אחת לחצי שנה או שנה מופיעים מאמר פרשנות או כתבה מלומדת, המתארים את השקפתו של בנימין נתניהו לגבי יורשיו בהנהגה הלאומית. אלו ראש המוסד יוסי כהן והשגריר בוושינגטון רון דרמר.
לגבי יוסי כהן התפיסה הזאת נראית יותר ויותר אמינה. הוא זה שהפך את המוסד לחרב ההתקפית החדה של הביטחון הלאומי. בשנים שלו קיבל כהן גיבוי מלא מנתניהו שהתבטא בהגדלת התקציב, על פי פרסומים שונים, לכ־10 מיליארד שקלים ומספר המשרתים בארגון עלה מעבר ל־7,000.
כהן הביא קבלות. לא יהיה מוגזם להשוות אותו למשה דיין בימיו הרחוקים. מבחינות רבות המלחמה שהוא המצביא שלה מתנהלת ביתר תחכום ומחשבה מזו שהוביל דיין, לאחר שבנה את צה"ל ככוח התקפי לוחם, דבק במשימה שהפך את מדינת ישראל מנוכחות זמנית ומוטלת בספק לעובדה גיאו־אסטרטגית.
רון דרמר הוא הצלע השנייה במעגל המצומצם שמקיף את נתניהו. שניהם מציגים דפוס אחר ממה שמקובל לחשוב לגבי "האנשים של ביבי"; הטענה שהוא לא יודע לבחור אנשים איכותיים וכל מי שמסביבו נפלט, אינה נכונה במקרה זה. כהן ודרמר נמצאים בסביבתו במשך שנים. ההשוואה המתאימה מהעבר: בן־גוריון וצעיריו הביצועיסטים, משה דיין ושמעון פרס. ההבדל הוא שלא ידוע על קרבה רבה בין כהן ודרמר ובעולם שקצר באהבה ובנדיבות הם כנראה לא מבזבזים הרבה מהמשאבים האלה אחד על השני.
כל זה כדי להצביע על העובדה, שגדעון סער, כאשר הציג את עצמו כמועמד להנהגה לאומית, לא דיבר כלל על האיומים ועל האתגרים המערכתיים שניצבים בפני מדינת ישראל. זה לא אופייני למועמד מהימין שמציב עצמו כטוען לכתר. בן־גוריון בזמנו לא נמדד לפי היכולות שגילה במאבק בגזזת או במגיפת הפוליו.
העובדה שאנחנו מגיעים אל החיסונים אחרי מסע מים אל ים שיגיע לסביבות 3,000 מתים, אחרי כעשרה חודשי טרטורים, לא יכולה להיחשב לכישלון. יש הרבה מה ללמוד מהתקופה הזאת לגבי החברה הישראלית ולגבי מערכות התשתית שלה. כדאי לעשות את זה. המסקנות הן אחרות ממה שמפיצים במערכת הפוליטית ובתקשורת.
הפלוסים של גדעון סער: יש לו יכולת לבצע רפורמות במערכות תשתית במדינה. אולי יותר מאחרים בצמרת הליכוד. זה כולל גם את מערכת המשפט. אבל חבירה למפלגות הפקידים ואנשי הביטחון תמנע כל רפורמה בכיוון הנכון. הוא רוצה להיות ראש ממשלה, אבל צעד הפרישה שלו מהליכוד מלמד שאולי ויתר על הרעיון. הוא הלך בדרך ארוכה עם צביקה האוזר עוד מנוער התחיה. מעניין מה היה אומר המדריך הרוחני שלהם, צבי שילוח, על מהלכי הפרישה של שניהם. ביודעו כמעט הכל על ההתפוררות של חוט השדרה האידיאולוגי של שותפיהם משמאל.
מתי מתקדמים?
הקו שמחבר בין הפרישה של השופט מני מזוז לבין זו של גדעון סער
פרישתו של שופט העליון מני מזוז משליכה במשהו גם על פרישתו הרועשת של גדעון סער.
התקופה הבולטת בקריירה של מזוז היא כיועץ המשפטי לממשלה, החל מ־2004, ולא השנים של היותו שופט בית המשפט העליון. זו תקופה קלאסית שמוכיחה עד כמה מערכת המשפט מהפרקליטות, המשטרה, היועץ המשפטי ועד בתי המשפט - מסוגלת להתלכד למטרה אסטרטגית ולכופף את החוק ואת הערכים במסגרת "המטרה מקדשת את האמצעים".
פרופסורים למשפט, לפחות אחד מהם, דיברו על האופציה של דיקטטורה לצורך יישום נושאים כמו פינוי השטחים. המשטרה והפרקליטות פעלו בצורה דרקונית כדי להגביל הפגנות, כולל הנחייתו של מזוז לעצור אוטובוסים בדרכם להפגנה. אני זוכר איך ציפי לבני התקוממה שנערה מאחד היישובים העזה להשוות את המשטרה לשלטון הבריטי! בסופו של דבר ילדים ישבו על ספסל הנאשמים ואף הפסידו לימודים בבית הספר.
שופט ביהמ"ש העליון המנוח מישאל חשין הסביר בגלוי, בראיון, שאריק שרון קיבל הנחות משום שהיה בעיצומו של מהלך מדיני גדול - בכיוון מסוים. מערכת שמסוגלת להתיישר כך בנושא כמו ההתנתקות, בוודאי תדע לעקם דברים ולחתוך פינות מוסריות וחוקיות כדי לקפד את ראשו של ראש ממשלה שמאיים על הסדר הקיים, על תפיסה מדינית מאופסת, ומעצמה ידידותית מאוד היתה רוצה להיפטר ממנו.
גדעון סער, אחרי נפילת טראמפ, עלול להעניק לממשל הדמוקרטי עוד מתנה. בעומק ממסד החוץ של הדמוקרטים קיימת הנחה שכדי "להתקדם" צריך להחליף את המנהיגים (עבאס ונתניהו).
סרט טורקי
העימות של ראש המודיעין טורקי אל־פייסל עם ישראל, מבהיר על חלוקת ההשקעות של סעודיה
בתחילת השבוע דיברתי עם ד"ר דורי גולד, שהיה באותו זמן במנאמה, מתאושש מעימות חריף עם מי שהיה ראש המודיעין הסעודי, טורקי אל־פייסל. שר החוץ גבי אשכנזי הגיב מרחוק בהכללה כנגד דבריו החמורים של אל־פייסל נגד ישראל. הוא אמר שצריך להפסיק את חשבונות העבר ולחשוב יחד על העתיד באזור. והוא צדק. אבל גולד הותקף אישית.
"האם אתה עדיין חושב שסעודיה היא ממלכת האיבה?" תקף טורקי אל־פייסל, שניהל קשרים הדוקים עם המודיעין הפקיסטני הידוע לשמצה במשך שנים, היה קשור לטליבאן ולאנשי בן לאדן, וללא ספק קיים תקשורת עם אל־קאעידה. "האם שינית את דעתך?" שאל הנסיך הסעודי שהרגיש כאילו ניצב על מישור מוסרי גבוה יותר.
גולד, מחבר הספר "ממלכת האיבה", אמר ששינה את דעתו מאז הפסיקה ערב הסעודית לתמוך בטרור, לתמוך בחמאס. חשוב להבין שטורקי אל־פייסל היה ראש המודיעין הסעודי במשך 24 שנים, מאז 1977 ועד כשבוע לפני מתקפת הטרור של אל־קאעידה בניו יורק ובוושינגטון ב־11 בספטמבר 2001. רבים ראו סימן מחשיד בפרישה של טורקי ערב הפיגועים שבהם נרצחו קרוב ל־3,000 אמריקנים.
היום, בכינוסים יוקרתיים כמו זה שערך המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון (IISS), אל־פייסל הוא כוכב. לפני שבועות אחדים כבר הזהיר את הממשל האמריקני שאם יתעתד לחדש את הסכם הגרעין עם איראן, חובה עליו לסתום את הפרצות של ההסכם הישן, דהיינו תאריך התפוגה, טיפול בנושא הטילים וההתפשטות האיראנית במזרח התיכון.
ההתפרצות של אל־פייסל נגד ישראל ובאופן אישי נגד דורי גולד, שהוא אחד מאלה שעסקו בטיפוח הקשר הסעודי של ישראל לאורך שנים, לא לגמרי מוסברת. אולי כמו בכל משטר יש חלוקת השקעות. הנסיך בנדר בן סולטאן תקף לפני כחודשיים את הפלשתינים בראיון היסטורי ארוך. עכשיו נסיך שני, בן 75, גם הוא עם רקע של שגריר בארה"ב, תוקף את ישראל. לגולד לא היה הסבר מדוע אל־פייסל, שלכאורה מודאג כל כך מהאיראנים, בוחר להתחשבן עם ישראל.
דבר אחד ברור: עם הוותק של טורקי אל־פייסל בקשרים עם ממשלות וארגוני טרור אסלאמיסטיים, החיסול של מספר 2 של אל־קאעידה בטהרן לפני שלושה חודשים לא הוסיף למצב רוחו.
המפה והטריטוריה
ממשל ביידן ישאף לחזור לקונספציות מול הפלשתינים, וזה יחזק מיליציות וארגונים
ה־IISS הוא הנחשב ביותר בין המכונים האסטרטגיים בעולם. בניתוח שפרסם ממש לפני הכינוס במנאמה, מדגיש המכון את ההתפתחות המפלצתית של הארגונים ה"אקס־טריטוריאליים" במזרח התיכון.
מומחי הביטחון שלנו משתמשים בביטוי ארגונים תת־מדינתיים, אבל נראה שהביטוי שהמלומדים הבריטים משתמשים בו מדויק יותר ומסביר טוב יותר את הבעיה. בניתוח שלהם, האקס־טריטוריאליים כגון חיזבאללה, חמאס, המיליציות בעיראק, בסוריה, בתימן ואיפה לא, משרתים מטרה מסוימת של מדינות ובראשן איראן. או סוריה. או רוסיה. ואולי גם ארה"ב. המדינות רוצות לעמוד בתקן הבינלאומי של החוקים והכללים; שלוחיהן פטורים מהחוק הבינלאומי. האקס־טריטוריאליים גורמים להתפוררות הריבונות וזורעים כאוס. רק חיזוק הריבונות, קובע הניתוח, יגביר את הביטחון והשלום.
והרי לפניכם הבעיה. הארגונים הפלשתיניים המשולבים ברשות הפלשתינית ממלאים תפקיד זהה, אך הממשל האמריקני החדש, שצפוי לעלות בעוד קצת יותר מחודש, נמצא בפיגור רב. הם רוצים לחסל את מורשת טראמפ ולהמשיך כביכול מהנקודה שבה עזב אובאמה.
המועמד למזכיר המדינה בלינקן כבר חזר על המנטרות הישנות של שיבה למשא ומתן על פי המסגרת של שתי מדינות לשני עמים, וכל הכרוך בכך. במקביל - ריצה חזרה להסכם הגרעין. זה יהיה ממשל הכאוס. ממשל שייכנע לסחטנות גרעינית איראנית, שתניב לאיראן משאבים כספיים אדירים; המשאבים הכספיים החדשים יתדלקו את הארגונים האקס־טריטוריאליים, ובראשם חיזבאללה וחמאס.
מי לחיים ומי לטרור
הסדרה החדשה על לבנון מלמדת על "ברית הרצח" שיצר ערפאת - מביירות ועד יפן
"ארגוני השחרור הפלשתיניים". כך מכונים ארגוני הטרור בפתיחת הפרק הראשון של "לבנון", הסדרה החדשה של "כאן 11" על לבנון. יש בפרק הפותח מידע רב שהדור הנוכחי לא מודע לו. יש כתמי דם ושלוליות דם.
הסדרה מחזירה לעינינו דמות שהתרגלנו לחיות בלעדיה: יאסר ערפאת. אולי זה טוב, כי בפרספקטיבה ארוכת טווח, נראה שערפאת היה הדמות המנהיגותית החשובה ביותר לא רק בעולם הערבי משנות ה־60 ועד שנות ה־90. הוא היה גם, במידה רבה, מנהיג השמאל הבינלאומי.
הבמאי דוקי דרור מציין שאש"ף (לוחמי אש"ף, בז'רגון של הסדרה) צבר נשק רב בלבנון. שארגוני השמאל המהפכניים מכל העולם, מיפן ועד גרמניה ואיטליה - לא מזכיר משהו? - עלו לרגל ללבנון והפכו לחלק בלתי נפרד מברית רצח בע"מ שייסד יאסר ערפאת.
מדוע השמאל הרדיקלי באירופה, באמריקה ובמזרח אסיה התלכד במערכה שממוקדת במדינת ישראל ובעם היהודי, עד כדי כך שיהודי כמו מרקוס קלינגהופר הושלך מכיסא הגלגלים הימה מאחת האוניות שנחטפו ב"פעולת קומנדו" של ארגון פלשתיני? עימאד שאקור, שמדבר בסרט, כמו גם נציגי אש"ף אחרים, נשמעים מצטיירים כאנטישמיים מן הצד השמאלי.
יוצרי הסדרה שכחו להזכיר את המעצמה העולמית שסיפקה את הנשק הרב למחבלים, את האידיאולוגיה האנטישמית הרצחנית, ואת השותפות של "ארגוני השמאל" הבינלאומי. ברית המועצות. הפלשתינים תמיד רוצים לחזור למולדת. לכפרים. לאדמות. צורת הסיפור הזאת משקפת את האטימות השכלית של חלק גדול מהשכבה האינטלקטואלית והאמנותית בישראל.
הצגת הנוכחות הפלשתינית בלבנון כעוד עדה או קבוצה אתנית שחייבת לתפוס את מקומה בקהילת העדות ובמלחמת הכל בכל או הכל או לא כלום - שגויה. הנוצרים ביקשו לחיות. מחבלי אש"ף ביקשו לכבוש בסיס טריטוריאלי ולהטיל שלטון טרור על סביבותיהם, כפי שהם ממשיכים לעשות ביהודה ושומרון ובעזה, לאחר שישראל פתחה להם את הדלת.
עם צלע שבורה ורוח קרב
מותו של הטייס צ'אק ייגר הוא סמל לכל מה שהאמריקנים שוברים ומנתצים בימים אלה
מוזר אבל מתוך הספר "החומר הנכון" שעוסק בתוכנית החלל האמריקנית של שנות ה־50 וה־60, גיבור הסיפור, בסופו של דבר, הוא טייס אגדי שלא הפך לאסטרונאוט. צ'אק ייגר הפך לאגדה בעיקר בזכות "החומר הנכון" שכתב העיתונאי טום וולף.
צ'אק ייגר, שהלך לעולמו השבוע, הפך לאגדה בעיקר בזכות "החומר הנכון" שכתב טום וולף // צילום: אי.אף.פי
צריך מפגש בין עיתונאי־סופר מסוגו של וולף לבין גיבור טיס כמו ייגר כדי להפיק שירה מפיזיקה ופעלולים אווירונאוטיים. ייגר אמר במסיבת עיתונאים מאולתרת בשדה תעופה במערב, שהוא לא מצטער על כך שאינו נמנה עם הטייסים שנבחרו לתוכנית החלל, משום שמי שיטוס בחלליות האלה הוא "קוף".
ייגר היה נער כפר ממערב וירג'יניה שסיים תיכון ולא הלך לאוניברסיטה. אולי הוא סנט־אקזופרי בלי הבולשיט. נסיך קטן וקשוח בקוקפיט של מטוס רקטה מסדרת ה־X, שבמקום לחוד חידות מכיר שורה אחת משיר אחד ישן: "אוקיי, מה אני צריך לעשות עכשיו".
ייגר ייזכר כגיבור אמריקני של פעם, שעלה למטוס ה־X1 כדי לשבור את מחסום הקול כששתי צלעותיו שבורות. הוא היה קאובוי התעופה, שהנחיל לשני דורות של טייסים אמריקנים את המבטא המיוחד שלו. בלילה שלפני הטיסה הוא באמת רכב על סוס, נפל ושבר את הצלעות. לא רק שלא עושים כמוהו יותר; הוא סמל לכל מה שהאמריקנים שוברים ומנתצים בימים אלה. הוא מת השבוע בגיל 97. רבים הופתעו שחי עד לימים אלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו