בשביל רבים מהישראלים בימינו השם "המהנדס" כבר לא אומר דבר, אבל לפני 25 שנים בדיוק, זה היה כינויו מעורר החלחלה של המבוקש מספר אחת של ישראל: יחיא עיאש, ארכי-מחבל שהיה ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס ואחד האחראים להכנסת שיטת פיגועי ההתאבדות לשטחי ישראל בשנות ה-90 כחלק מהטרור הפלסטיני, פיגועים שגבו את חייהם של למעלה ממאה ישראלים והביאו לפציעתם בגוף ובנפש של מאות נוספים.
עיאש זכה לכינוי "המהנדס" בשל המומחיות הרבה שצבר בבניית מטעני חבלה מאולתרים וקטלניים ששימשו לרציחתם של אזרחים ישראלים, הן באמצעות מכוניות תופת והן באמצעות מחבלים מתאבדים. עד לחיסולו היה עיאש המתכנן הראשי של כל פיגועי החמאס ובנוסף הוא היה זה שהכין את חומר הנפץ וחיבר אותו לגופם של המתאבדים.
על שמו רשומים לדיראון עולם פיגועים רבים שאירעו בשנים 1994 ו-1995, שהבולטים מביניהם היו הפיגוע בצומת מחולה – פיגוע ההתאבדות הראשון שגבה את חייו של אזרח פלשתיני אחד והביא לפציעתם של תשעה חיילים; פיגוע מכונית התופת בעפולה שאירע לאחר הטבח במערת המכפלה – ושהביא למותם של שמונה ישראלים ולפציעתם של עוד 55, שרובם היו תלמידי תיכון; הפיגועים בתל אביב ורמת גן – שבהם נהרגו 28 ונפצעו למעלה מ-130 ישראלים; והפיגוע בירושלים – שבו פוצץ המחבל המתאבד את מטען הנפץ בשעה שהאוטובוס שעליו נסע, קו 26, עבר בצמוד לאוטובוס קו 9 – פיגוע שגבה את חייהם של 5 והביא לפציעתם של יותר ממאה בני אדם.
לאחר שכוחות הביטחון ובראשם השב"כ הבינו שמאחורי סדרת הפיגועים הרצחניים עומד עיאש, החל מצוד אחריו, אך הוא הצליח לחמוק משירותי הביטחון, בין השאר בזכות התחפושות שבהן השתמש והעובדה שהחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה. בשנת 1994 ברח עיאש לעזה והסתתר שם מפני כוחות הביטחון.
"כשעיאש הבין שהוא עומד להיתפס", מספר ל"ישראל היום" חבר הכנסת אבי דיכטר, שעמד אז בראש מרחב דרום של השב"כ ופיקד על המבצע לחיסולו, "הוא ברח מהשומרון לרצועת עזה, שהייתה אז תחת שלטון הרשות הפלשתינית, וכך הפיקוד על מבצע היירוט שלו עבר אליי, למרחב דרום. כשאני נזכר במבצע הזה, חשוב לי להזכיר שחקן מרכזי שהלך לעולמו: יצחק אילן ז"ל, שהיה אז ראש דסק עזה ובעל תפקיד מכריע במבצע ליירוט יחיא עיאש. בכל שנה בתאריך הזה אילן היה מתקשר אלי ואומר לי: 'היום זה היום'. השנה, לצערי, הטלפון שלו חסר".
"המרדף החל בגישוש באפילה", אומר דיכטר, שמונה בהמשך לראש השב"כ, "לא היה לנו קצה חוט כדי לדעת היכן הוא, ומכיוון שהוא היה זר, גם תושבים מקומיים לא ידעו לומר לנו היכן הוא. אבל ככל שהתקדמנו, התחלנו 'להריח' שהוא נמצא בסביבת אנשים מסוימים, ומשם התחיל להתגבש הכיוון המבצעי. באותו זמן התחלנו להבין שלא נוכל לעצור אותו – כי לא היה לנו מידע אינטימי ולא רצינו להכניס כוח מסתערב פנימה ולסכן אותו – בנוסף, לא יכולנו להכניס אליו הביתה 10 ק"ג חומר נפץ, כי אתה יודע שאתה עלול לפגוע בחפים מפשע, כך שהפתרון שחיפשנו היה פתרון כירורגי.
"הרעיון לתת לו טלפון 'ממולא' הגיע מאנשי הטכנולוגיה שלנו. לפעמים דווקא ההצעות הכי מבריקות באות דווקא מ'האנשים עם הגוגל ועם המשקפיים'. אנשי השטח חשבו לשים לעיאש לבנת חבלה בפקסימיליה, כי הם ידעו שלבנה של חצי קילו תהרוג אותו בוודאות, אבל אנשי הטכנולוגיה אמרו שאין שום סבירות שהוא יתקרב בכלל למכשיר כזה. הם הציעו להשתמש בטלפון במקום".
אנשי השטח של השב"כ העבירו לסייען שהיה בסביבת עיאש טלפון סלולרי לשימושו הפרטי, ולאחר שראו כי גם עיאש עושה שימוש בטלפון, כצפוי, סופק לסייען מכשיר חלופי – שהפעם היה ממולא במטען חומר נפץ שניתן להפעלה מרחוק.
ניסיון החיסול שכשל
בשל גודלו הקטן של המכשיר הסלולרי, הצליחו אנשי המחלקה הטכנולוגית לדחוס לתוכו כמות מזערית של חומר נפץ, 11 גרם בלבד, דבר שחייב את אנשי השטח לוודא שעיאש יצמיד את הטלפון לראשו בשעה שהמטען יופעל: "אנשי הטכנולוגיה עשו פלאים ובנו מכשיר שמאפשר לפגוע בו – בתנאי שהוא יהיה צמוד לראש שלו, ואנשי השטח בנו תסריט שיבטיח שהוא ידבר איתו צמוד לראש, בשיחה שתהיה מספיק ארוכה כדי שכאשר המטען יופעל, המכשיר עדיין יהיה צמוד לראשו". זמן קצר לאחר מכן, עשה עיאש שימוש במכשיר הממולכד.
"הפעלנו את המטען מרחוק", נזכר דיכטר, "ושום דבר לא קרה. היה המון תסכול בחדר. פתאום אתה מבין שכל שמונת החודשים האחרונים בוזבזו לריק. הורדנו את מטוס הממסר נמוך יותר, כי חשבנו שזו בעיית קליטה, אבל גם זה לא עזר. הבנו שהסיפור נכשל. הוא סיים את השיחה ולא הבין שקיבל את חייו במתנה. זה היה ביום שישי. סגרתי את הדלתות של החמ"ל ואמרתי שאף אחד לא הולך הביתה לשבת עד שיש פתרון".
אנשי הטכנולוגיה אמרו שאם המכשיר הממולכד יגיע אליהם בחזרה, הם יצליחו לאתר את התקלה, וכך, למרות הסכנה שבדבר, הוחלט להביא את המכשיר בחזרה למעבדות השב"כ. "כבר במוצאי שבת המכשיר היה אצלנו. פתחו אותו עם רובוט וזיהו את התקלה. היה שם חוט שניתק בגלל השימוש בפליפ (פומה נפתחת, א"ג)".
לאחר תיקון מנגנון ההפעלה, המכשיר הועבר בחזרה לעיאש, תוך שימוש באמצעי הסוואה וסיפורי כיסוי. ביום שישי שלאחר מכן, ה-5 בינואר, הגיעה ההזדמנות לנסות שוב: "הוא התחיל שיחה עם אבא שלו. מבחינתו זו הייתה שיחה שגרתית במכשיר בטוח, אבל אצלנו הייתה התרגשות עצומה. זו הייתה ההזדמנות שחיכינו לה. חיכינו שעיאש יתחיל משפט ארוך, כדי שנוכל להפעיל את המטען כשאנחנו יודעים בוודאות שהמכשיר צמוד לראש שלו, ואז נתנו אור ירוק למפעיל המבצעי. המשפט הארוך הגיע והמפעיל לחץ על כפתור ההפעלה, ואז האיש שלנו שהאזין לשיחה זרק את השפופרת בחמת זעם ואמר: 'קיבינמט, יש עוד פעם תקלה, לא שומעים כלום'... 'בטח שלא שומעים כלום', אמרתי לו, 'המכשיר התפוצץ!'. ככה נגמר הסיפור שלו".
מה עבר לך בראש ברגע כשהבנת שעיאש סוף סוף חוסל?
"בעשרות שנותיי בשב"כ תחושת ההצלחה שלנו תמיד הייתה מהולה בתחושת אכזבה, וזה היה נכון גם במקרה הזה. מצד אחד הייתה תחושת הצלחה על כך שהצלחנו לחסל רב-מרצחים אחרי שנים של מרדף, ומצד שני הייתה תחושת אכזבה משום שלא קיבלנו אישור לחסל את המחבלים הבכירים שהגיעו שם".
דיכטר מגלה שמיד לאחר שעיאש חוסל, הגיעו לזירה אנשי חמאס בכירים, ביניהם מוחמד דף, כדי לפנות את הגופה. אך על אף שהייתה היתכנות מבצעית לחסל את הבכירים הללו, לא התקבל לכך אישור מהדרג המדיני. "זה היה עדיין עידן השלום עם הרשות הפלסטינית", מסביר דיכטר, "ולמרות שהרשות לא השקיעה שום מאמץ כדי ליירט את עיאש, לא בשומרון ולא בעזה, לצערי, הדרג המדיני חשב שסיכול של תשתית החמאס תגרום להפסקת שיתוף הפעולה עם הרשות. כמובן, הם לא היו צריכים תירוצים כדי לא לסכל טרור. ובכל זאת, הייתה תחושה טובה, כי הצלחנו במבצע חריג שבוצע כנגד מטרה חריגה".
במבט לאחור, 25 שנים אחרי, יש משהו שהייתם עושים אחרת?
"לצערי, במהלך הדרך המבצעית היו כמה הזדמנויות שהחמצנו. השקענו המון זמן באיסוף ידיעות כדי להיות בטוחים שאנחנו בסביבה שלנו, ובדיעבד, גילינו שהיינו קרובים אליו יותר ממה ששיערנו, כך שיכולנו לאזור אומץ מוקדם יותר כדי להגיע לשלבים המתקדמים של המבצע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו