ללכת שבי אחריה | ישראל היום

ללכת שבי אחריה

ארבעים שנה אחרי שייצגה את ישראל באירוויזיון, כשמאחוריה יותר מ־500 שירים, חנה דרזנר (65) - אילנית, בשבילכם - אומרת שהיא את שלה כבר עשתה
פורסם ב: עודכן ב:
0
  • "לא בא לי למכור כרטיסים במחירים מופקעים, כי אני רוצה להתחשב בקהל"
    "לא בא לי למכור כרטיסים במחירים מופקעים, כי אני רוצה להתחשב בקהל"
    צילום: 
    מאיה באומל בירגר
  • באירוע התרמה בהיכל התרבות, 1979
    באירוע התרמה בהיכל התרבות, 1979
    צילום: 
    לע"מ
  • בחצר ביתה בכפר שמריהו. "לא רוצה להיות ב'האח הגדול' או ב'היכל התהילה' ולא רוצה שיראו אותי מתעוררת בבוקר"
    בחצר ביתה בכפר שמריהו. "לא רוצה להיות ב'האח הגדול' או ב'היכל התהילה' ולא רוצה שיראו אותי מתעוררת בבוקר"
    צילום: 
    מאיה באומל־בירגר
  • 1973, על במת האירוויזיון. "הפיצו שמועות שעליתי לבמה עם אפוד"
    1973, על במת האירוויזיון. "הפיצו שמועות שעליתי לבמה עם אפוד"

בזמן שתרוצו הערב בין בימות הבידור כדי להיות הראשונים להעלות לפייסבוק סרטון של אייל גולן או של שרית חדד עושים לכם שמח, אילנית תעשה קול שני במופע יום העצמאות של רמי קלינשטיין. מכיוון הקהל. צמודה לבעלה ולחברות הכי טובות מהשכונה בכפר שמריהו, סביב שולחן עמוס נשנושים וכוס יין. הזמרת שנכנסה להיכל התהילה הישראלי קצת אחרי הטייקוניות דמארי וירקוני וחתומה על יותר מ־500 שירים, שעשרות מהם הפכו לקלאסיקה ישראלית - התעייפה.

"הגיע איזה רגע, ביום העצמאות לפני כמה שנים, שעייפתי מלרוץ מבמה לבמה ומהופעות שהן לא בסטנדרט גבוה, עם הגברה חלקית, עם בעיות סאונד ועם תאורה מקרטעת, רק בשביל שאנשים ידפקו אחד לשני על הראש עם פטישי פלסטיק בזמן שאני שרה", היא אומרת בחיוך נבוך. "אחרי שנים שעשיתי את זה שוב ושוב, פשוט התעייפתי. אני נמצאת היום במקום שבו אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה, ולא להיות באנטי כלפי האהבה שלי לשיר. אני רוצה לחזור הביתה שמחה אחרי הופעה. אז הגיע רגע שאמרתי לצוות שעובד במשרד של שלמה צח, המנהל שלי, 'די. אל תשתדלו כל כך למצוא לי הופעות ביום העצמאות'. השנה, למשל, יש לי הופעה אחת סגורה בבוקר החג, עם בעז שרעבי, בהיכל התרבות בפתח תקווה, ובערב יום הזיכרון אני מופיעה עם כמה שירים בבריכת הסולטן. זה מתאים לי מאוד ככה, קהל שמגיע להקשיב בתנאים נאותים. את זה אני עושה בכיף".
זה קשור לגיל, תחושת השובע הזאת מהבמה?
"אני זמרת, סימן קריאה. וזמרות אף פעם לא שבעות מהבמה. אבל אני מודה שבאותה מידה, אם לא יותר, אני אוהבת לבלות את הערב הזה עם בעלי, עם חברים ועם המשפחה. יש לי כבר שלושה נכדים, אחד מבני ושניים מבתו של בעלי, וזה הרבה יותר מסעיר ומרגש לבלות איתם מלסמן עוד יישוב על המפה".
מצד שני, יום העצמאות הוא גם יום העצמאות הכלכלי של האמנים. יכול להיות שאת פשוט כבר לא זקוקה לכסף הזה?
"ברוך השם, אני לא מתפרנסת ממוסיקה. אני לא צריכה לקנות את הלחם שלי מהופעות. אבל יש אמנים שצריכים להופיע הרבה בשביל לחיות. שמעתי שיש כאלה שלוקחים 150 אלף שקלים להופעה, ואני שמחה בשבילם. אני מניחה שמשהו צריך לממן את הדירה שקראתי בעיתון שאייל גולן רכש, לא?"
כשאת אומרת שאת לא מתפרנסת ממוסיקה את מתכוונת שהמוסיקה לא מייצרת לך הכנסה ראויה, או שאת פשוט לא תלויה כבר בכסף הזה?
"אני לא תלויה, אבל לא בגלל שאני זמרת. קשה מאוד לחיות בישראל ממוסיקה. בעיקר במציאות של היום, כשכבר לא מוכרים תקליטים וכשיש ריבוי קולות שנולדים כל שני וחמישי ב'כוכב נולד' וב'דה וויס', וכשיש כל כך הרבה תחנות רדיו וטלוויזיה שמתחרות על תשומת הלב. אנחנו בשוק קטן, קשה מאוד לפרוץ פה בן־לילה כמו שהיה פעם, ומצד שני, אין תוכניות אירוח ובמות מסודרות לקידום המוסיקה. זה לא כמו בשנות השישים, שהופעה אחת בטלוויזיה הפכה אותך לזמר מוכר.
"יש כאן שכבה מצומצמת מאוד של אמנים שממש חיים מהמוסיקה שלהם. הרוב חיים בדוחק. מעטים האמנים שיוצאים כאן ל'סיבוב הופעות' - הרוב מופיעים בפאבים ובכל מיני אירועים סגורים, כי להרים היום מופע זה דבר יקר מאוד. אולם הופעות עולה המון כסף, שלא לדבר על קיסריה, שעולה עשרות אלפי שקלים, ואין לי מושג איך אמנים שעושים את זה בכלל מרוויחים מזה. בשביל למלא חלל כזה צריך לפרסם, לשכור אולם, לעשות יחסי ציבור, ובסופו של דבר למכור כרטיסים ב־200 או ב־300 שקלים, ולא בא לי למכור כרטיסים במחירים מופקעים כי אני רוצה להתחשב בקהל. אז מדי פעם אני עושה הופעות אינטימיות בזאפה, שמלאות ב־350 אנשים, ומופיעה בערבים סגורים ומוזמנים מראש". 
היום קיסריה ונוקיה הפכו להיות סוג של תו תקן להצלחה. את חושבת שהיית מצליחה למלא אותם?
"הייתי מאוד רוצה את זה, גם התארחתי בהופעה של בעז שרעבי בקיסריה וראיתי את התגובה של הקהל. לפני הרבה שנים עשיתי הופעה אחת במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בפני אלפי ישראלים, וזה היה כיף גדול. אבל אני חושבת שאני מתאימה יותר לאולם בסדר גודל של בית האופרה או היכל התרבות, שיש בהם אקוסטיקה שמתאימה לקונצרט, מאשר לחלל בסדר גודל של נוקיה. אולי באמת צריך לדבר על זה במשרד. לא יודעת. לא יצא".
אילנית נשואה זה שלושים שנה לאיש העסקים אלי טמיר. כשאני שואל אותה אם יש קשר בין הביטחון הכלכלי שלה לעובדה שהיא מרשה לעצמה להופיע פחות, היא לא מכחישה. "אלי הוא בן זוג והוא חבר נהדר, וזה נכון שאני יכולה להרשות לעצמי לקחת יותר בכיף את הקריירה שלי, ליהנות ולא לעשות פשרות. אין בי את הצורך להיות כל הזמן בכותרות ולייצר. אני את שלי כבר עשיתי. אני מסתפקת בלפתוח את הרדיו בשבת ולשמוע 'שיר של יום חולין' ולהיות מאושרת מזה, או לפתוח טלוויזיה עם הנכדים ולשמוע אותי שרה את 'פרפר נחמד', 'מרקו' או 'הבית של פיסטוק'".

אי שם באירוויזיון

הרבה לפני שאילנית השלימה עם העובדה שתקופת השיא של הקריירה המפוארת שלה נמצאת מאחוריה, היא עלתה על כל במה אפשרית. מאחוריה עמד מנוע הטורבו שלמה צח, חצי מהצמד "אילן ואילנית" ובעלה הראשון ("הוא מטפל בי מקצועית כל השנים, ואין בינינו חוזה - רק נאמנות ואמינות"). היא גם היתה הזמרת הישראלית הראשונה שהופיעה על במת האירוויזיון, בדיוק לפני ארבעים שנה, ויצרה היסטוריה והיסטריה עם הקול המרטיט ועם הבלונד הזהוב, שיהפוך לסמלה המסחרי.
בתחילת מאי תעלה בערוץ הראשון הסידרה התיעודית "אירופה לשלוש דקות" (בהגשת כותב שורות אלו), שתסקור את ההיסטוריה של ישראל בתחרות ותביא את הסיפורים שמאחורי השירים, את הרגעים הדרמטיים והקומיים, את היריבויות וכמובן, את המוסיקה שנצרבה בתודעה הלאומית.
"הדלת של ישראל לאירוויזיון נפתחה לגמרי בטעות", חוזרת אילנית אחורה בזמן, "ב־1972 שלמה ואני היינו בגרמניה בתור 'אילן ואילנית', והמפיק של התקליט שהקלטנו בא יום אחד עם התקנון של התחרות והציע שנייצג את גרמניה. האירוויזיון היה אז בחיתוליו, וידענו שיש לו עוצמה ואפשרות להיכנס לשווקים מוסיקליים נוספים. התחלנו לקרוא את התקנון ופתאום אנחנו מגלים שהשם של ישראל מופיע כאחת המדינות שיכולות להשתתף בתחרות כתוצאה מהצטרפות רשות השידור הישראלית לאיגוד השידור האירופי. חשבנו, 'רגע, אם ישראל יכולה להשתתף בתחרות, למה שנייצג את גרמניה?' חזרנו לישראל ונסענו לירושלים, לאחראית על מחלקת המוסיקה ברשות השידור. סיפרנו לה שנודע לנו שאפשר לייצג את ישראל. היא ענתה באדישות שהיא יודעת ושלפה מתחתית ערימת ניירות ענקית מכתב שהגיע בכל שנה וזכה להתעלמות. מייד טילפנו למטה האירוויזיון בשווייץ וביקשנו לשלוח שיר. זה היה כבר מאוחר לאותה שנה, והחלטנו שנתחיל להכין שיר לשנה שאחרי.
"פנינו לאהוד מנור ולנורית הירש, שבאותה תקופה ייצרו שירים, והתחלנו להאזין לשירים שהשתתפו בפסטיבלים של סן רמו ובאירוויזיון, כדי למצוא שירים שיתאימו לאוזן האירופית. אהוד רצה להימנע מכל החי"ת והעי"ן שיש בעברית, וכתב את 'שם, שם ראיתי קשת בענן', עם הרבה שי"נים. עשינו את זה בהתרגשות גדולה, כי ידענו שהתחרות משודרת לא רק באירופה אלא גם במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. בעידן ההוא הטלוויזיה בארץ היתה עדיין בשחור־לבן, וכל העולם צפה בתחרות".
אני מניח שחשבתם גם על הדלתות העולמיות שאולי ייפתחו בפניכם.
"כבר פעלנו אז בגרמניה ובצרפת, כך שעיקר המחשבות היו על ייצוג המדינה. ראינו בזה משהו פטריוטי, בעיקר לנוכח התקופה ההיא, אחרי טבח הישראלים באולימפיאדת מינכן. הדרך לתחרות היתה ארוכה, ונתקלנו בהרבה בעיות מימון. בסופו של דבר פתרנו את זה בכך שהצטלמתי לשער של 'להיטון' בז'קט שהיה כתוב עליו 'דפנה טורס'. זה היה תוכן שיווקי שמימן את כרטיסי הטיסה לרוב אנשי המשלחת, כי חוץ מאשר לי ולנורית לא היה תקציב לכלום".
הנוכחות שלכם בתחרות יצרה תקדים אבטחה.
"כן, היתה אז הרבה עוינות של העולם הערבי. היו איומים על פגיעה במשלחת, ובודדו אותנו במלון מרוחק, בנפרד מהשאר. זאת היתה הפעם הראשונה שבדקו תיקים באולם של התחרות. המאבטחים הלכו אחריי אפילו לבריכה. בגלל שלבשתי שמלה מבד בדואי עם שרוולים רחבים, שהיו אז באופנה, ונראיתי כמו אוהל, הפיצו שמועות שעליתי לבמה עם אפוד. זאת היתה, כמובן, שטות מוחלטת. בכל מקרה, התחושה היתה שמדובר באירוע בסדר גודל חריג. היתה סביבנו המון התעניינות, היו גם הימורים שנזכה".
וסיימת במקום הרביעי. התאכזבת?
"לא, זה היה מכובד מאוד. האהדה של הקהל הישראלי היתה עצומה. היינו בהפרש של נקודה מקליף ריצ'ארד, שייצג את בריטניה והיה אז בשיאו. אני חושבת שאם היינו מוותרים על הפתיח השקט והמסתורי שנורית רצתה ומתחילים ישר מהפזמון, אולי היינו זוכים. כל העניין באירוויזיון הוא למשוך את הקהל מהשנייה הראשונה, ולמשך שלוש דקות. זאת אמנות של ממש. בעקבות התחרות הוזמנתי להשתתף בתחרות שירים בטוקיו".
ארבע שנים אחר כך את חוזרת לשדה הקרב של האירוויזיון. עם האוכל בא התיאבון?
"לנוכח ההצלחה של הפעם הראשונה ואחרי כמה שנים פחות מוצלחות, פנו אלי שוב מרשות השידור. אני חושבת שהם אהבו בעיקר את העובדה שאני דוברת גרמנית, צרפתית ואנגלית, ועשיתי יחסי ציבור טובים. אבל החוויה השנייה כבר היתה שונה. קודם כל, היה הרבה לחץ בזמן בחירת השיר. ידענו כבר מה מחפשים באירופה וניסינו לקלוע לאוזן האירופית, בזמן שהיו מי שטענו שהשיר צריך להיות ארץ־ישראלי. הגעתי לחדר קטנטן בקול ישראל, מול נציגי הוועדה של רשות השידור, ועשיתי להם הופעה פרטית קטנה. היו שם 'אהבה היא שיר לשניים', 'הנה הלילה' ו'ולנטינו'".
"ולנטינו" של גלי עטרי???
"'ולנטינו', שהפך להיות, בסופו של דבר, של גלי. אהבתי מאוד את השיר הזה, אבל ותיקי קול ישראל החליטו שלא ראוי ומכובד שנציגה ישראלית תשיר שיר הלל לשחקן איטלקי שהיה אליל נשים ברחבי העולם. הם בחרו את 'אהבה היא שיר לשניים', וסיימנו במקום ה־11, ואני מודה שהייתי מאוכזבת. שלמה אומר שהוא הבין שלא נזכה ברגע שעלתה השקופית על המסך והיה כתוב בתעתיק פונטי 'א־ה־בה־היא־שיר־לש־נ־יים. זה היה ארוך מדי.
"גם היו כל כך הרבה תקלות בדרך. היתה אז שביתה של עובדי הבי.בי.סי ולא צילמו קטעי מעבר, כך שבמשך שתי דקות, בין שיר לשיר, מה שאנשים בבית ראו זה קהל מפוהק שיושב וממתין לחילופי התפאורה על הבמה. וכמובן היו בעיות מימון, כרגיל. נאלצנו להשאיר את שלוש זמרות הליווי שלנו בבית".
אבל בתחרות היו איתך שלוש מלוות.
"בריטיות. אם תקשיב טוב לביצוע, שאפשר למצוא ביו־טיוב, תשמע מבטא בריטי בשירה שלהן. הייתי מאוכזבת, למרות שהשיר נכנס למצעד הפזמונים בארץ וזכה להשמעות יפות מאוד. לימים הוא נעלם, ופתאום, לפני כמה שנים, חזר לתודעה והפך להיות שיר כניסה לחתונה אצל הרבה זוגות. מאז הוא גם מבוקש בהופעות שלי. אפילו הוזמנתי פעם לחדש נדרים לזוג שנשוי חמישים שנה וביקש לעשות זאת לצלילי השיר".
השנה שפטת בקדם האירוויזיון, שעשה כותרות בעקבות העזיבה של קטלין רייטר. היא האשימה את השופטים בחוסר אובייקטיביות.
"זאת היתה האשמה שטותית, וכל הפרשה הזאת יצאה מפרופורציות. בוא נשים את הדברים על השולחן: קטלין היא זמרת יפה עם קול יפהפה, אבל לא בחרו עבורה את השיר הנכון שיפגין את היכולות הווקאליות שלה. רק לקראת סוף השיר היא פתחה את הגרון והפגינה באמת את היכולת שלה. אני לא יודעת מה הלך שם ומה היו השיקולים, אבל אני יכולה להעיד, באופן אישי, שההתלבטות שלנו היתה אמיתית בין כל אחד מהשירים שהוא העתק של שירי הפופ והדאנס שהולכים היום באירוויזיון לבין שיר שקט, כמו זה שנבחר בסוף. 
"היו מי שאמרו מאחורי הקלעים שכל המהלך של הפרישה שלה מהתחרות היה סוג של יחסי ציבור לקראת הדיסק החדש שלה. אני לא יודעת. לא ידעתי שהשירים נמצאים באינטרנט עוד לפני התחרות, לא שמעתי אותם קודם לכן, ולמעט היכרות ותיקה עם חיה סמיר ועם ניקי גולדשטיין, לא הכרתי אף אחד מהזמרים".
גם לא את מייקל הרפז, שמיוצג על ידי שלמה צח - שמייצג גם אותך וגם את דפנה דקל, ששפטה גם היא בתחרות?
"מעולם לא פגשתי את מייקל לפני כן. המשרד שלי עושה המון דברים, ואני לא מעודכנת בכל פיפס. יכול להיות בדיעבד שהיו צריכים לעדכן אותי שהציעו לו לשלוח שיר לתחרות, אבל עובדה שהוא בסופו של דבר לא עלה לגמר, כי השיר שלו לא התאים. זה שיר אישי ופרטי מדי. ההאשמות כלפיי, כלפי דפנה וכלפי אורי פסטר, שהכיר את ג'ולייטה ואת שרית אביטן מ'לה לה לנד', היו מיותרות. באנו לזה באהבה, ובצורה מקצועית לחלוטין".
השנה בוני טיילר הוותיקה, שהיא בת 61, עומדת לייצג את בריטניה. אולי גם את תחזרי לסיבוב שלישי?
(צוחקת) "כנראה הבריטים לקחו השנה את התחרות ברצינות. היו לא מעט מקרים בתולדות התחרות של אמנים ותיקים שחזרו לתחרות, למרות שהיא שינתה לחלוטין את פניה, והמבצעים שם צעירים מאוד. עושה רושם שכמעט אין מקום לשירים שקטים ומלודיים, אף על פי ששירי מימון נתנה ביצוע יוצא מן הכלל עם שיר שקט לפני כמה שנים, וגם למורן מזור שנבחרה השנה יש שיר נפלא בעיניי. ממה שהבנתי, באיגוד השידור האירופי קצת מוטרדים מהקרקס המוסיקלי שנוצר עם כל מיני בבושקות מרוסיה ומפלצות רוק מסקנדינביה, ושוקלים לחזור לפורמט של תזמורת חיה.
"באשר אלי, אני כבר מיציתי את החוויה. אחרי הפעם השנייה החלטתי שדי, מספיק. אני מעדיפה לשבת בבית עם פופקורן, לראות את השירים ולהחזיק אצבעות למי שמייצג אותנו. זה הרבה יותר כיף. בתחילת שנות השמונים קובי אושרת בא אלי עם 'בללייקה' ורצה שאלך איתו לקדם. אמרתי לו שאם הוא מאמין בשיר, שייתן אותו למישהי אחרת. היה איזה דיבור שירדנה ארזי תיקח אותו, ובסופו של דבר הוא חזר אלי והפך להצלחה גדולה בישראל. עד היום קובי אומר לי: 'זה שיר שהיה יכול לקחת את האירוויזיון'".

הבת של השכנים

היא נולדה בספטמבר 47' בתל אביב בשם חנה דרזנר ("על שם סבתא שלי שנספתה בשואה") לזוג הורים ניצולי שואה, שהגיעו מפולין. כשהיתה בת 5 עברה המשפחה להתגורר בברזיל בעקבות המלצות של בני משפחה אחרים. שם גילתה חנה את הקצב ואת המוסיקה הברזילאיים ("הייתי נוהגת לשיר עם להקה שכונתית, ובגיל 8 כבר הופעתי בטלוויזיה"). אחרי שמונה שנים חזרה המשפחה לארץ, וכאן התגלתה חנה בתחרות כישרונות צעירים בהיכל התרבות בתל אביב, שבה שרה בפורטוגזית ובספרדית. היא קטפה את המקום הראשון וזכתה במלגה ללימודי מוסיקה ושירה בקונסרבטוריון בתל אביב.
בתיכון תלמה ילין בחרה, איך לא, במגמת המוסיקה. כשהיתה בת 17, הציע לה אחד ממוריה להחליף את גילה בהרכב מוסיקלי צעיר שנקרא 'גידי, שלמה וגילה'. גידי פרש, חנה הפכה לגילה, גילה הפכה לאילנית ושלמה - הרי הוא שלמה צח - לאילן. השניים הוציאו בשנת 1966 את האלבום הראשון, שייצר להיטים דוגמת "לכל אדם כוכב" ו"בואי סניורינה" ופתח להם את הדלתות בארץ ובפסטיבלי זמר בינלאומיים. הצמד הפך לאורח קבוע בתוכניות הבידור בגרמניה ובצרפת.
 שנתיים אחר כך הוציאה אילנית את "כבר אחרי חצות", שיר הסולו הראשון שלה, ומאז, כבר 
שלושה עשורים, היא מזרימה לחיינו רצף בלתי פוסק של להיטים - שבהם "ושוב איתכם", "בשנה הבאה", "ארץ", "שיר של יום חולין", "הנה ימים באים", "הנה בא השלום", "בללייקה" ועוד רבים.
"אנשים מכירים אותי בשם אילנית אבל אני בכלל חנה", היא אומרת, "חנה דרזנר. אני אוהבת את השם שלי ומעדיפה שמי שפוגש אותי יקרא לי חנה. תמיד הייתי חנה. כינו אותי 'הבת של השכנים'. אילנית זה השם של זאת שעומדת על הבמה, שם אני אישה לגמרי אחרת".
היא אוהבת להיות בבית. במקרה שלה, בחצר הבית שבכפר שמריהו ("זה בית צנוע מהתקופה ששמריהו באמת היה כפר"), שם היא מתחזקת מיני ספארי - סוסה בשם ג'וי, סייח בשם ז'וז'ו ("בעלי נתן לו את השם"), עז ננסית, שני כלבים העונים לשמות לילו ורן, חתולה בלי שם ועוד שלושה חתולים שפלשו לחצר, זוג ברווזים, שתי תרנגולות שמטילות לה ביצים טריות בכל בוקר, זוג ארנבות וכלובים עם תוכים.
"אני אוהבת להיות בבית, להאכיל את החיות, לבלות עם שלושת הנכדים, לקפוץ איתם בטרמפולינה ולצאת בטרנינג להליכות בשכונה. אני מקפידה על כושר, הולכת לחדר כושר ולפילאטיס שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אני פשוט נהנית מזה. מי שמכיר אותי גם יודע שבין שתיים לארבע אני בדרך כלל ישנה צהריים".
נשמע שיצאת לפנסיה.
"אני בת 65".
אז מה? ברברה סטרייסנד בת 71 ועדיין מתרוצצת על הבמות.
"אנחנו שוק מקומי קטן. היא, כל העולם פרוס לפניה".
את מתכוונת ללכת להופעה שלה?
"ההופעה שלה נופלת במקרה על הופעה שלי בחו"ל, אבל אני חייבת להודות שגם אם הייתי פה, לא בטוח שהייתי הולכת להופעה שלה. אני מפחדת להתאכזב".
הרבה זמרים מתבגרים מאבדים את הקול שלהם ומתקשים להגיע לגבהים כמו בעבר. אצלך הקול נשמע כמו פעם.
"אלוהים שומר עלי".
ואין בך רצון להמשיך לייצר מוסיקה, להופיע, להתחדש?
"לפני ארבע שנים הוצאתי דיסק שנקרא 'ישראלית', שהוא בעיניי דיסק יפהפה ולא חד־פעמי, כזה שיישאר פה לעוד הרבה זמן".
למרות שהרדיו היפנה לו כתף קרה והוא לא ממש הגיע לציבור.
"על פי דו"חות ההשמעות שהראו לי הוא זוכה ללא מעט השמעות, אבל בכל מקרה, זה כבר לא מה שמניע אותי. אני נמצאת היום במקום שאני מייצרת בשבילי ובשביל הקהל הנאמן שלי, שדורש בהופעות גם את השירים החדשים. אני שרה בהופעות לפחות חמישה שירים מהאלבום האחרון. אני מבינה שדברים השתנו, ומתנחמת בשירים שנשארו. טוב לי עם מה שיש לי, ועם הדרך שלי".
אז אולי ריאליטי?
"ממש לא. לא רוצה להיות ב'האח הגדול' או ב'היכל התהילה' ולא רוצה שיראו אותי מתעוררת בבוקר".
עשית את "רוקדים עם כוכבים".
"נכון, אבל זה משהו אחר. מבחינתי זאת היתה הרפתקה מקצועית. לרקוד בגיל 64? מי היה מאמין. היה לי כיף, עשיתי סלטות, כמעט שפגאט, החלקתי והייתי בהתרוממות רוח, עד שנפצעתי ונאלצתי לפרוש. לא הלכתי לתוכנית ריאליטי כדי להתגלות מחדש אלא בשביל ההנאה. עובדה שכשנפצעתי, למרות שהציעו לי כל מיני טיפולים וזריקות כדי שאמשיך, החלטתי לפרוש. כי אני קודם כל זמרת, וצריכה לשמור על עצמי. 
"אני מכירה את מה שאמנים בני גילי אומרים על מה שקורה בסצנת המוסיקה, אבל אני באמת שלווה ומקליטה את השירים שאני אוהבת על ישראל שאני אוהבת, כמו שאני מרגישה וחושבת, ובקצב שלי. אני עושה את זה למען עצמי. לאחרונה הקלטתי שיר חדש שייצא בקרוב ושמו 'ריקוד חדש', שהוא בעצם דיאלוג ביני לבין מישהי צעירה, ואני אומרת לה בשיר, 'עוד תראי, הכל יהיה טוב'. אני רוצה להעביר מניסיון החיים שלי לדור הצעיר".
שמעדיף היום שירי כפיים. את מרגישה שיש כבוד למורשת של פעם?
"ברצועות מוסיקליות בשעות מסוימות. המציאות השתנתה".
להבדיל מאמנים ותיקים אחרים, את נשמעת שלווה מאוד. נשמע כאילו השלמת עם זה שהשיא מאחורייך.
"הקלטתי כל כך הרבה שירים, כבשתי כל פיסגה אפשרית. אולי זה עניין של גיל, אולי זה עניין של בגרות, ואולי זה עניין של מציאות".
ואולי של עצלנות?
"תראה, מעולם לא הצטיינתי במרפקנות. יכול להיות שאם לא הייתי מכירה את שלמה צח כשהייתי בתלמה ילין, בכלל לא הייתי הופכת לזמרת. אני מודה שאני לא יושבת באינטרנט ומחפשת שירים או כתבות ולא מתעניינת במה אומרים עלי. פה ושם מעדכנים אותי אם כתבו משהו או אם היה איזה טוקבק מרושע, וזה צובט לי את הלב. אני שומעת מוסיקה קלאסית וג'אז, ופה ושם שומעת רשת ג' כדי להתעדכן".
איזה מזמרי הדור שאחרייך את אוהבת?
"אני אוהבת את החומרים של קרן פלס ואביב גפן ואת הקול האדיר של מירי מסיקה. הכל קרה לי חצי במקרה. מעולם לא הייתי בן אדם שמסתובב בפרמיירות ובפתיחות, ואני אישה די רגילה שהולכת להתעמלות שלה, אוספת את הנכדים שלה והולכת לקניות בסופרמרקט".
אז את פורשת?
היא מצקצקת בלשונה. "אומרים שה־65 זה ה־45 החדש, לא? הקול שלי בשיאו, אז למה אני צריכה לצאת בהצהרות? הנה, דיוויד בואי הוציא עכשיו שירים חדשים. יגיע היום שאחשוב שהגיע הזמן להיפרד מהשירה, ואולי אצא לאיזה סיבוב הופעות. בעצם, זה יהיה יותר משהו כמו מופע בהאנגר בנמל, שבו אגיד, 'שלום, אני עוזבת'. אבל בינתיים אני פה וטוב לי מאוד עם מה שיש לי". 
 
 

outbrain-article-desktop-side