי הסגירה. תמיד יש שאריות טובות, למי שלא יכול לקבל בדרך אחרת.
יש לשים לב במיוחד לחברה הערבית, בתרומתה הבעייתית להיווצרות עודפי חיסונים שמחולקים לצעירים. הנתון המדהים אומר ש־40 אחוזים מהאזרחים הערבים שמזמינים תור לחיסון, לא מגיעים. וכך, כמות אדירה של חיסונים שמוזמנים נותרת מיותמת, חופשית לחלוקה לכל צייד. מעולם לא היתה תנועה יהודית כה ערה במרפאות כפריות במרחב הערבי. נחמד דווקא. אבל אי הנהירה של הערבים שהזמינו תור להתחסן פוגעת באוכלוסיות הסיכון בכל המדינה, כי לכל מתחסן צעיר בכפר מנדא, מכל דת, נשמרת מנה שנייה, שלא ניתנת למי שמגיע לו - לזקן, לחולה, למורה. צריך לתקן את זה.
השבוע צדתי לי חיסון. קיבלתי מידע פנימי חם על דיור מוגן שנותרו בו 40 מנות, והשכנים מוזמנים למסיבה. הזדרזתי להגיע, ונותרה עבורי המנה האחרונה באמפולה. המצפון ביקש לייסר אותי, אבל השקטתי אותו כשהזכרתי לו שהוא ואני בשנתנו ה־59, ש־60 זה לא מעבר להרי החושך, זה ממש פה, וחוץ מזה, זכיתי לאמן עשרות אלפי מבוגרים בכל בוקר, אני עובד בריאות הציבור כעת. מצפוני אמנם המשיך לטרטר, אבל עם כרית על הפרצוף.
על פי האמת, אם יש עתה האטה במשלוח החיסונים, מוסרי לעכב את המנות השניות לכל ציידי החיסונים, ולחסן פעם ראשונה את הזקנים שטרם הגיעו, גם על חשבון צעירים כמוני.
זריקות
מאז שהחלו החיסונים אי אפשר לפתוח שום מסך בלי לראות מחט חודרת לזרוע. זה לא נגמר לשנייה. כל כתב, מגיש, מרואיין, מקבל שליש מסך, ובשני השלישים הנותרים יש זרועות נדקרות, ולא ממש משנה מה נושא השיחה. זה מעגל אינסופי, היפר־לופ, של זריקות לאנשים מפורסמים ואלמונים, קשישים וצעירים, גברים ונשים. זה לא משנה, כולם פתאום מקבלים זמן מסך, בתנאי שהעור שלהם נחדר על ידי מזרק.
רבאק, אנחנו יודעים איך נראית זריקה, אין צורך להקרין זריקות ברצף אינסופי. יש הרבה אנשים שלא יכולים לראות מחט נכנסת לגוף. יש כאלה שמתעלפים מזה, מרגישים בחילות, סחרחורות, תחושות קשות. אני מניח שיש גם אנשים שזה לגמרי עושה להם את זה - מקעקעים, חברי קהילת ה־BDSM, אולי צוותים רפואיים. אבל חוץ מאלה, לכל השאר, זה ממש מטריד את הנפש. יש גם כאלה עם אבחנה רשמית, טְריפַּנוֹפובים קוראים להם. אז למה העינוי הזה שבקלוז־אפים הבלתי נגמרים?
ברור שהתקשורת תפקידה להטריד את הנפש. זה עיקר הביזנס של חדשות ואקטואליה, ליצור חששות ולהפיגם לסירוגין. מי שרוצה את הסם הזה, מוזמן להתמכר. אבל המחט היא סיפור אחר. זאת הצקה, סוג של בריונות חזותית קשה, שחייבים לעצור מייד.
וכשאני אומר לעצור מייד, אני מתכוון לכך שהשבוע בתוכנית הבוקר עצרתי את התוכנית מלכת, והוריתי בשידור להפסיק מייד עם מחול הזריקות המצולם הזה. אני יושב, מראיין ורואה במסך מולי זריקות. גם בלעדיהן קשה לי להתרכז, אבל בנוכחות המזרק אני משתתק. לא מוצא מה לשאול. כי אני מפחד מזריקות, מבדיקות, מדקירות. בחיים לא מביט כשלוקחים ממני דם, תמיד מוצא נקודה בחדר להתעניין בה ממש. לא יכול.
כבר למדתי להעמיד פנים שזה בקטנה, אבל בתוכי צורח תמיד הילד המפוחד שהייתי פעם, כשנמלטתי מזריקה, ואת חצי ירושלים רצתי כשאמי בעקבותיי, עד שנלכדתי. יש מיליונים כמוני. אנחנו הרוב. אולי אפילו נקים מפלגה, נתמקם בין עפר לשלח.
תרחמו עלינו. רוצים להראות אנשים מתחסנים? בכיף. מרחוק, מזווית שלא רואים את המחט. תשאירו משהו לדמיון, כמו שהיו משאירים פעם את מעשה האהבה בסרטים הוליוודיים. השפתיים מתקרבות, ואז כוכבים, ציפורים, זיקוקים. אל תראו לי את רגע הכניסה, תנו לי רק את אנחת הרווחה ביציאה.
אמרו
בשבוע שעבר התפרסם מחקר ארוך טווח, שבדק אם ילדים שמשחקים במשחקי מחשב סופר אלימים, כמו GTA, הופכים להיות אנשים אלימים. התוצאה היתה חד־משמעית: לא. על פי המאמר, אין שום קשר בין המשחקים שמשחק הילד, הנער, הבחור, הבוגר, במחשבו - שבהם הוא בין היתר דורס זקנות במעברי חציה - לבין רמת האלימות שלו.
מייד קמו המומחים להשחתת מידות ושמחו להכשיר את השרץ, והרבה "אמרנו לכם" נשמעו באוויר. ואני, אחרון עבדיכם, אומר: בולשיט. אולי סוגי האלימות שנבדקו - רצח המוני בקניון או מכות בהפסקה - לא עלו, אבל האלימות הכללית בחברה עלתה גם עלתה, בכל העולם, ואני חושב שלמשחקי המחשב יש בזה חלק יפה.
משחקי המחשב האלימים מלמדים את השחקן להפעיל אלימות קיצונית בלי לייצר שום רגש כלפי זה. אין משחק מחשב שבו יש לפני הקטל רגע של מחשבה, חמלה, ראיית הזולת כאדם. הצחקתי. במשחקי המחשב הדורסניים מחסלים כל מי שנקרה בדרכו של הגיבור, השחקן, ולא משנה אם הוא שוטר, עובר אורח תמים או ישות רשע משוכללת. כולם מקבלים צרור בראש, והדרך ממשיכה, בלי לעצור, לעזור, לבדוק מי זה בכלל.
ומה לעשות, החברה האנושית השתנתה בשנים האחרונות, כמעט במקביל לצאתם של המשחקים הסופר־מציאותיים, אקסטרה־רצחניים, היפר־חזותיים. קחו, למשל, תאונות פגע וברח. האם המחקר המלומד יכול לשלול את התזה שהעלייה המטורפת בכמות הנטישות של נפגעים בתאונות, לא קשורה לפרקטיקה שנלמדה במאות ואלפי שעות מול המסך בלילה? וכל ההתנהלות ברשתות, הפגיעות הישירות, בלי שום קרום דק של נימוס, דרך ארץ, חיבה, חמלה, אנושיות, ישר לפנים ועם פנים חשופות - זה לא פרי של חינוך לפגיעה ללא רגש, שנרכש במשחקי הווידאו? איך תוכיחו שלא? לדעתי כן וכן.
כי אני מאמין בתדר, ואני יודע שתדר מחולל שינוי בעולם, מעט אור דוחה הרבה חושך, הרבה חושך מסתיר אור. משחקי וידאו אלימים הם חושך מוחלט, הם מרעילים את הנשמה, את באר המים החיים של כל אדם, ויוצרים אנשים שליבם הטוב מוסתר מהם ושלומדים להרוג בקלות, גם אם רק על המסך.
יאללה, הלכתי לשחק ב"מנסרי העצמות 4".
