על עמליה כהנא־כרמון אין ברירה, למרבה הצער, אלא לכתוב מהסוף, מכך שעל אף היותה סופרת מן המשובחות שידענו, כלת פרס ישראל לספרות ועטורת פרסים רבים נוספים (ובהם פרס ברנר ופרס ביאליק), היא הלכה לעולמה - בראשית 2019 - בדממה מוחלטת. רק עשרה ימים לאחר מותה החלו מסתננות הידיעות על כך אל אמצעי התקשורת. הסיבות לכך בוודאי מורכבות (ומן הסתם כוללות שיקולים משפחתיים) אבל לא לגמרי מפתיעות. כהנא־כרמון, אחרי הכל, היתה ״אישה סופרת״ - אותו יצור שהספרות העברית, ואולי הספרות בכלל, התקשתה להגדיר - ואף שהוענקו לה פרסים, היא נותרה במקום שאותו היא מכנה בדיוק חריף ״עזרת הנשים״.
כהנא־כרמון נולדה בקיבוץ עין חרוד, למשפחה של מייסדי הקיבוץ שאי שם במעלה העץ המשפחתי שלה נמצא גם הבעל שם טוב. היא גדלה בתל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה ולאחר מכן באוניברסיטה העברית בירושלים, שירתה בפלמ״ח ולחמה במלחמת העצמאות בחטיבת הנגב של צה״ל, ואם לא די בכל חותמות ההכשר הללו, היא אפילו נודעה כאלחוטנית ששיגרה את המברק הנודע המבשר על כיבוש אילת במבצע ״עובדה״. למרות כל אלה - וחשוב יותר, אף שהיתה סופרת משובחת - לא נטבעה בתודעה המקומית כאחת מסופרות דור הפלמ״ח, או לאחר מכן, כאחת מסופרות ״דור המדינה״. הכתיבה הלירית, האישית מאוד, ובעלת הנימה הפמיניסטית הברורה בספריה ״וירח בעמק איילון״, ״ליוויתי אותה בדרך לביתה״, ״בכפיפה אחת״, ״כאן נגור״ ואחרים, קטלגה אותה במידה רבה כמי שכותבת בשוליים - בתוך אותו עולם נשי, שנוטים לפנות לו פחות מקום בזירת הדיון הציבורי.
שבע המסות ב״להיות אישה סופרת״ (הקיבוץ המאוחד; בעריכת: יערה שחורי וגדעון טיקוצקי) נכתבו במקור כנאומים, שכהנא־כרמון נשאה בהזדמנויות שונות, לדוגמה בערב שנערך במוזיאון ישראל בשנת 1983 והוקדש לספרות נשים או בטקס שבו הוענק לה פרס ברנר ב־1985. בכולן משמיעה כהנא־כרמון את קולה בחדות ובחריפות, ואינה נכנעת לעריצוּת הנחמדוּת, אותה תביעה נפוצה מנשים יוצרות לשמוח בחלקן ולחייך בנחמדות אל הממסד באותם רגעים שבהם הוא מכיר ביכולותיהן. היא ניצלה, כך נדמה, כל הזדמנות כדי לחזור ולהבהיר כי היא מסרבת לתואר ״ילדת פלא״ שהצמידו לה, כמו לכותבות רבות לפניה (וגם אחריה), משום שהיא עוסקת בספרות ברצינות ומתוך אותה תשוקה וכוח פנימי המניעים כל יצירה בעולם, והתעלמות מכך פירושה התעלמות מחוויית החיים של מחצית מן האנושות.
אף שהמסות הללו שופעות הומור - וקשה שלא לדמיין את כהנא־כרמון ניצבת מול קהל ומתארת את ההתרחשויות בשדה הספרות באמצעות חייזרים, בעלי חיים ויצורים שהיא בודה ברוב דמיון, כדי לא להניח למחשבות מאזיניה לנדוד או חלילה לנמנם - הן נוקבות מאוד: כשהיא בוחרת לספר כי מהגננת שלה, חיה ברוידא, אשתו (ולימים גרושתו) של ברנר, קיבלה את יכולת ההתבוננות והשירה שלה; כשהיא מבהירה כי במשך דורות נשים לא הכירו את המרחב הציבורי משום שלא ניתנה להן בו דריסת רגל ולכן לא ידעו עליו די כדי לכתוב עליו; וכשהיא מתארת את הקרע הפנימי שחווה מי שאינה כותבת על מה שהוא עולמה האמיתי, כהנא־כרמון עושה מעשה פוליטי מובהק.
זהו מעשה פוליטי, מאחר שהבחירה לכתוב על ״הנושאים אשר דרך המלך של הספרות מתייחסת אליהם כאל מינוריים...״ אינה רק בחירה אישית, אלא בחירה המשקפת את מקומן של הנשים בעולם. והעובדה כי ״אותם מודלים שאישה סופרת בונה בסבלנות, ובמאמץ רב, ומניחה אותם מודאגת על השולחן בציפייה לתקשורת גלויה סוף סוף, בנושאים שנראים לה כבעיות ציר...״ אבל הגבר הממוצע פוטר אותם ״בקוצר רוח, כטיפול בעניינים זוטריים״ אינה קשורה לחשיבותם האמיתית בעולם ואפילו לא לטעם ספרותי, אלא למאבקי שליטה ולמה שהיא אינה נוקבת בשמה המפורש: הפטריארכיה.
כהנא־כרמון אינה מתכחשת להבדלים שבין כתיבה נשית וגברית, בין כתיבה ״בגדול״, על נושאים הרואיים הנפרשים על פני תבל ומלואה, ובין כתיבה החודרת לעומקים של ענייני רגש, למשל - אולם היא מוחה על הדירוג המתלווה להכרה בהבדלים הללו. על הנטייה, החסרה כל צידוק, לראות בחוויית חיים אחת חוויה חשובה, מהותית וכללית ובניסיון לבטא את חוויית החיים האחרת ״התבזבזות על השולי״. למשל, היא אומרת, כשגבר (שאותו היא מכנה במסה ״מר עיפרון״) כותב על האינטראקציה שלו עם האנימה, היסוד הנשי בנפשו, הוא נחשב כמי שמטפל בנושא רב־חשיבות המעסיק את העולם למן הזמן העתיק; וכשאישה (״מרת עיפרון״) כותבת על האנימוס, דמות הגבר שבתוכה, היא תיחשב כמי שעוסקת בטריוויאלי, ורק כתיבתה המשובחת (אם היא אכן כזו) מצילה אותה מליפול לתהומות חוסר החשיבות.
״להיות אישה סופרת״ הוא בעיניי קריאת חובה לכל אישה כותבת, יוצרת וחושבת, גם אם היא אינה מתחבטת בשאלת מקומה בעולם. המסות הללו אינן רק ניתוח בהיר וחכם של מציאות, שגם אם חלו בה מאז שינויים, אלה אינם דרמטיים מספיק - כוחן העיקרי הוא באופן שבו הן מחזקות ומאששות את הצורך ליצור מתוך צורת קיום אחרת. לא מתוך עמדה שנבחנת ביחס לעולם הגברי - לא כרעיה, אם, מאהבת, מפתה, מסרסת וכדומה, לא מתוך קבלה של תפקידים הנכפים עלינו מבחוץ, לא מתוך אימוץ של אידיאלים רומנטיים של מי שעומדת תמיד לצד הגיבור המרכזי של החיים (או במילותיה: כפילגש של החיים), אלא מתוך הבנה כי הכתיבה נובעת מתוכך בתגובה למשהו במציאות שלך, כולל המציאות הנפשית שלך - או במילים אחרות, שעלינו הנשים להמשיך ולכתוב מתוך נאמנות לחוויית העולם האותנטית שלנו.
להיות אישה סופרת / עמליה כהנא־כרמון;
עורכים: גדעון טיקוצקי ויערה שחורי, הקיבוץ המאוחד, 150 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
