מאבק נגד הצנזורה הצבאית
ב־28 בדצמבר 1950 דן בית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, בבקשת העיתון "מעריב" להוציא צו על תנאי נגד הצנזורה הצבאית, בדרישה שתנמק "מדוע לא מרשה הצנזור לפרסם ידיעה מסוימת בעיתון, מאחר שפרסום הידיעה, שהינה חלק מכתבה, אינו פוגע בביטחון המדינה ובסדר הציבורי".
בראש הצנזורה הצבאית באותה עת עמד גרשון דרור (שוולבה), ששימש פקיד צנזורה בכיר בממשלת המנדט הבריטי, מונה לצנזור הצבאי הראשי מייד עם קום המדינה והכפיף בנוקשות רבה את "תקנות הצנזורה הצבאית לשעת חירום", כפי שנקבעו בזמנו בידי שלטונות המנדט. במאי 1950, לדוגמה, נסגרו העיתונים "הדור" ו"מעריב" ליומיים, בהוראת הצנזורה הצבאית, אחרי שפרסמו כתבה ללא התיקונים שהצנזור דרש לערוך בה.
חודשים ספורים לאחר מכן פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את "עד עלות השחר", ספר הפרוזה הראשון שכתב חיים גורי, ואחרי שהופצו לחנויות ברחבי הארץ 2,000 עותקים ראשונים - דרש הצנזור הצבאי הראשי מהמשטרה להחרים את שאר העותקים שבחנויות, בטענה ש"הספר לא הוגש לאישור לפני פרסומו". הספרים נאספו, ובית הדפוס שבו הודפס הספר נסגר בצו למשך שבוע.
העימותים עם הצנזורה הצבאית הלכו ותכפו, ועשרות בקשות מטעם העיתונים והוצאות הספרים להתערבות בג"ץ הצטברו על שולחן השופטים - עד שב־1951 הודח הצנזור מתפקידו. "דרור פירש את תקנות הצנזורה הצבאית בחומרה מוגזמת", כתב לימים הצנזור השני, אבנר בר־און, "כשעברתי על תיק הפסילות מתקופתו, מצאתי בו פסילות רבות שלא יכולתי להבין את מניעיהן בשום פנים ואופן".
הצנזורה הצבאית פעילה גם כיום, והשבוע מסרה סרן בתאל קליין, עוזרת הצנזור הראשי, תא"ל דורון בן ברק, שבכל שנה מועברים לבדיקת הצנזורה כ־8,000 אייטמים במדיה הכתובה, הדיגיטלית והמשודרת. "במאות מהם נעשים תיקונים, ובמקרים ספורים נאסר הפרסום", הסבירה.
תודה לתא"ל (במיל') ד"ר אפרים לפיד על הסיוע
מומים בתינוקות: ישראל נכנסת לעולם ניתוחי הלב
ב־31 בדצמבר 1950 התפרסמה בעיתונים הודעה מטעם שר הבריאות, חיים משה שפירא: "באומץ ובגבורה הוציאו לפועל רופאינו המוכשרים, לראשונה בישראל, תריסר ניתוחים מסובכים שבהם נאבקו בטבע האכזר - ויכלו לו!"
ההודעה באה בסיום מבצע מורכב וחשאי שארגן משרד הבריאות לטיפול ב"תסמונת התינוק הכחול" (כיום נקראת "מום לבבי מולד") - שורה של בעיות רפואיות מסכנות חיים שמתפתחות בלב העובר עוד בהיותו ברחם אמו.
מייד עם קום המדינה שיגרה ישראל כמה רופאים מנתחים לארה"ב, להשתלמות בטכנולוגיה רפואית חדשנית לטיפול בתסמונת. בהקשר זה יצוין שהניתוח הראשון בתחום בוצע בהצלחה בארה"ב ארבע שנים קודם לכן, על פי שיטה כירורגית שפיתחה הקרדיולוגית האמריקנית הלן טאוסיג.
בשובם ארצה החלה "פלוגת מנתחי הלב", כך כונו הרופאים הישראלים, לשתף פעולה עם מרכז רפואי בדנמרק, שנחשב לאחד המתקדמים בתחום בעולם. בתחילת דצמבר 1950 הגיעה לישראל קבוצת מנתחים דנים, והללו השלימו את ההכנות לביצוע הניתוחים לצד עמיתיהם הישראלים.
בשבוע האחרון של 1950 נערכו בבית החולים הדסה בתל אביב ובבית החולים הממשלתי ביפו (בגבעת העלייה) 12 ניתוחים לתיקון פגמי לב מולדים בתינוקות, בילדים - ואף במבוגרים. כל הניתוחים הסתיימו בהצלחה, ובתוך ימים ספורים שוחררו החולים לביתם והחל עידן ניתוחי הלב בישראל: ב־1959 נערך בארץ ניתוח לב פתוח ראשון, וכעבור תשע שנים, ב־1968, בוצעה בישראל השתלת הלב הראשונה.
הכי נחשק: מסיבות סילבסטר
מתחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ב־1917, מצאו עצמם יותר ויותר יהודים תושבי הארץ חוגגים במסיבות ראש השנה האזרחית. המסיבות הנחשקות ביותר נערכו במחנות הצבא הבריטי ברחבי הארץ, והיה צורך ב"פרוטקציה" כדי להיות מוזמן אליהן.
עם קום המדינה נפתחו בארץ יותר ויותר נציגויות ושגרירויות של מדינות שהכירו בישראל. אנשי הסגל הדיפלומטי הזר, שהלכו והתרבו במהירות, נהגו להזמין לנשפי הסילבסטר המפוארים שלהם גם ישראלים שאיתם עמדו בקשרי עבודה - עניין שנחשב לכבוד גדול בקרב אנשי היישוב בישראל הצעירה. מנגד, מאחר שרבים ראו בהשתתפות יהודים בחגיגה הנוצרית מעשה כפירה, דאגו החוגגים להצניע ככל האפשר את נוכחותם באירוע.
בחורף 1950/51, בעקבות קמפיין של אגף התיירות הנכנסת, הגיעו לארץ המוני תיירים נוצרים שביקשו לשלב טיול באתרי הקודש עם נשף הסילבסטר. בתי המלון ברחבי הארץ התמלאו עד תום, ובכל אחד מהם נערכה ב־31 בדצמבר 1950 מסיבת סילבסטר בהשתתפות ישראלים רבים ששילמו על כרטיס כניסה סכומים גבוהים, שהגיעו (בבתי המלון המפוארים) עד ל־50 לירות לאדם - משכורת חודש של פועל פשוט באותם ימים.
חגיגות סילבסטר נערכו באותה שנה גם במחנות העולים ובמעברות, לרוב ביוזמת עולים שהורגלו לחגוג את ראש השנה האזרחית במדינות שמהן באו, וכן בעידוד נוצרים שנישאו לבני זוג יהודים.
תופעה מדאיגה: "פושעים חולניים פועלים בטלפון"
העיתון "הבֹקר" דיווח ב־29 בדצמבר 1950 על תופעה עבריינית מתפשטת: "פושעים שאינם חסים על 40 פרוטה, מחיר ההתקשרות הטלפונית, והכל כדי לספק את צורכיהם החולניים". בכתבה פורטו הפושעים השונים: המשועממים ("מתקשרים ומנתקים"), הסוטים הפורנוגרפיים ("משמיעים בלחישה מילים גסות") והסתם אכזרים ("מתקשרים בלילה, פונים לנמען בשמו ומודיעים ש'בימים הקרובים תירצח'"). מהמשטרה נמסר כי היא פועלת במרץ לאיתור המתקשרים.
פסק דין: הלוואה לפני נישואים היא לא נדוניה
פסק דין מעניין נפסק ב־27 בדצמבר 1950 בבית המשפט בתל אביב, בנושא דיני ממונות ואישות: אלמנה, אם לשלושה ילדים, התאהבה בגבר צעיר ממנה, ולפני שנישאו זה לזה סייעה לו בהלוואה כספית גדולה בסך של כ־500 לירות. לימים התגרשו בני הזוג, והאישה תבעה את גרושה בדרישה שישיב לה את כספי ההלוואה. הנתבע טען, להגנתו, ש"ההלוואה היתה למעשה נדוניה, שהרי לא יעלה על הדעת שבחור צעיר יינשא לקשישה ממנו ללא נדוניה". בית המשפט פסק לזכות האישה, והגרוש נדרש להשיב לה את דמי ההלוואה, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין בגובה 40 לירות.
חדש: שיט יומי באוניית נופש לאורך חופי הארץ
מחברת הספנות הישראלית "עתיד" נמסר ש"לשיט החופים הראשון שיפליג ב־2 באפריל 1951 נרשמו כבר 640 נוסעים". ההודעה התייחסה למיזם חדשני של החברה, שבמסגרתו תפליג מדי סופ"ש אונייה מנמל חיפה עד
תל אביב ובחזרה. "לאורך הטיול, שיימשך 12 שעות, תנעים תזמורת את זמנם של הקייטנים, ובר משקאות משובחים יעמוד לשירותם", נמסר בהודעה. מחיר הכרטיס לא נמוך: 3.5 לירות למבוגר ו־1.9 לירות לילד.
הנעלמים / משחקי שכונה שהיו
"פינות" ("מדרכות")
אחד ממשחקי הכדור הפופולריים בזמנים ההם: שני ילדים נעמדו משני צידי כביש, כל אחד על שפת המדרכה, ומשם היו זורקים את הכדור, בתור מתחלף, לשפת המדרכה הנגדית. אם פגע הכדור בשפה וניתז יפה לאחור - היה הזורק זוכה בנקודה ומקבל רשות לזרוק שוב. אם הכדור היה מפספס את המדרכה - התור היה עובר הלאה. גולת הכותרת היתה במקרים שבהם פגע הכדור בעוצמה בשפה ו"טס" בחזרה עד לידיו של הזורק. הישג זה היה מזכה בבונוס של שלוש נקודות.
הצרכנייה / כלי אוכל שהיו
צמד היגייני
הקורונה, כידוע, היא לא הנגיף הראשון שתקף את ישראל. בתקופת מגיפת שיתוק הילדים, שפרצה בישראל ב־1949 ונמשכה שש שנים עד שפותחו חיסונים ראשונים נגדה - רבו ההמצאות ששווקו על ידי יזמים זריזים כדי לשמור על היגיינה. למשל, זוג ידיות שהיה מתחבר לצלחת האוכל ומונע את המגע בין ידי הסועד לצלחתו, בימים שבהם לא היו בכל מקום מתקן מים זורמים וסבון לשטיפת ידיים.
סוף־סוף: לא צריך רישיון למקרר
כל אזרח שביקש לקנות מקרר בשנות המדינה הראשונות חויב להצטייד ברישיון מיוחד שהנפיק משרד האספקה והקיצוב. הסיבה: רצון ממשלתי לפקח על הענף, בימים שבהם עדיין לא יוצרו מקררים בארץ ורובם הגיעו ביבוא או כמתנות ששלחו תושבי חו"ל לקרוביהם בישראל. בדצמבר 1950 נערכה ביקורת של משרד הקיצוב במפעל "אמקור" החדש, שהוקם בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, ובעקבותיה אושרו מקררי "אמקור" לרכישה - לראשונה ללא כל צורך ברישיון המוקדם. מחיר המקרר הישראלי, אגב, עמד על 150 לירות, שווה לשלושה חודשי משכורת נטו של מורה באותם ימים. בצילום: כרזת הפרסומת לקניית מקרר על פי המתכונת החדשה.
מודעות שהיו
