בצבא קוראים לזה אס"ק. הצבא אוהב ראשי תיבות, ואס"ק זה אווירת סוף קורס. באמת שלא צריך לומר מילה אחת נוספת. אס"ק. בין שמדובר בקורס קצינים ובין שמדובר בקורס מבריגי נצנצים, משהו מוזר מאוד קורה כשכולם כבר מריחים את הסוף. הכל מתרופף. המשמעת, האנרגיות, החגורה. הכל מרגיש נוזלי ונמרח כמו בציורים המפורסמים של סלבדור דאלי.
משהו דומה קורה כאן מאז התחלנו לדבר על החיסונים. אווירת סוף קורונה. אמנם אנשי המקצוע עושים עבודה נפלאה, וישראל מתחסנת בקצב שמדינות אחרות יכולות רק לחלום עליו. אבל חוץ מזה קצת הלכנו לאיבוד. הכל מתרופף, ומהר. המסיכה שוב נושרת מהאף לכיוון ה"יאללה, יאללה". אחינו בית ישראל שוב מפגינים את יכולת הפרשנות היצירתית שלהם, ואם לומר בעדינות, הסגר האחרון הוא אחד הסגרים הפתוחים ביותר בתולדות האנושות. אינשאללה החיסונים עוד יבואו לידי ביטוי גם במספרים ובמקדמי ההדבקה. בינתיים מה שבא בעיקר לידי ביטוי הוא המנטליות הישראלית. שנהיה בריאים. אמן.
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על שאבי מהמכולת השכונתית שלי, ועל התגובה שלו לעסקה שבה הפך שייח' ערבי מהמפרץ לאחד הבעלים החוקיים של מועדון בית"ר ירושלים (קוראים לו שבי, אני יודע, קיצור של שבתאי, אבל חששתי שמישהו יקרא בטעות Shevy).
כדי לתאר בלשון צבעונית חלקים מדמותו העשירה של שאבי, כתבתי שם את השורה הבאה: "אם, נגיד, מרב מיכאלי מופיעה על המסך, מומלץ לקחת חצי שעה הפוגה, להתרענן קצת בחוץ, ורק אז לחזור בזהירות, לבדוק שהכל נרגע. ולהתחיל את הקנייה מחדש".
אז ככה. יומיים אחרי הפצת העיתון הגיע אלי טלפון בהול. על הקו היתה מרב מיכאלי. לא מישהי שאני מפטפט איתה על בסיס יומיומי. היא רצתה להבין מי זה הבחור הזה ומה יש לו נגדה. הגישה מצאה חן בעיניי מאוד, וארגנתי פגישת פסגה חגיגית בין השניים, שהתקיימה כעבור כמה ימים. ישבנו בצל הסככה שבפתח המכולת, מקום מפגש הפרלמנט השכונתי, שתינו קפה, ושאבי הוציא כיבוד עתיר פחמימות.
מה נאמר בפגישה? אתם יכולים לנחש בעצמכם. אוהד בית"ר, שיש כיסא על שמו בבית כנסת, ואשת שמאל תל־אביבית מובהקת ישבו וממש השתדלו להדגיש את הצדדים שבהם אין ביניהם מחלוקת. משהו בתוכי קצת חיכה לפיצוץ שלא הגיע. המסקנה הפשוטה, הכמעט טריוויאלית - אם אתם מעוניינים לסלוד עמוקות מאנשים שאתם לא מסכימים איתם, כל מה שעליכם לעשות הוא לא להיפגש. אף פעם.
אני חושב על הנקודה הזאת בכל פעם שאנחנו מסיימים לקרוא את ספר "בראשית" וממשיכים אל "שמות". כשבני יעקב מגיעים למצרים של פרעה ויוסף, הם זוכים לקבלת פנים נדיבה ולהזמנה חגיגית לסעודה. הימים הם ימי רעב, והזמנה לסעודה היא חתיכת עניין. אבל התורה מדגישה שעם כל הכבוד להכנסת האורחים המצרית, האחים של יוסף מוזמנים לשבת בשולחן נפרד.
"וישימו לו לבדו ולהם לבדם, ולמצרים האכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם. כי תועבה הוא למצרים". הם לא יכולים לאכול עם עברים. אמונתם אוסרת עליהם. מן הסתם יש עוד עמים שהמצרים לא מוכנים לאכול לצידם. זאת תועבה עבורם. למה? האם מכיוון שעמים אחרים אוכלים בשר? בגלל נימוסי שולחן מוזרים כלשהם? סתם גזענות ישנה וטובה? אינני יודע. מן הסתם קצת מזה וקצת מזה.
דבר אחד אני דווקא יודע, והוא שהתנ"ך בדרך כלל סולד מהמנהגים המצריים. משהו בתרבות המצרית העתיקה מצליח להוציא את התנ"ך משלוותו. אם הספר הזה מספר לנו שהמצרים מתעבים את המחשבה לשבת לאותו שולחן עם זרים, הרי אנחנו - עם הספר - אמורים לתעב את התיעוב הזה. ובמילים פשוטות, מתי בדיוק זה קרה ואיך, דווקא אנחנו, היהודים, הפכנו להיות אלופי העולם בלא לשבת לאותו שולחן עם ההיא וההוא והנו־ני־נו?
זה התחיל בענייני כשרות, זרם הלאה לאידיאולוגיה, ומשם לפוליטיקה. ומי באמת החליט ששאלת המפתח שכל עיתונאי חייב לשאול היא: האם אתה מוכן להתחייב שלא תשב לשולחן הממשלה עם X?
השבוע התבשרנו על התקדמות מבורכת בתחום ילדי הזוגות הגרושים. אמרתי מבורכת? מטאורית! אתם לא תאמינו למשמע אוזניכם. מעכשיו חייבים מעונות היום למסור מידע רלוונטי על הילדים הרשומים אצלם, גם לאבא של אותו ילד. ילד ממודיעין שנרשם לפתע למעון יום באילת? האבא המופתע רשאי לדעת מזה. הילד זקוק לקלינאית תקשורת? לריפוי בעיסוק? לליווי פסיכולוגי? יש לו גם אבא? תיידעו.
וזאת בתנאי שאותו אבא דרש את המידע.
מהפכה, רבותיי. האנושות כבר יודעת להתפיל מי ים. המדע גילה חיסון גם לקורונה. רק לאחרונה מדפסת תלת־ ממד הדפיסה עבורי שן תותבת. בקרוב נוכל ליהנות מסטייקים אמיתיים בלי להמית שום בעל חיים. טייסים מעבירים פקודות למטוס דרך גלי מוח שהקסדה שלהם יודעת לקרוא. מקררים המחוברים לרשת הביתית יודעים מתי להזמין עבורכם חלב - ומעונות היום, לא להאמין, חויבו רק השבוע למסור מידע לאבא שרוצה להיות חלק מחיי בנו, או בתו, למרות שהוא כבר לא בן זוגה של האם.
אחד התחומים הפרוצים ביותר בעולם הגירושים הישראלי הוא מוסדות החינוך. בני זוג שהופכים את הפרידה למלחמה נוטים לכמה התנהגויות פסולות. הם נוטים להשתמש בילדים שלהם ככלי נשק. והם ינסו לגייס כל גוף או מוסד לצורך ניהול המערכה, שממנה לא ייצא להם שום דבר טוב. בעולם מתוקן הגופים האלה - מעונות יום, גנים, בתי ספר, לשכות הרווחה ועוד - היו אמורים לזהות מקרים כאלה ולסרב בתוקף להיות חלק מהסכסוך. בעיקר למען הילדים. בפועל העולם מקולקל.
לא מזמן שוחחתי עם מנהלי מוסדות שאני דווקא מאוד מעריך, ונאלצתי להגיד להם בערך כך: יש לכם אולי ילד אחד בכל מחזור שסובל מרגישות לבוטנים. או לשומשום. או ללקטוז. ילד אחד ואולי שניים. אבל אתם מוכנים לכל תסריט. יש לכם נהלים ברורים בעניין, וכולם יודעים אילו סנדוויצ'ים לא לשלוח. אני עצמי אפיתי עוגת יום הולדת ללא גלוטן רק לפני שבועיים.
מצד שני, בערך שליש מהתלמידים שלכם הם ילדים וילדות לסיפורי גירושים. רבים מהם, לצערנו, גירושים מכוערים. ולמרות זאת, אין נהלים, והכל פרוץ. פעם אחר פעם אני שומע על פגישות קריטיות - בנוגע למצב לימודי, חברתי או נפשי של הילד - שאליהן האב לא מוזמן. ולא כי מישהו שכח להזמין. אלא כי מישהי דרשה. ואיכשהו זה עובר. פסיכולוגים, יועצים ומנהלים משתפים עם זה פעולה, ולא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך הרגל שהוא רע לא פחות. אולי מחסור בנהלים, ואולי סתם אדישות.
אבל תשמעו, מעונות היום. חייבים לדווח. אמנם רק בתנאי שהאב ידרוש. אבל בכל זאת. החל מהשבוע. צעד קטן לאדם.
