הכי משלנו

המשפחה שלנו צורכתקליפים על בסיס יומיומי. הילדים הצעירים יותר מתקשים לקבל את העובדה שיש בעולם, ואפילו ברשת, שירים שלא יצא להם קליפ. זה לא מפריע להם להמשיך לתקוע מבט במסך לאורך כל השיר, אבל בפירוש מחלץ מהם תגובות מתוסכלות בנוסח: "מתי הם יתחילו לזוז?"

אני מציין את זה, כי אחד הקטעים האהובים ביותר על משפחתנו בזמן האחרון הוא צילום מתוך הופעה חיה (היו פעם דברים כאלה) שבה ישי ריבו מארח את אמיר דדון, כדי שדדון יארח אותו בשירו "לבחור נכון". להגיד ששניהם זמרים נהדרים ובעלי קול נפלא זה מובן מאליו. אז למה אנחנו כל כך אוהבים לשמוע ולראות את השיר הזה? האם בגלל הקונוטציה למערכת הבחירות הנחשקת שעומדת בפתח?

דווקא לא. אלא כי אתה רואה שם שני אנשי במה, שני זכרי אלפא עם מנה מסוימת של אגו בריא, שלא מפסיקים לפרגן זה לזה. הם באים מעולמות שונים, חושבים ומתנהלים אחרת זה מזה. אפשר להניח שכשהם שרים "להאמין, לבחור נכון" הם לא חושבים על אותו דבר, אבל יש משהו נדיב ואוהב באופן שבו כל אחד מהם נהנה להקשיב ולעקוב אחרי הדברים הקטנים והמפתיעים שחברו מוסיף פתאום לשיר. וגם לקראת הסוף, כששניהם פוצחים בתחרות בלתי נמנעת בין שאגות הרוקר של דדון לבין ההמיה הנכספת של ריבו, אי אפשר שלא לרצות לחבק את שניהם, ואת מה שקושר ביניהם.

ואז מגיע רגע שבו דדון חושב שהשיר הסתיים. הוא כבר פונה להודות לקהל ולצאת. ואז מתברר שריבו רוצה עוד קצת מזה, וממשיך. רק כדי שחברו יצטרף לעוד כמה רגעים יחד על הבמה. והרגע הזה לא רק אמיתי ויפה, הוא גם מאוד־מאוד ישראלי. תסלחו לי על הביטוי.

טוב, אני יודע שלדבר על "מה ישראלי" זה קצת יאיר לפיד, ולכן פוליטי, אבל למרות הפוליטיקה אני דווקא אוהב להיות ישראלי. אני יודע שיש מי ש"ישראלי" בעיניו הוא תואר גנאי - אבל אני לא חולק עליו. אני פשוט לא מאמין לו. יש משהו אהיב במה שנוצר כאן - ומרגש, ומעורר התפעלות והשראה, וסתם נחמד - והוא מביס בקלות את כל מה שבלתי נסבל (ושכל כך נעים להדגיש כל הזמן).

החוויה היומיומית של רובנו, בלי שום קשר למפלגה שנצביע לה, היא 80 אחוזים דברים שהיינו רוצים להמשיך ולטפח, ועוד 20 אחוזים שהיינו שמחים להעיף לכל הרוחות. טוב, נתפשר על 25-75. ובאותם 75 אחוזים, אחד היסודות החשובים הוא הנכונות להתקרב ולהתיידד, שהיא נטיית נפש קולקטיבית ששמחה לסלק מחיצות, גם מול זרים, ולהביא חיבוק - בכפוף להנחיות. מניסיון, התכונה המיוחדת הזאת עזרה ועוזרת לנו בימים קשים.

לכל הטורים של ג'קי לוי

לאסוננו, המקום שבו יש הכי פחות מהאיכות הזאת הוא השדה הפוליטי. כבר כמה שנים שהמחלוקות העקרוניות הצטמצמו למינימום, ואת מקומן תפסה איבה מחנאית וגם אישית, נוטפת דם רע ועין רעה. זה כמה מערכות בחירות אנחנו מתעקשים לשלוח לחזית הבמה דמויות שלא באמת מסוגלות לשיר דואט או לפנות מקום, ושאת הקליפים שלהן ממש לא מומלץ לראות בבית לצד הילדים. במידה רבה הפוליטיקה שלנו היא לא רק מעפנה, היא גם לא ישראלית. ואם היא כן, אז זאת בדיוק חתיכת הישראליות שהיינו רוצים להיגמל ממנה.

ברור שהתרעלה הזאת מחלחלת גם למטה ומזהמת מי תהום חיים, ולכן אולי כדאי שבבחירות הבאות ניקח על עצמנו לייצר תרבות פוליטית שקצת יותר דומה לנו, הישראלים. אבל בקטע טוב.

בימים האחרוניםאני משחזר במוחי, שוב ושוב, את הביקור ההוא אחרי שנחמיה נפצע בלבנון. הגעתי לבית החולים רמב"ם במדי א' מגוהצים של נח"לאווי, ונדהמתי לגלות שחצי מהמחלקה שבה אשפזו אותו כבר עברה עיצוב מחדש ונראתה כמו מועדון מעריצים של חטיבת גולני. כומתות חומות היו נעוצות בלוח המודעות של המחלקה, ועל אחד הקירות היה פרוש דגל עם עץ הזית של גולני. דגל ענק מהסוג שמועדוני כדורגל כמו צ'לסי או ברצלונה מכסים איתו חצי יציע. באותם ימים, וכנראה גם היום, שרר סכסוך עמוק בין הנח"ל לגולני. אנחנו קראנו להם אפאצ'ים וגולנואידים ו"הטוב בצבאות ערב", והם קראו לנו "חטיפים". או סתם ביסלי. במבה. כאלה. היו להם אז כמה סיבות טובות ללעוג. שמונה למען הדיוק. שמונת השבויים. או החטופים.

כשנכנסתי עדיין לא ידעתי מה חומרת הפציעה. ידעתי שהנגמ"ש של נחמיה עלה על מטען צד. שהוא היה המפקד, ונסע בחצי גוף חשוף מעל לצריח, ולכן חטף את כל מה שהתפוצץ. חשבתי על כך שמאז שהכרתי אותו בילדותנו, ואז בישיבה, החיים מעולם לא פינקו אותו. אבל הפעם הם ללא ספק הרחיקו לכת.

נכנסתי פנימה, אל החדר הרועש ביותר שראיתי אי פעם בבית חולים. המון גולנצ'יקים ישבו מסביב למיטה של נחמיה ושרו בקולי קולות שירים שחלק מהם גרמו לאחיות לחבר לעצמן את האינפוזיה. ברגע שהם הבחינו בנוכחותי, נחמיה הרים את ראשו מעל לכרית. הספקתי לראות שהוא חטף חזק בפנים. תחבושת גדולה כיסתה את העין שהוא איבד. תפרים טריים נמתחו לאורך הלחי. בצוואר התקינו לו מין פתח עגול ממתכת כדי להקל עליו לנשום.

אבל עם כל ההופעה הזאת נחמיה התרומם לעברי, נופף ביד וקרא בקולי קולות "נחלאווי אוכל חינם!" מה שנתן את האות למחרוזת שירי רובאים נוספת, שבמהלכה טרח כל גולנצ'יק להעניק לי כאפה ידידותית כחלק מהכוריאוגרפיה, ושגם אותה, קוראים יקרים, לא תפגשו במופעים החגיגיים של שירי הלהקות הצבאיות.

התחבקנו עד כמה שהצינורות אפשרו, ואמרתי לו שאם הוא שומר ככה על רוח החטיבה המג'נונית שלו, ועל ההומור הפראי, אני מאמין שהכל יהיה בסך הכל בסדר. אז עוד לא ידעתי כמה הוא איבד בפציעה הזאת, וכמה כל זה עתיד לשנות את חייו. לא ידעתי על שיווי המשקל, על הזיכרון והכאב, ועל הזמן האינסופי שתהליך שיקום מורכב כזה יכול לקחת.

היו שנים ששמרנו על קשר. באחת מפגישותינו הוא ביקש קפה. עם הל. עזוב הל. שיהיה חוויאג'. אבל חוויאג' אמיתי, לא כזה מהסופר. הכנתי לשנינו חביתה או שקשוקה, וגם אז הוא לא הפסיק לדבר על עשבי תיבול ועל שום טרי, ורק כשסיימנו לאכול הוא הודה שכתוצאה מהפציעה הוא לא טועם ולא מריח. כלום. "תבין, אחי, היית יכול להגיש לי כוס טרפנטין והייתי שותה את זה. אני מבלבל את המוח על תבלינים רק כדי לא להשתגע".

לא רק שהוא לא השתגע. הוא נאבק והצליח, אחרי שנים, לעמוד על הרגליים. והוא הקים משפחה אוהבת והפך לנגר־אמן, ובעיקר להשראה לרבים. לפני שבועיים התבשרנו שנחמיה קרואל כבר איננו. רציתי רק לומר שהוא אחד הגיבורים האמיתיים שפגשתי בחיי. אחד האנשים שמפגש קצר איתם גורם לך לרצות להיות טוב ואמיתי יותר. להודות שוב לחובש אילן פרחי, שהציל את חייו אי אז בצידון. ושלעולם לא אשכח את הרגע ההוא סביב מיטתו, שהיה אחד הרגעים הישראליים ביותר בחיי.