בשעה שאנחנו ממתינים לאמא שלו בגינה ציבורית קטנה במרכז תל אביב, קובי אוז מבחין בפריחתן של פטריות חומות וזעירות למרגלות העצים, שעל ענפיהם מתגודדת חבורת דררות רעשניות. הוא גר בפינת הרחוב, בילה בגינה לא מעט עם ילדיו הקטנים, ולמרות זאת, התגלית הלא אורבנית הזאת מביאה אותו לשלוף טלפון ולצלם מכל הזוויות. את ההתרגשות מכניסתו של חילזון ענקי לפריים קוטעת אמא שלו.
רחל ריימונד אוזן (87), שקומתה אולי מחצית מזו של בנה, מתקדמת לכיווננו בצעדים איטיים, נתמכת בעובדת סיעודית ומנסה להסתיר את כאבי הפציעה בכתפה הימנית, מזכרת ממפגש עם קורקינט חונה שנפל עליה במדרכה ליד ביתה.
היא עדיין ממתינה לחיסון לקורונה ומקפידה על שמירת מרחק. קובי מת לחבק אותה, אבל מסתפק בחצי מגע מהוסס. "יש קושי גדול עם הקורונה", הוא אומר, והיא ממשיכה: "כי אסור להם לראות אותי. צריך לשמור עלי. גם הילדים שלו כל הזמן אומרים, 'אנחנו שומרים על סבתא'".
קובי: "היא גרה ברחוב המקביל, והיתה רגילה לבוא אלינו כל יום. בתקופת הסגרים הפסקנו, וזה גמר אותה. זה היה ממש רע בשבילה. כשלא התראינו, היא הגיעה למצב נפשי מדאיג. אני בן יחיד, יש לה נכדים, ופתאום היא לא רואה אותם לתקופה כל כך ארוכה. היה ממש עצוב לראות את הניתוק הזה.
"עכשיו היא מבקרת אצלנו יותר. הבית גדול, היא יושבת במקום רחוק, חלונות פתוחים. הילדים יודעים לא לרוץ לסבתא ולא לחבק".
רחל: "לפני המגיפה היה לי קשר מאוד קרוב אליהם. נפגשנו הרבה, נסענו לטיולים משותפים, טסנו יחד לחו"ל - להולנד, בלגיה".
קובי: "אמא שלי היתה אמא מאוד עובדת. בתור סבתא היא הרבה יותר נוכחת, נמצאת שם בשביל הנכדים. מאוד מרגש אותי לראות את זה".
רחל: "הייתי מבשלת להם, והם היו לוקחים בקופסאות לשישי. קוסקוס, מרק".
קובי: "היא מדברת כאילו זו נוסטלגיה. המשכתי לקחת ממך אוכל עד לפני שבועיים, עד שנפצעת ביד. בתוך שבועיים תחזרי לבשל. אני כבר מודיע לך".
רחל וקובי יקבלו בשבוע הבא את "אות החלוצים החדשים", יוזמה של נשיא האיגוד הספרדי העולמי, פרופ' שמעון שטרית. הפרס יוענק ל־73 ממייסדי ערי הפיתוח, המושבים והשכונות בתקופת העלייה וההתיישבות של ראשית המדינה, והוא בא להוקיר את תרומתם של העולים מארצות ספרד והמזרח לפיתוח הארץ.
רחל נולדה ב־1933 בתוניסיה, בעיר הנמל הצפונית ביזרטה, וגדלה בקהילה יהודית תוססת. משפחתה התגוררה בבית של סבא וסבתא שלה, מרחק הליכה מחוף הים. כשהיתה בת 9, ואמה בהיריון עם הילד השמיני, הגיעו לעיר האוניות של גרמניה הנאצית.
"הכניסה לנמל של ביזרטה עוברת דרך נתיב ימי באמצע העיר", מסביר קובי, "כדי שהספינה תיכנס עולה גשר, ופתאום הספינות נורא גבוהות והעיר נמוכה. אז תדמיין ספינה גדולה שמצילה על כל העיר. והן הגיעו, ספינות אחרי ספינות, ופתאום נאצים מתחילים להסתובב ברחובות. כיהודי אתה מייד מבין שזה לא ילך".
רחל: "למחרת הלכנו כרגיל לבית הספר. הכניסו אותנו לשוחות כי אמרו, 'זאת מלחמה'. כשחזרנו הביתה הסבירו שצריך להתפנות, וכולם ניסו לצאת מהעיר, התחילו שיירות של יהודים החוצה.
"שילמנו לערבים ושכרנו שתי כרכרות עם סוסים, אחת לסבא וסבתא, ובה העמסנו מזרנים וכמה חפצים שלקחנו מהבית, ועוד כרכרה שבה נסעה שאר המשפחה. ככה נסענו 24 שעות, עד הכניסה לעיר הבירה תוניס. באמצע הדרך עצרו אותנו גרמנים, שחשבו שאנחנו מבריחים נשקים. עשו חיפוש ושחררו אותנו".
קובי: "תוניס היתה משופעת בפעילות ציונית, קהילה יהודית מאוד מלוכדת, אידיאליסטית ואידיאולוגית. לכן, כשהנאצים הגיעו לשם, היהודים התארגנו על עצמם בכל מיני מקומות מסתור".
רחל: "התמקמנו בבית ספר יהודי. סימנו על הרצפה ריבוע עבור כל משפחה, וככה חיינו תקופה. כשאמא שלי כרעה ללדת, בנו בשבילה מסתור צדדי מאחורי סדינים, ושם היא ילדה את אח שלי. הגרמנים בדיוק הגיעו לגייס גברים למחנות עבודה. הם חשבו שמחביאים בחורים מאחורי הסדינים, פתחו וראו אישה יולדת. אבא שלי הספיק לברוח בזמן".
רחל: "במקלט של בית הספר גרה קרובת משפחה של אמא שלי. היו לה ילדים קטנים, ואת בעלה לקחו למחנה עבודה. הוא חזר משם במצב קשה, עם דלקת ריאות חמורה.
"ככה זה נמשך בערך שנה. ניסינו להסתגל, המבוגרים חיפשו איך להרוויח כסף - למשל, הכינו עוגיות בפרימוס ומכרו ברחוב".
איך היה היחס של המוסלמים?
רחל: "הם היו קצת בצד של הגרמנים, אז נזהרנו מהם".
קובי: "את אבא שלי שלחו לבית ספר עם ערבים ממעמד האצולה. הם היו דופקים לו מכות שחבל על הזמן, עד שהפסיק ללכת. הלבוש המסורתי של היהודים בתוניסיה היה תרבוש אדום בחצי מהגודל של האחרים, כדי שחלילה היהודי לא יהיה יותר גבוה מהערבי. זאת אומרת, החיים שלהם שם היו כפופים, לא זקופים.
"אם אתה שואל אותי, ממרומי שנותיי, הקליטה של התוניסאים בישראל היתה קלה יותר מאשר של עדות אחרות מצפון אפריקה, כי היינו יותר כפופים מההתחלה. קיבלנו את כל תלאות הקליטה בגישה ש'זה יותר טוב ממה שהיה בתוניסיה'. אם המרוקאים היו חשובים בארצם ונושלו ממעמדם הבכיר, אצלנו זה היה אחרת. הממשל בתוניסיה לא טיפח את היהודים. הוא אפשר להם להתקיים והיו להם זכויות, אבל די מהר הערבים הצטרפו לנאצים.
"בכניסה לחוף בביזרטה, ליד הבית של סבתא שלי, הציבו יום אחד שלט 'אין כניסה לכלבים וליהודים'. כשאתה רואה את זה, אתה מבין שהעתיד שלך לא נמצא במדינה הזאת".
במאי 1943 נפלה תוניסיה לידי בעלות הברית. "חיילים אמריקנים הסתובבו ברחובות וחילקו ממתקים. היו הרבה צהלולים", משחזרת רחל את יום הניצחון. אולם באותו שלב כבר היה ברור שזה עניין של זמן עד שהמשפחה תנדוד שוב. אחרי כמה שנות מגורים בעיר פריוויל, התקבלה ההחלטה המשפחתית לעלות לארץ ישראל.
ב־1950 הם שוב זנחו מאחור את מיטלטליהם והפליגו לדרום צרפת. חודש שהו במחנה מעבר במרסיי לצד עולים נוספים, מחכים לתורם לעלות ארצה.
את ההפלגה על האונייה "תאודור הרצל" המיתולוגית היא זוכרת כחוויה מיוחדת. נערה בת 17 מלאה באופטימיות. "היתה אווירה יוצאת דופן, רק חיכינו לרדת ולנשק את האדמה. כשדרכנו על אדמת ישראל, מייד ריססו אותנו בדי.די.טי, חומר חיטוי, כדי שלא נכניס מחלות לארץ".
קובי: "את זוכרת את זה כחוויה מעליבה, כשבאו אליכם עם חליפות והשפריצו חומר חיטוי?"
רחל: "זה היה מעליב רק בדיעבד. לא חשבנו על זה ככה בזמנו".
קובי: "היו עדות שבשבילן זאת היתה סטירת לחי. המון נעלבו. אני חושב שהתוניסאים, שברחו מהנאצים ופתאום דיברו איתם עברית, היו באופוריה".
רחל: "באותן השנים לא הרגשנו קיפוח כי לא היינו מעורבבים עם האירופאים. לא ידענו שקיבלנו פחות טוב, או שלא טיפלו בנו כמו שצריך".
אחרי הדי.די.טי והחיסונים נלקחו רחל ובני משפחתה במשאית למחנה העולים שער העלייה בחיפה. "כולם הסתובבו במחנה הזה. פרסים, עיראקים, כורדים, גרוזינים. מלא שפות, כל מיני טיפוסים וכל מיני ריחות. אחרי שבוע שלחו אותנו למעברה במסמיה, ומשם למעברה בגן יבנה.
"בדצמבר 51' גרנו בשני אוהלים, וירד גשם במשך 11 ימים רצופים. היו במעברה המון ילדים קטנים, הרוח עקרה אוהלים, הציפה אדמות והעיפה פחונים. רק רצינו להציל את הילדים. חילצו כמה מהאחים ומהאחיות שלי לישיבה דתית, כדי להרחיק אותם מהסכנה. משה, האח שנולד בזמן הכיבוש הנאצי, חזר הביתה עם פאות. גילחו לו שם את השיער והשאירו פאות".
הוריה מצאו עבודה במועצה המקומית. אמה בניקיון, ואביה כגובה מסים, שעבר מבית לבית כדי לאסוף תשלומי ארנונה. "עד היום ניגשים אלי אנשים שזוכרים איך סבא שלי אמר להם 'לא צריך לשלם', למרות החוב, כי הוא הבין עד כמה קשה להם כלכלית", אומר קובי.
רחל: "לאמא שלי היה פסנתר, ואבא שלי ידע לשיר פיוטים. ככה הם התחברו. הוא היה מפייט לצלילי הפסנתר. חוץ מזה, הם גם היו בני דודים".
קובי: "בערים הקטנות בגלות המשפחות התחתנו לתוך עצמן, וזה יצר גנטיקה של נמיכות קומה. אחר כך, כשעלו לארץ והתפזרו, התפלאו איך צמחו במשפחה ילדים גבוהים. זה קורה כשמתחתנים מחוץ למאגר הגנים. יש לנו דודים לא הכי גבוהים בעולם, אמא שלי נמוכה, וגם אני יצאתי ככה, כי בין ההורים שלי יש קרבה משפחתית משני הצדדים - גם מצד האמא וגם מצד האבא".
אחרי המעברה קיבלה המשפחה דירה קטנה בגן יבנה, עם שירותים מחוץ לבית. באותה תקופה הכירה רחל את יוסף ז'וז'ו אוזן ז"ל, אביו של קובי.
"אבא היה מנהל עבודה של בנות בקטיף של אבטיחים ומלונים. כולן היו תימניות, שגמרו תלם בשעה, ורק אמא, שהיא אישה קטנה ומאוד איטית, היתה משתרכת אחרי כולם. אבל אבא לא היה דוחק בה".
רחל: "הוא היה רואה אותי, בא ועוזר לי להתקדם".
קובי: "הסבלנות שלו לקצב שלה - זו היתה האהבה שלהם. ראיתי את זה הרבה לאורך הזוגיות שלהם. נגיד, כשהיתה צריכה לבשל משהו, זה לקח לה המון זמן, אבל תמיד יצא נורא טעים. והוא תמיד היה עם המון סבלנות. החיבור הזה ביניהם היה הרמוני ומיוחד. הם התחתנו ב־1958 בגן יבנה, וכעבור שלוש שנים עברו לשדרות, בעקבות העבודה שהיא קיבלה שם".
כבר בראשית ימיה במעברה תפקדה רחל כמדריכה סוציאלית מטעם הסוכנות וסייעה לעולים טריים להתאקלם. מכיוון שידעה לדבר עברית, ערבית וצרפתית, נהגה להתלוות אליהם ולהדריך אותם במבוכי הביורוקרטיה הישראלית. ב־1961 נשלחה למלא את התפקיד הזה בשדרות, קיבלה דירה קטנה ברחוב הזית, ועם הזמן הפכה לדמות מפתח בהתפתחות העיר.
"היא הפכה מפליטה לנקלטת, ואז לקולטת", מתגאה קובי, "כל אדם שעלה לשדרות משנות ה־60 עד שנות ה־80 עשה את זה דרכה. מרוקאים, רוסים, רומנים, אתיופים. כילד אני זוכר אותה נוסעת כל הזמן לשדה התעופה להביא עולים. אנשים היו דופקים לנו בדלת כשהיו צריכים משהו, או כשרצו להגיד 'תודה רבה, גברת רחל'".
רחל: "עד היום מספרים לי על אנשים שבאים לשדרות לחפש אותי. שואלים, 'איפה גרה רחל מהסוכנות?' זה ממלא אותי הרגשה טובה לשמוע שזוכרים אותי".
קובי: "ביום ההולדת 85 של אמא הבאנו לה את 'הפרברים' לעשות הופעה. לעמיר פרץ היה חשוב לבוא לאירוע ולברך אותה אישית".
רחל: "אני זאת שדאגתי שירשמו אותו ואת אחיו למוסד של עליית הנוער, כשהם היו ילדים. בהמשך הוא נהיה ראש עיר. הוא כזה בן אדם טוב".
קובי: "הדברים שההורים שלי ראו בחייהם הם 'ההיסטוריה'. אני כל חיי שאלתי את עצמי, 'מתי תבוא ההיסטוריה?' והנה, הקורונה היא הרגע הראשון שבו אתה אומר, 'בוא'נה, זאת ההיסטוריה שדיברו עליה', כי לכל הדורות שלפנינו ההיסטוריה דפקה על הראש כל הזמן, אבל במשך עשרות השנים האחרונות אנחנו איכשהו הצלחנו להימלט ממנה.
"הדבר המרכזי שעשיתי בחיי זה טיפקס, שהיא שילוב בין שדרות לקיבוצים. אקורדיון של זמר עברי עם להקת שפתיים המרוקאית. זאת תרומתי. אבל זה כלום לעומת התרומה של אמא שלי. אמנם שנינו זוכים באות 'החלוצים החדשים', אבל אני מרגיש שלא מגיע לי באותה המידה כמוה. לתחושתי, עוד הרבה אנשים כמוה היו צריכים לזכות בפרס הזה, ואני בסך הכל דובדבן ראווה".
קובי נולד ב־1969 בשם יעקב אוזן, אחרי 11 שנים שרחל היתה נשואה. "הם התקשו להביא ילדים לעולם", הוא אומר, "כל מי שעלה לארץ וקיבל ממנה מפתח, כבר היו לו 11 ילדים פק"ל, ורק רחל וז'וז'ו לא הצליחו. אז אתה מבין שנולדתי סלב".
באותה שנה עלתה מתוניסיה דודתו רשל, אחות של אביו, שהתאלמנה מבעלה עוד לפני בואה לארץ, והתנדבה לעזור בטיפול באחיין החדש. מאחר שדיברה צרפתית, גם הפעוט קובי דיבר בעיקר צרפתית.
רחל: "כשהוא הלך לגן בפעם הראשונה לבד, הוא בכה מאוד. קראו לרשל לבוא להרגיע אותו, אבל היא דאגה לו נורא..."
קובי: "אז היא פשוט תלשה אותי מהגן ולקחה אותי הביתה ביום הראשון שלי, רק בגלל שבכיתי. למחרת חזרתי לגן. מאוחר יותר, בבית הספר, הייתי חוזר ישר לבית של דודה רשל והולך הביתה רק כשהוריי סיימו לעבוד. מבחינת הדודה שלי, הייתי ממש בן שלה.
"היא היתה סוג אחר של תרבות. פסחה על הציונות והיתה מאוד צרפתית. אפשר להגיד מתנשאת כזאת, סוג של סנובית אירופאית. היה לה מינוי לעיתונים שדיווחו על בתי מלוכה, והיא התעניינה מה נסיכת מונקו אמרה על נסיך שבדיה. היא נפטרה בשנת 2006, כמה חודשים אחרי אבא שלי".
בילדותו חלם אוז להיות וולט דיסני. "רציתי לנצח את דיסני, לעשות אנימציה, ושיהיה לי אוזלנד במקום דיסנילנד. הייתי מצייר בכמויות על דפי מדפסת עם חורים בצדדים. אחר כך הם קנו לי אורגן קומות מחנות כלי זמר באשקלון, וככה התחלתי להקליט.
"בני הדודים שלי, הבנים של חנה, אחותה של אמא שלי, כבר הקימו להקה ברחובות, ואני הייתי יושב בבית עם שני טייפים, מקליט באורגן, משמיע את ההקלטה ומוסיף עליה עוד הקלטה ועוד הקלטה. אחר כך נסעתי לתל אביב ללמוד מוזיקה אלקטרונית. למדתי אצל אריק רודיך, בני נגרי ואפילו יזהר אשדות".
רחל: "בגיל 14 אבא שלו ואני היינו מסיעים אותו משדרות, פעם בשבוע, לשיעור בתל אביב".
קובי: "כבר הייתי אורגניסט בלהקת שפתיים. הנעורים שלי היו מאוד עמוסים. הוצאתי שני סינגלים, הייתי פעיל מאוד בנוער העובד, גם הדרכתי וגם כתבתי בעלון התנועה. זכיתי בתחרות 'שדרושיר'".
רחל: "המוזיקה עוברת אצלנו במשפחה. סבא שלו היה פייטן, שרצה שכולם ישמעו את הפיוטים שלו, כך שלא היתה לנו בעיה עם המקצוע שבחר לעצמו. לקחנו אותו ללמוד פסנתר, ניסינו לדחוף, אבל הוא לא התמיד בזה. למד קצת, וזהו. אמר, 'אני לא אוהב לעשות פסנתר'".
קובי: "כי התחלתי להלחין. ישבתי על הפסנתר ופתאום המצאתי איזו מנגינה, אז מה, אני אתחיל ללמוד עכשיו? אני יכול לקרוא תווים ואני יודע לכתוב אקורדים, אבל זה לא אותו דבר. אני לא שלומי שבן".
בסוף שנות ה־80 ייסד אוז, עם גל פרמן, תמיר ימיני ורם יוסיפוב, את להקת טיפקס, שכבשה את תחנות הרדיו וסימנה את הדרך אל מרכז המיינסטרים עבור כל ז'אנר המוזיקה המזרחית שפרץ בעקבותיה. הלהקה שחררה לאורך שנות פעילותה עשרה אלבומים ועשרות להיטים על־זמניים. היא התפרקה ב־2009 והתאחדה מחדש כעבור ארבע שנים.
כיום מונה הלהקה תשעה חברים. את המחסור בהופעות ניסה אוז למלא על ידי מופע אישי אקוסטי בליווי שלושה נגנים, שתוכנן לנדוד בין חצרות. אבל לא נרשם ביקוש גדול, והאמת, גם לא חשק עז מצידו. "זה די עובר דרכי, כמעט לא הופעתי. עד לאחרונה גם אמרתי 'לא' לכל הזומים שהציעו לי. היום אני כן לוקח מה שאני יכול. פאנל פה ושם, כל מיני דברים שבעבר לא הייתי מסכים לעשות".
נכנעת מתוך געגוע לקהל?
"לא. אני לא ניזון מאהבת הקהל, כך שלא מדובר בגעגוע לחיבוק של הקהל. אני כן מתגעגע לרקוד, להתלבש בחולצה צבעונית, לקפצץ בבארבי, להופיע בקיסריה, לעשות את הדבר הזה שנקרא טיפקס. זאת פעולה קרקסית. אני מתגעגע לפאן.
"בתקופה שטיפקס היתה מפורקת עשיתי הרבה הופעות אינטימיות. היום זה לא מושך אותי, במיוחד כשכרגע אני מייצר באולפן שלי בבית מוזיקה מאוד חתרנית, וכל מה שמתחשק לי לעשות זה רק לסמפל דברים מטופשים ולרקוד באולפן".
כשאוז מנסה לתאר את המוזיקה שייצר בחודשיים האחרונים בבית, עיניו בוהקות וקולו הופך נרגש. "לא ברור מה ייצא מזה, אולי זה יהיה חלק מטיפקס ואולי לא. לקחתי קטעים מתקליטים מרעישים שאני אוהב, חתכתי, לכלכתי וחיברתי. נגיד, פסנתר מגהק מתקליט אחד, שעליו הוספתי קטע תופים מתקליט אחר. ככה יצרתי בנק סאונדים חדש, ומהשעשוע הזה יצאו לי פתאום שבעה שירים חדשים".
ב־2016 הוציאה טיפקס את אלבומה האחרון, "עבודת כפיים", שלא שִחזר את ההצלחה המסחרית מימי התהילה. למרות זאת, אוז משוכנע שהוא הטוב מכל האלבומים של הלהקה. "יש בו את כל יתרונות היצירה שלנו והוא מושמע כל הזמן, אפשר לראות את המספרים בסטרימינג.
"אנחנו לא מצפים להיות עומר אדם. יש לנו קהל בנישה שלנו, והוא מצעיר עם הזמן; הדור של בני ה־20 גילה אותנו בשנים האחרונות. בהרבה מובנים אנחנו לא להקת נוסטלגיה. כשהתפרקנו היינו מאוכזבים מהקהל, וחזרנו לחיבוקים, שזה הכי כיף בעולם. בשנה הקרובה נחגוג 20 שנה לאלבום 'יושבים בבית קפה', אז אני מניח שנקליט כמה שירים מחדש, אולי בדואטים עם עוד אנשים.
"בשיא היינו מוציאים שבעה שירים מוכרים מאלבום אחד של 12 טרקים, שזה טירוף. יש לנו אולי 30 שירים מכל הקריירה שמושמעים כל הזמן. באלבומים האחרונים אולי שניים־שלושה שירים הפכו מוכרים, אז החלטנו לפרוש מאלבומים. אמרנו, נעשה רק סינגלים.
"עכשיו יש בעיה: השטויות שאני עושה באולפן נראות כמו אלבום. האזנתי במקלחת למה שהקלטתי, וזה נשמע דבוקה. אז אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני איש עקרונות, אבל אני גם מנסה להחליף אותם מדי פעם".
בחודש שעבר נפגש אוז, יחד עם אמנים אחרים, עם שר האוצר ישראל כ"ץ, בניסיון למצוא פתרון למשבר בענף המוזיקה. "האמנים נשארו אחרונים. המוסדות הגדולים קיבלו כספים, גם המועדונים, אפילו אולמות האירועים, אבל אנחנו ננטשנו. אף אחד לא דואג לנו.
"לפני הקורונה טיפקס התחילה בסיבוב הופעות עם תזמורת ירושלים מזרח־מערב. 40 נגנים, שצריך לשלם להם. היו אמורות להיות עשר הופעות, עשינו אחת לפני שסגרו. אנחנו חיים על תמלוגי אקו"ם של 2019. התמלוגים של 2020 יהיו קטנים יותר, כי לא היו השנה תמלוגים מהשמעות בבתי קפה, במועדונים וכו'. יוצרים שהפרנסה שלהם בנויה על תמלוגים תיחתך בחצי, ואותם אנחנו רוצים להציל".
מה מצבך הפרטי?
"אני תמיד אסתדר. אני עושה פרסומות, עושה קריינות, יש לי תוכנית רדיו בימי שישי בכאן רשת ב'. הסיפור הוא שאנחנו חייבים למצוא דרך להגן על התרבות שלנו. כאמנים לא תהיה לנו ברירה אלא לשחק במשחק הפוליטי, לנסות להתאחד ולדחוף לכיוון של 'חוק מוזיקה', בדומה ל'חוק הקולנוע'".
היית ממייסדי מפלגת גשר של אורלי לוי־אבקסיס ותומך נלהב של עמיר פרץ. למי תצביע הפעם?
"אני עוד לא יודע. אבל אני חושב שהאמון בין הממסד לאזרח חייב לעבור שיקום. אמרנו את זה בגשר, אבל לא הקשיבו, כי השאלה היחידה היתה 'תלכו או לא תלכו עם ביבי'. רצינו לתקן את ממשק המשתמש המדינתי מול האזרח, ליצור מצב שאפשר לדבר עם המדינה בלי שהיא תתייחס אליך כמו גנב או שקרן.
"אהבתי את זה שבני גנץ האמין לנתניהו. זה ריגש אותי. אני רוצה פוליטיקאי שמאמין. אני מאמין להרבה מאוד אנשים. אני גם חושב שרוב הפוליטיקאים שלנו רוצים לעשות טוב, ושהם לא מושחתים גדולים. אפשר לתפוס אותם בפינות, אבל בגדול, הם נמצאים שם מסיבה נכונה.
"הבעיה שלנו בארץ היא שאנחנו מכורים לפטנטים. אנחנו חושבים שאם נזיז מישהו אחד, הכל יהיה בסדר. צריך לשקול כאן שיטה חדשה, כי חייבים שינוי יותר עמוק מהחלפת ממשלה כזו או אחרת. יש עוד הרבה עבודה לעשות, ואנחנו צריכים אנשים חרוצים שיעשו אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
