זרוק אותו לוואדי

מה שקרה זה שאורי צין לא רצה לקבל את ההצעה של גבת יגור. אבל הוא לא קיבל גם את ההצעה של ניר דוד בית אלפא, ודחה את ההצעה המפתה לשחק בהפועל עפולה, בגלל עפולה עילית. בירת העמק לא היתה לטעמו. בלשון המעטה. אבל בגיל 36 הוא נשאר אגדה. הוא אף פעם לא שיחק בקבוצה רצינית בלאומית, אלא רק בארצית, ונשאר אליל, אם כי באותו ערב נראה שהאחרון שעוד ידע מיהו ואיך ידע פעם לשחק כדורסל, היה יוסי מלכין.

יוסי מלכין דווקא כן קיבל את ההצעה של גבת יגור. הוא היה בסך הכל בן 16, אבל בכל העמק כבר דיברו בו. הוא היה כל כך גמיש וסללום שלו לעבר הסל היה כל כך מהיר וכוחני שלא ראית בכלל את הכדור עד ששמעת את איוושת הרשת וראית את הכדור הכתום החום הזה מתגלגל לאיטו מהטבעת. הוא עצמו ועוד שניים־שלושה יודעי דבר ותיקים ידעו שהוא לא התקרב לאלגנטיות של אורי צין. אבל הוא היה מוכשר כמו שד והיה לו מה שלאורי אף פעם לא היה: התשוקה הבלתי ניתנת לכיבוש לנצח. בכל פעם שנגע בכדור המטרה היתה - לסיים את זה בשתי נקודות. בעוד אצל אורי צין, מי שזוכר למשל את הגמר של אליפות התנועה נגד משמר העמק, הנקודות היו עניין שולי, וכמה פובליציסטים אף כתבו שנקודות אצל אורי צין הן נקודות תורפה! כך הדגיש ישראל פז במדור הספורט של יום ראשון ב"על המשמר", ובוורסיה מוקדמת של מאמרו ביום א', בחדשות חצות של יום שישי, טען שצין צינן את אווירת החג. זה היה במוצאי יום העצמאות בחג העשור.

ואז הגיע יומו של יוסי מלכין. מכבי תל אביב - כן, מכבי הגדולה עם אריק מנקין וטל ברודי וחיים שטרקמן - הגיעה למגרש הבלטות הפתוח בגבת. שישי בערב. מלכין על הספסל. מנצ'ל, מנהלל דווקא, תעתע בהגנת מכבי והחזיק את גבת יגור ביתרון זעום. עד שפתאום מתח או אפילו קרע את גיד אכילס וירד מהמגרש. "תוריד את הטרנינג", זרק צ'ינגה לעברו של יוסי. הוא פתח את הריצ'רץ' בחזה חשוף ומלמל למאמן, "אבל אין לי גופייה..."

צ'ינגה הורה לליימן במזכירות לעשות משהו לא חוקי ולרשום את מספר שמונה שכבר היה צמוד לאחד משחקני הספסל על שמו של יוסי מלכין. ויוסי עלה למגרש. שמו עליו את שטרקמן וחיימון לא העלה בדעתו שיצטרך להזיע. בכל זאת, משחק ראשון בלאומית של איזה צוציק שרק באזור עפולה שמעו עליו. והצוציק הזה כמעט חיסל באותו ערב את מכבי תל אביב. אלמלא שתיים־שלוש קליעות מרחק של טל ברודי שהעניקו ניצחון דחוק בנקודה אחת לאלופת המדינה.

אז מה שקרה זה שברגע שיוסי מלכין ירד מהמגרש, תוך כדי שהוא מוריד את הגופייה כדי להחזיר לבחור שממנו שאל אותה, תפס אותו רוזין במרפק. "בואנ'ה, לאן אתה הולך?"

"תוריד את היד!" הוא אמר אינסטינקטיבית, ואז זיהה את רוזין. "אה... אני ממהר לטרמפ שלי".

"תירגע, נקפוץ לעפולה לאכול משהו באיסטנבול, ונחזיר אותך למשק".

את ההצעה המפתה הזאת הוא דחה יחסית בקלות. הוא היה בי"א, הוא צריך לגמור את המוסד, זה עוד שנה. בכל זאת, הוא חשב הרבה על ההצעה. בכל זאת, מכבי תל אביב. אז בימים שלקח לעצמו למחשבה והתייעץ עם המאמן המקומי, הוא הרגיש יום אחד שהוא מוציא את הראש מהמים בבריכה ואיזו יד חזקה דוחפת אותו חזרה אל מתחת למים. זה היה אורי צין.

"מה אני שומע, יוסל'ה?"

"מה?" הוא ענה.

"מנצ'ל מגבת יגור סיפר לי".

והוא משך אותו החוצה מהבריכה ובדרך לחדר האוכל אורי שכנע אותו במה שממילא חשב: לדחות בשלב זה את מכבי. 

•  •  •

חלפו כמה שנים ועוד מלחמה. ועוד כמה חודשים טובים אחריה. יוסי מלכין הלך לחדר שלו בצריף השבדי הכי קרוב למוסד ולמשק ילדים. המדרכה היתה צבועה בפסי רוחב עם כתמים אדומים, ירוקים וצהובים, שלפניהם נכתב "ניסויים בצבע". יוסי כמעט נתקל בכדור של אורי צין שהתקדם לעברו, על אף גילו הקרוב ל־40, כשהוא מקפיץ כהרגלו כדורסל ועל כתפו השמאלית תלויה אהובתו החדשה. אורי הקפיץ מתחת לברך ואז היה זורק את הכדור באוויר, מסובב כהרף עין על אצבע זקורה, ומעביר מאחורי הגב ומוסר בהפתעה ליוסי מלכין ממרחק של חצי מטר.

"הפלת את הכדור..." הפטיר אורי צין בזעף. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך".

"חדל, אורי", אמר יוסי. "דלג. אנחנו מאיימים על האליפות השנה".

"הפלת את הכדור, אל תאבד קשר עין איתו".

"תביא את מיקה, נשתה אצלי קפה ונשמע תקליטים".

"רציתי להגיד לך משהו", נהיה אורי פתאום רציני. "חכה לי בעוד שעה ליד הספסל של האוטובוס. אני לוקח את הג'יפ של הפלחה".

"קרה משהו?"

"לא, זה שום דבר. ההלוויה של גלעד אברהמי בשלוש וחצי בבית אלפא".

"אבל...? הוא נהרג כבר לפני חצי שנה. בארבע משדרים הולנד נגד ברזיל".

"תחכה לי בשער, לא בספסל", אמר, ויוסי מלכין הביט אחריו כשהתרחק. ואז אורי הסתובב ופלט: "זה כדורגל, בסך הכל".

אורי צין גנב את הג'יפ של הפלחה ברגע שראה את פנצ'ו מחנה אותו ליד מגדל המים. אברהמי, שהיה מאושיות החמישייה של ניר דוד בית אלפא, נהרג איפשהו בצפון בניסיון חילוץ של הסיירת של חטיבה 7. זה היה אחד מאותם ימים קשים וקודרים, למי שלא היו עסוקים במונדיאל. העברת מאות רבות של גופות חללים מבתי קברות ארעיים לקבורה במה שהקיבוצניקים כינו "שיכון קבע" בחלקה הצבאית.

בזמן ההלוויה, מתחת לאחד העצים הגבוהים שסוככו על בית הקברות הישן שכמו נשען אל רגלי הגלבוע, וליד מצבה מכוסה טחב וחלודה שעליה נכתבה מילה אחת בלבד, "גלמוד", ניגש אל השלושה נח זלדמן. 

"כל הכבוד", הוא ניגש מחייך אל יוסי ולחץ את ידו. 

"מה?" הוא ענה בחצי פה.

"חתמת, לא?"

אורי עשה עצמו אדיש. יוסי הביט בנקודה סתומה ליד ערימת העפר שליד הבור שנחצב בגלבוע ועליו, מונח על קרשים, ארון עטוף בדגל כחול לבן. 

"אם היית חותם בהפועל תל אביב, זה היה נראה יותר טוב. אבל שלא תחשוב... סך הכל מה יש לך לעשות בעפולה", אמר נח והתרחק לקהל הכדורסלנים הוותיקים כשמסביב לקבר הצטופף קיבוץ שלם.

הם חזרו כל הדרך בשתיקה, חצי מרחק בדרכי עפר, וחצי בכבישי אספלט משובשים. אורי יצא מהג'יפ בקפיצה ונתן לו לגלוש כמה מטר עד שנעצר עם הפגוש על הקיר המעוגל של מגדל המים. הוא עזר לג'ויס מאחורה לרדת אל המדרגה ואל הקרקע. 

כשיוסי התחיל לנוע לכיוון חדר האוכל במגמה לחזור אל הצריף, אורי זרק לעברו.

"אז מה, בכל זאת מכבי?"

"הם רוצים אותי, אורי. היית מוותר על צ'אנס של פעם בחיים לשחק נגד דינו מנגין ומרזורטי? נגד בלוב? ואנא עארף?..."

"אם היתה אפשרות, הייתי משחק".

"כן. אבל לא במכבי תל אביב. עם מי כן? הפועל מגידו?"

"זאת עכשיו בעיה שלך. לא שלי. חתמת כבר?"

"עוד לא. מחר אני נוסע לחתום. עם אבא שלי".

"אז מוכרחים לחגוג. בעשר אנחנו אצלך!"

"מה?... לא אכפת לך?"

"אתה החלטת. ומחר אתה חותם. אז עושים מי שבירך. ג'ויס, תבואי, כן? שלושה זאת כבר מסיבה".

בערב נכנס אורי לחדר הצריף של יוסי מלכין בלי לדפוק, ואיתו ג'ויס החברה שלו ומרילין, מהקנדיות הוותיקות, כלומר אלה שנמצאות בקיבוץ כבר חצי שנה לפחות ולא יודעות מתי יחזרו להשלים את הקולג'. מי שצריך כבר חטף אותה לתחנת הניסיונות, שם עסקו הבחורות היפות ביותר במשק בהכלאה של זני מלונים חדישים וטעימים במיוחד.

אורי החזיק בידו בקבוק אקסטרה־פיין וג'ויס הביאה מגש של בראוניז. מרילין הביאה איתה שתי קופסאות פח צבעוניות עם תה אקזוטי בתפזורת.

"תמיד טוב לחגוג", אמר אורי צין. "אבל זה לא צריך להפריע לך לשקול מחדש".

הוא מזג לעצמו חצי כוס אקסטרה־פיין. זאת היתה כוס תה גדולה עם אוזן, והתחיל למזוג כוס נוספת ליוסי מלכין. "עצור אורי", הוא אמר. "אני לא שותה את זה. וחוץ מזה, צריך לקום מוקדם".

"אתה לא לוקח את האוטובוס של 12 וחצי?"

"לא. אבא שלי הזמין במיוחד את האופל של הרכז קניות לשש וחצי בבוקר".

"אה, יפה. טוב לדעת", ענה אורי בתמיהה מעושה.

שתי הבנות לקחו לגימות מהאקסטרה־פיין, עישנו סיגריות והשתעלו תוך כדי צחוק.

"יש לך פינק פלויד?" מרילין שאלה. באנגלית.

"לא", יוסי ענה לקונית.

אורי הסביר באנגלית מחוספסת מהכותנה, שליוסי אין חברה והוא לא מחזיק את פינק פלויד כי הוא חושב שזה זיוף אחד גדול, וגם לא את לאונרד כהן ודון מקלין.

"אני מרימה כוסית לזה!" אמרה מרילין, "ואני גם אכבד את עצמי בעוגיית השוקולד הטובה הזאת שג'ויס הביאה".

"תיקח גם אתה. לפחות תרים כוס קפה לחיי הכדורסל הקיבוצי הדועך, ותאכל איתו חתיכת בראוני".

"אמרתי לך, אני קם בסביבות חמש וחצי".

"אז תשים את הקפה בצד ותאכל חתיכה. ילד, זאת המסיבה שלך!" והתחיל לסובב את "איי'ל נוור ליב יו!" והקים את ג'ויס לריקוד סלואו צמוד על רצפת הקרשים הגמישה יתר על המידה. מרילין הושיטה ליוסי מלכין חתיכת בראוני מלבנית וחייכה אליו וכיבתה מהר את החיוך אך הביטה לעברו כששערה השחור בוער סביב ראשה מכתף אל כתף. יוסי נגס בעוגה וזה היה הסימן בשביל אורי צין להתחפף מהצריף בתירוץ כזה או אחר, וג'ויס, שכבר נכנסה לאווירה המתאימה, נשארה להתנועע וחטפה את יוסי אל בין זרועותיה ברגע שהראה סימנים שהוא קם כדי לרקוד בשמירת לחץ עם מרילין שנחתה חזרה בגבה אל הקיר. 

כדי ששתי הידיים תהיינה פנויות, סיים יוסי את הבראוני בנגיסה אחת גדולה ואחרונה. התוכנית היתה שג'ויס תישאר איתו ללילה, אבל בסביבות אחת בלילה, כשמרילין יצאה מהצריף, יוסי מלכין התבלבל ושיבש את התוכניות. הוא יצא אחרי מרילין אבל לא ידע מה להגיד לה, אז שאל אותה, "ראית בשבת את 'הצגת הקולנוע האחרונה'?"

הוא הרגיש משום מה שבמקום להתעייף ולהצטנף במיטה עם החברה של אורי צין, הוא מתעורר אבל בצורה לא כל כך נעימה. מלבד זה שלהיות בחושך, על הדשא, עם מרילין, מילא אותו אושר, הראש התחיל לעשות לו סללום על המדרכת בין עצי האזדרכת. 

"אני לא אוהבת את הסרט הזה", היא אמרה להפתעתו.

"למה?"

"זה הוליווד. זה שנות ה־50. זו נוסטלגיה", היא אמרה.

"אבל איך את לא אוהבת? זה סרט נהדר".

"אני הולכת לקחת עוד חתיכת בראוני. להביא לך?"

היא כבר רצה חזרה לצריף והוא תפס את הראש. מדרכת הבטון התנדנדה יותר מהרצפה בצריף השבדי. מרילין חזרה ואמרה לו לפתוח יפה את הפה. הוא פתח, היא נישקה אותו, ואז התנתקה והכניסה לפיו עוד חצי מלבן מעוגת השוקולד הזאת.

"בואי נלך מפה", הוא אמר.

"היתה לך כבר פעם חברה?" היא שאלה אותו כשהתחילו לטפס על השלוחה המזרחית של ההר. ההליכה בין עצי האלון והאלה נראתה לו כהזיית טירוף. הוא עולה וההר יורד. הצעדים ארוכים ודביקים.

"כן", הוא אמר.

"קיבוצניקית?"

"כן".

"מפה?"

"לא. קיבוץ אחר. מזמן", הוא אמר. 

"הסתכלתי עליך קצת. מהצד. גם בסרט".

"אוואה, זה לא היה בתכנון. אני צריך לשבת".

הוא נשען עם זרוע ארוכה על ענף אלה כשראשו שמוט ומבטו נעוץ בקרקע.

"מה אתה רואה?" שאלה.

"ציור של ואן גוך".

"תסתכל לשמיים. תראה כוכבים".

"אני חושב שאני רואה כוכבים ושמש וירח וגלגלים מסתובבים".

היא ניגשה לתמוך בו ותוך כדי חיבקה אותו חזק ועזרה לו לרדת לישיבה. למטה במרחק נראו אורות הקיבוץ. יובש בפה.

"יש לך מים?" שאל. "לא הבאנו מים".

נשכב על גבו ומרילין ליטפה את פניו. "תעצום את העיניים ותנשום עמוק", אמרה לו בדאגה.

הוא נרדם וזאת היתה שינה מסויטת. כשהתעורר השמש כבר השלימה את זריחתה. מרילין לא נראתה בשטח. כמטר מהמקום שבו שכב הוא ראה חץ מאבנים מורה לכיוון הפסגה. ראשו היה כבד. רגליו צמיגיות ולא יציבות. לעלות אחריה? לפי השמש זה כבר אחרי שש בבוקר. הוא חייב לרוץ. אבא שלו יחכה לו, אין לו מה לנסוע בלעדיו. אבל זה איחור נוראי והם לא יספיקו לפגישה במלון דן.

הוא פתח אינסטינקטיבית בריצה, אבל כמו באותם חלומות, הרגליים לא התרוממו מהקרקע. כך יצא שנזרק על האדמה והאבנים שעליה ונפצע בכפות הידיים ובזרועות. הוא היה צמא, יותר מכל דבר אחר. לחכות לה? איזה מין צורה יש לזה אם הוא עוזב אותה ככה. למרות שזאת היא שעזבה אותו. 

הוא ראה אותה רצה במורד בין השיחים הקשים. הם נכנסו למשק מכיוון הפשפש המערבי, עברו בחניה שליד חדר האוכל. שם, ליד הבית־קירור, יוסי ראה את האופל עם ארבעה גלגלים מפונצ'רים, עומדת על בלוקים. "כוססאמק!" קילל וביקש סליחה ממרילין. 

רץ דבר ראשון אל ברז המים הקפואים הצמוד לקיר המטבח מבחוץ. פתח אותו ושתה ולגם בבליעות גדולות ושוב שתה ולגם ומילא את כפות ידיו במים הצוננים והרטיב את פניו ואת ראשו. הוא נעמד והפנה את מבטו אל מרילין. היא הסתכלה בו ושיגרה אליו חיוך פרידה ביישני מתוך מדורת שְערה השחור.

"לך, נו. לך", אמרה לו.

"תשתי, מרילין. את מוכרחה לשתות".

"אתה בטוח שמותר למתנדבים לשתות מהברז הזה?" שאלה.

"תנסי", חייך אליה.

היא התכופפה אל פי הברז ושתתה, והוא אסף את המים הקרים שניגרו בכפותיו והזליף על ראשה.

"לך, אתה מאחר", אמרה. "אורי יהרוג אותי".

•  •  •

מי שיש לו עין, יכול היה לראות שיוסי מלכין היה פעם משהו. אולי שחיין. אולי כדורסל. כמו אילן זייגר, שגם בגיל 75 היה מסתובב ברחובות תל אביב במכנסי טרנינג בצבע אדום דהוי עם פסים לבנים לאורך המכנס, וחולצת טריקו לבנה של מד"ס. וראו על הגוף שלו, שיש לו רגליים ארוכות בצורה לא פרופורציונלית, עדיין רזה, ואמא של יוסי היתה אומרת לפעמים, "ילד שלי מוצלח. אבל הולך כפוף". השכמות היו שחוחות, הצוואר קצת נוטה קדימה, ואם לא היה בסביבות מטר שמונים ושמונה, אפשר היה לטעות ולחשוב שהיה פעם אלוף הארץ במירוצי שדה.

ומה שקרה זה שבאותו ערב הוא עלה על האוטובוס של ארבע עשרים וחמש, מהקיבוץ לעפולה עם כמה תחנות בדרך. הוא נדחק בין הנוסעים כשהוא נושא בזרועותיו ארגז קרטון של חמישים על שלושים, מלא בתקליטים ישנים. מלא, הכוונה ממש מלא עם אוסף של איזה חמישים תקליטים ארוכי־נגן וביניהם תחובים גם כמה תקליטונים של 45. וילסון פיקט. שניים של הביטלס. 'אני רוצה לאחוז בידך' בצד אחד ו'נער זה' בצד ב'. שני תקליטוני 45 של 'הציפורים' בצבצו עם הפינה מעל לתקליטים הגדולים. התיישב בכבדות ליד החלון והקרטון על הברכיים. בעפולה הספיק לעלות על ה־830 לתל אביב. הוא פשפש בכיס המכנסיים הקצרים. היה לו מספיק לכרטיס. ונשארו לו עוד 25 שקלים וכמה מטבעות בודדים. הוא יוכל לקנות לעצמו משהו בתל אביב, אבל אז זה יהיה הימור אם ימצא מישהו בדירה של הקיבוץ, אם יסכים לתת לו טרמפ חזרה למשק.

הוא נגרר עם הקרטון הזה באבן גבירול, בדרך לכיכר מסריק, שם ידע על חנות התקליטים של טימולי. לפי החשבון שלו, על האוסף הזה הוא יכול לעשות אלף שקל, או לכל הפחות 500 שקל. אם זה יסתדר, לא תהיה לו בעיה לחזור הביתה וגם לאכול פלאפל, או יותר טוב, שווארמה.

למרות השעה המאוחרת, עוד היו שניים־שלושה קונים. יוסי הניח את ארגז התקליטים על הרצפה ונתן לו איזו דחיפה הצידה עם הרגל. 

"איתמר ישנו?" הוא פנה למוכר. "איתמר מנצ'ל?"

"איתמר מנצ'ל, זה ההוא מגבת יגור. לא. למה שהוא יהיה כאן?"

"זאת לא החנות שלו?" יוסי שאל.

"זה גם לא המדור לחיפוש קרובים".

"סתם. לא צריך להתרגש. רק לשמור קשר עין עם הכדור. לא לאבד אותו לרגע", אמר בהתנצלות על המשפט הפילוסופי הארוך מדי שיצא לו.

המוכר היה בחור גוץ, עם גופייה, מכנסי ג'ינס הדוקים מדי שהצהירו בצורה בוטה באיזה צד הוא מהדק את הציוד שלו. שיער ארוך, מקורזל, מדובלל, שמנוני ולא נעים למראה. קצות האצבעות היו שחורות וסדוקות כאילו עבד בשעות היום במוסך. הוא נעץ עכשיו מבט בוחן כאילו מזהה את יוסי. הוא ירד לכריעה ליד ארגז הקרטון, ויוסי התיישב בלאות על הכיסא היחיד בחנות.

המוכר תחב את ידו בין התקליטים עם העטיפות המקוריות והסתכל מלמטה למעלה בעיניו של יוסי.

"מה?" שאל יוסי.

"כלום. חשבתי... מאיפה אתה מכיר את מנצ'ל?"

"חברים. מכיר אותו מלפני הרבה שנים".

"שמע, אני חותך את הזין", המוכר אמר בחיוך עקום, "אם אתה לא יוסי מלכין".

"מודה. מודה. אני בחיים".

"אז למה לא אמרת?!" הוא הרים את הארגז. "ניכנס למשרד".

הוא הניח את הקרטון על שולחן עץ כבד שתפס חצי מחדר המשרד, והחל להוציא את ערימות התקליטים ולפזר אותם.

"מה, אתה גר עכשיו בתל אביב?" שאל המוכר.

"נשארתי בקיבוץ".

"אני זוכר את השנה שלך במכבי. עד היום. אפילו שזו היתה עונה אחת..."

"אתה טימולי?" יוסי שאל.

"כן".

"יפה. יפה. אתה מתבלבל".

"זה היה מישהו אחר?"

"לא יודע. כנראה. אני לא שיחקתי במכבי תל אביב אף פעם".

"אבל אני זוכר שחתמת. זה היה בכל העיתונים".

"לא חתמתי. מה אני יכול לעשות".

"אז למה אני זוכר ששיחקת?"

"זה פשוט לא קרה. פספסתי את הפגישה, ואחרי זה עם מוטי ומיקי כבר לא חיפשו אותי".

"אז אתה בא עכשיו מהקיבוץ? עם כל הערימה הזאת?"

"כן".

"תגיד, היה לכם שם מישהו, אני זוכר אותו עוד כשהייתי ילד..." טימולי נזכר תוך שהוא שולף את התקליט של "החיות" מהעטיפה כשאריק ברדן בולט מקדימה. "שמע, הוא היה ענק. אל תיעלב, אבל... אני לא יודע אם אתה או אפילו בארי ליבוביץ' הייתם ברמה שלו".

"בוא לא נדבר עליו. הוא מת, אתה יודע".

"אני מחפש אם יש לך פה משהו מעניין. יש עכשיו קאמבק לפינק פלויד. אני לא רואה שיש לך אפילו פינק פלויד אחד", טימולי אמר וזרק סיגריית נובלס בין שפתיו, שנראו פתאום עבות יותר עם הפילטר הכתום נעוץ ביניהן.

"אף פעם לא החזקתי מהם. יש לך פה צ'אק ברי. יש לך את הראשון של בוב דילן. יש לך את ריבולבר..."

"לאונרד כהן?"

טימולי חיכה לתגובה. "אתה יודע שעם הדיסקים החדשים - קשה מאוד למכור את הלונג־פליי הוויניל האלה".

"'סאונדס אוף סיילנס'? 'וונסדיי מורנינג 3 איי־אם'?"

"מלכין - יש לך טעם טוב. נסעת כל הדרך לתל אביב... דרך אגב, אל תגיד לי שנסעת כל הדרך באוטובוס?"

"זה מה יש".

"למה לך להיפטר מהתקליטים?"

"כמה אתה נותן עליהם? יש לך לונג־פליי גם של הציפורים וגם של ציפורי החצר. אין את זה. לא תמצא בשום מקום".

"אז תגיד לי, למה באמת זה לא יצא בסוף עם מכבי", שאל טימולי. "עכשיו עשית לי טריגר. השחקן הכי מוכשר בארץ בשנות ה־70, חושב שימצא פה את איתמר מנצ'ל ומנצ'ל ייתן לו כמה לירות בתמורה לתקליטים ישנים של הביטלס ואנא עארף..."

"אורי צין סידר שמישהי תאכיל אותי בעוגת חשיש".

"ומה?"

"בקושי ידעתי איך קוראים לי. פינצ'ר את האוטו שהיה צריך לקחת אותי לתל אביב. סגר אותי מכל הצדדים..."

"כמה חשבת לקבל על האוסף?"

"לא יודע. אלף שקל?"

"הייתי יכול לשלוח אותך החוצה עם כל ערימת התקליטים המחורבנת הזאת לרחוב".

יוסי מלכין התיישב על כיסא משרדי קרוע והושיט יד. "אני יכול אחת?"

"כן. בטח". טימולי הדליק לו סיגרית נובלס.

"חמש מאות?" יוסי הציע.

"כמה כסף יש עליך?" שאל טימולי.

"עשרים וחמישה שקל".

"יופי", הוא אמר ובתנועת יד ושפשוף של אצבע ואגודל סימן ליוסי שייתן לו אותם. יוסי הכניס יד אל הכיס בהיסוס. "תן לי אותם ובתמורה אני משאיר את התקליטים אצלי, אני מסמן אותם, וכל אחד שנמכור - אתה מקבל חצי. זה צריך לתת לך יותר מאלף שקל".

יוסי קם ושם לטימולי בכף ידו את 25 השקלים האחרונים שלו. אם לא נחשיב כמה מטבעות בודדים שנשארו בכיס.

"אנחנו מחתימים על טופס זיכרון דברים. בוא תחתום", טימולי אמר. הוא שרבט כמה מילים על איזה נייר מכתבים ואמר, "בדיחה. סתם". והרים את ראשו, אך יוסי מלכין כבר לא היה בחנות. טימולי יצא לרחוב החשוך. הוא ראה מרחוק דמות מתרחקת. כשחלפה מתחת לאחד מעמודי החשמל הגבוהים בדרך לקינג ג'ורג', אפשר היה להבחין בגב המגויד, הכפוף מעט, כאילו הוא עוקב אחר כדור בלתי נראה. להרף עין הבהיק אור החשמל על כתפיו בחולצת הטריקו הלבנה, הקמוטה. זה היה גב של אדם שהולך לבדו. אם יצליח לחזור הביתה לקיבוץ, אם יהיה מישהו שיחליף איתו מילה בשבוע־שבועיים הקרובים, הוא יספר לו, וזה יפטיר: "זרוק אותו לוואדי. יש שם שחקן פנוי". √ shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו