12 שעות של שיכרון חושים ברבאט

הכי מפתיע הוא קודם כל הירוק. כמדינה צפון־אפריקנית, לפחות בדמיון שלי, מרוקו היתה אמורה להיות מדבר אחד גדול - אז מתברר שלא בדיוק. בזכות התאוצה האדירה של תהליך השלום, למדתי אתמול שלפחות הבירה רבאט טובלת בחורשות ובצמחייה מלבלבת.

בשעות הבודדות של הביקור גיליתי שבמקום שבו קבורים מלכי מרוקו חולצים נעליים וקוראים בקוראן; שהצרפתית - לפחות בארמון המלך ובמשרד החוץ - מדוברת לא פחות מהערבית המרוקנית; ושזו האחרונה, אגב, היא ערבית אחרת בתכלית מזו של אזורנו.

שמש חורפית ושמיים כחולים הנעימו את אווירת הביקור ההיסטורי. גם היופי והניקיון ברחובות תרמו את שלהם. "הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב משנים את התודעה של העמים אלה על אלה", שב ומסביר ג'ארד קושנר את נקודת העומק של התהליך שייחקק על שמו לנצח.

נכון שבמגבלות הקורונה ובשל קיצור הביקור בגללן ל־12 שעות בלבד, לא ניתן היה להכיר לעומק את בירת הממלכה, אבל אין כמו מראה עיניים והליכה ברגליים כדי להתמלא שוב בתחושה המשכרת. מדינה ערבית מרכזית עושה שלום עם ישראל. והיא עושה זאת בגלל שילוב אינטרסים הדדי, כמובן תחת הנהגה אמריקנית בוטחת ונועזת, וללא נסיגות, ויתורים או תשלום במטבע פלשתיני שפשוט לא קשור לעניין.

במרוצת חצי השנה האחרונה, פריצות דרך היסטוריות שכאלה כבר הפכו לשגרה. חברי המשלחת הישראלית לרבאט הם פחות או יותר אלה שהובילו את המסעות ההיסטוריים לאמירויות ולבחריין בחודשים האחרונים. לנוכח "השגרה" הזו, ובוודאי לאור ההתפתחויות הפוליטיות בישראל אתמול, ידענו היטב שעוד ביקור היסטורי כבר לא ממש יקבל כותרות.

אבל בדברי ימי ישראל והאזור, חצי היממה של הבכירים הישראלים במרוקו תיחרט לתמיד. מדינה ערבית רביעית עושה שלום עם ישראל בתוך חצי שנה. אם שמים בצד את רעשי הרקע, זוהי הדרמה שטלטלה אתמול את ישראל.