"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פתיחה, חצי פתיחה: במוזיאונים שמחו לקבל את ראשוני המבקרים, אבל חוששים מעוד סגר

עולם האמנות קיבל השבוע זריקת חמצן קלה בדמות פתיחה חלקית של מוזיאונים נבחרים, אך ביקור בחלקם מעלה שראשיה כבר מחכים לסגר הבא ומסרבים להתנחם: "אין מי שיצעק את צעקתנו" • תרבות, סוף עונה

,עודכן
"עכשיו אנשים נוהרים לקניונים ולא למוזיאונים" // צילום: גדעון מרקוביץ // "עכשיו אנשים נוהרים לקניונים ולא למוזיאונים"

ביום שני השבוע, דקות ספורות לאחר שמוזיאון המזגגה לארכיאולוגיה וזכוכית בקיבוץ נחשולים פתח את שעריו, לאחר חודשיים של סגר כפוי, כבר עמדה מחוץ לדלתות המבנה המהודר חבורת גמלאים צוהלת כמוצאת שלל רב.

רוני סופר רוזנבלום, מנהלת המוזיאון, כינסה את הצוות הקטן שלה והודיעה שהגיעה השעה שחיכו לה בחודשיים האחרונים. עכשיו חוזרים לשגרה ונפרדים לזמן קצר מהמחשבה המבאסת שאולי תכף יסגרו את המוזיאון הקטן שוב. קצת אחרי כניסתם של הגמלאים הגיעו כמה מילואימניקים ונכנסו אף הם למוזיאון. 30 אנשים ביקרו במוזיאון, שסגר בשעה 14:00 את הדלתות שלו. 30 ישראלים שהתגעגעו כל כך לבילוי במוזיאון, גדול או קטן, שמכיל יצירות מזכוכית. החללים שהיו שוממים עד כה התמלאו לפתע באנשים.

עד כמה הגעגוע היה גדול? עד כדי כך שהאנשים נכנסו לאוטו ומצאו את עצמם בגב של מלון הקיבוץ המהודר עם הנוף עוצר הנשימה ונכנסו פנימה למזגגה, כמו לוקחים נשיפה ארוכה מסיגריה שאליה התגעגעו. התרבות מתחילה לחזור לרגע, ומי יודע מתי יעצרו לנו גם את ההנאה הזו.

"אנחנו חיים במדינה שאנשים יעדיפו לרוץ לקניון כשהוא נפתח מאשר לבוא למוזיאון", מספרת סופר רוזנבלום. "אני באמת לא מבינה מי האנשים הללו שרצו לקניון לעמוד במקום סגור בתור לגרביים. מה, לא היה לכם מה ללבוש עד עכשיו? אני יודעת שכנראה הם הרוב, ואנשים שבאים למוזיאון הם מיעוט שהולך ונעלם במדינה שלנו, וזה מעלה אצלי - ואני מניחה שאצל רבים כמותי - שאלות רבות לגבי המקום שאנחנו הולכים אליו. איזה מקום זה שאנשים ירוצו קודם לעמוד בתור במקום סגור בלי אוויר בשביל סוודר ולא ינסו למלא את הנפש שלהם במשהו אחר?"

סופר רוזנבלום מספרת לי שבזמן שהמוזיאון היה סגור, הצוות הצטמצם: היא יצאה בעצמה לגרוף את העלים ולשמור על הניקיון במוזיאון, אפילו הניאגרה בשירותים התקלקלה מחוסר שימוש. השבוע, כשהיתה תחושה שמשהו מתעורר לחיים, מעט אור נכנס מבעד לחלונות, נזכרנו שוב כמה פעולה טבעית כל כך כמו הליכה למוזיאון הפכה נדירה כל כך, בילוי תחת הקפדה יתרה על מסיכות ומטרים רבועים. "מוזיאון זה הדבר הכי קל לפיקוח, ובטח המוזיאונים הקטנים, שיש להם כניסה אחת. אבל אין מי שיצעק את צעקתנו. למי בדיוק הולכים וצועקים שמה שהתרחש בתקופה הזאת הוא אבסורד?

מבקרים במוזיאוני תל אביב והמזגגה // צילום: גדעון מרקוביץ

"כמובן ששיא האבסורד הוא שמצמידים אותנו לקניונים. עושים הגרלה איזה מוזיאון יפתח ומעניקים את אותה החשיבות של קניון למוזיאון. אני חושבת שזה משהו ייחודי למקום שאנחנו חיים בו. כי בסופו של דבר אתה רואה את זה במספרים: יש קבוצה לא גדולה של אנשים שההתעקשות על התרבות חשובה להם, שהם התקשרו לכאן מדי יום לשאול מתי פותחים, ואם אפשר לבוא בלי שאף אחד יידע, רק לביקור קצר, כי זה חסר להם. אני חושבת שעבור רוב האזרחים זה לא המצב, הם התחילו להתרגל שאפשר לוותר על התרבות, שאפשר לחיות בלי זה".

ההזמנות לסוף השבוע הנוכחי כבר מלאות. חובבי מוזיאונים, ובהם משפחות להוטות, מתכוונים לנצל שבת שמשית של תחילת דצמבר כדי להתנתק מהנטפליקס וממשלוחי האוכל ולצרוך משהו שכרגע נמצא עדיין תחת המינוח האבסורדי של פיילוט.

"יכולים לסגור אותנו ביום שני הבא", מבינה סופר רוזנבלום, "רק כי יש כאן ניתוק מוחלט בין משרד הבריאות והממשלה לבין השטח. מוזיאונים קטנים פשוט ויתרו על הרצון לקחת חלק בפיילוט כי הם אמרו שלא שווה להם לפתוח לשבוע ואז לסגור. אבל אצלי לפחות היה פה עניין של קבלת אחריות גם על העניין התרבותי, גם על העובדים שלי ועל השפיות שלהם וגם כי זאת הסיבה שהגעתי לנהל את המוזיאון הזה. יכולתי להישאר בהיי־טק ולייצר מיליונים עבור גופים גדולים, אבל מה שאני רוצה זה להרים מוזיאון ולהתעסק בדברים שנוגעים יותר בחיים של אנשים. אז עכשיו אני לא אפתח?

"הרגשתי שאני חייבת לפתוח. גם אל תשכח עוד משהו: אנשים שבאים לכאן צריכים לנסוע במיוחד כדי להגיע אלינו, זה לא מוזיאון תל אביב, שבדיוק סיימת פלאפל ובא לך לקפוץ רגע למוזיאון".

אין סיילים במוזיאון

בשונה מהמוזיאון הקטן והפחות זוהר, את מוזיאון תל אביב, שנפתח אף הוא השבוע, כיבדו בנוכחותם שר התרבות והספורט חילי טרופר וראש העיר הלבנה רון חולדאי, כשהם מנסים למכור לציבור ניצחון. במעין שילוב של נאום בחירות, שעוד עלולות להגיע, ומידה נכבדת של סיפוק עצמי לא מובן, היה נדמה לרגע שהעצם העלובה שנזרקה אל עבר התרבות הישראלית הגוססת, בדמות שבעה מוזיאונים - ארבעה גדולים ושלושה קטנים - היא בבחינת אות חיים לחברה ישראלית שמאבדת את צביונה מאז חודש מארס.

מבקרים במוזיאוני תל אביב והמזגגה // צילום: גדעון מרקוביץ

אך אולי האופוריה מוקדמת מדי: אם לשפוט לפי מכירת הכרטיסים הערה וכמויות האנשים הנלהבים שיפקדו את המוזיאון התל־אביבי, מנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי ושר הבריאות יולי אדלשטיין, שניים שספק עד כמה חוסר ביקור במוזיאון מדיר שינה מעיניהם, כבר ימהרו לסגור את שערי המוזיאון. הרי התרבות הישראלית היתה הראשונה להיסגר, וסביר להניח שגם תהיה האחרונה להיפתח.

בחלל הכניסה הישן של המוזיאון ניתן היה לקבל טעימה מהעולם החדש, זה שילווה אותנו גם בעידן פוסט קורונה. עובדות המוזיאון, שביום־יום לחוצות יתר על המידה מכך שאנשים יתקרבו לעבודות המוצגות ויחצו את אותו קו קדוש בין היצירה למבקר, היו עסוקות ביום שלישי השבוע בדברים אחרים: "מסיכה על האף", "בבקשה תעלה את המסיכה על האף" ומיני וריאציות. אחוזות תזזית הן חלפו בין המבקרים, לוודא שאותה מסיכת נייר לא תנשור חלילה אל מתחת לנחיריים, פוחדות ששנייה אחת של חוסר תשומת לב תביא לסגירת המוזיאון עוד לפני שנפתח רשמית.

אף על פי שתל אביב כבר אינה רלוונטית כל כך במשחק המדומיין של הקורונה, עבור הדרג הפועל במוזיאון יש כאן מאבק על הישארות המוזיאון פתוח תוך הקפדה חמורה על הכללים. שר התרבות הבהיר שההיצמדות לקניונים היא טעות אסטרטגית כמו כל היצמדות לכל מי שצועק כי את הקניונים אולי פתחו ראשונים אבל הפיילוט נחשב לכישלון טוטאלי, ולכן חשוב שגורלם של מרכזי הקניות העמוסים לא יהיה קשור בגורל המוזיאון. לאחר שהשר סיים את ביקורו, הסכימו כל הנוכחים שבפעם הבאה שיגיע לבקר במוזיאון ולנוכח ההתפתחויות הפוליטיות בכנסת ישראל, הוא כבר לא יהיה שר התרבות. חלקם גם נשמעו אומרים כי "בניגוד לקודמתו בתפקיד, הוא לפחות יודע איך מוזיאון נראה מבפנים".

"אנחנו צריכים לבדוק מה קרה למדינה שלנו, שהרי ההכרזה עליה התקיימה במוזיאון היכל העצמאות בתל אביב. בן־גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל כשמאחוריו תמונות של שאגאל וישראליס ועכשיו אנשים נוהרים לקניונים ולא למוזיאונים", אומרת טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, שמדווחת על אובדן הכנסות של יותר מ־10 מיליון שקלים מאז חודש מארס השחור השנה, וזאת אף על פי שבסגר השני הצליחה לא להוציא את רוב העובדים שלה לחל"ת.

"אני מדברת עם הקולגות שלי מאירופה ומארה"ב, וכולנו סובלים מאותן הבעיות. אבל באירופה המדינה קיבלה אחריות על המוזיאונים והם ישרדו את הדבר הזה. באופן לא מפתיע, ארה"ב מזכירה אותנו - שם המוזיאונים במצב קשה ולציבור לא כל כך אכפת. לצרוך תרבות זה כמו להפעיל שריר, ואצלנו השריר הזה הפך עם השנים לשריר שרוצה לצרוך אבל לא תרבות. אני לא מדברת בהכרח רק על המוזיאונים אלא גם על הקונצרטים, על ההופעות, על התיאטרון, דברים שבאירופה - עוד לפני שסגרו שוב לאחרונה - לא ויתרו עליהם ומצאו דרכים לקיים אותם. כאן קשה לצאת לקרב כי המוסדות נתמכים ברובם בכסף ציבורי וזה כמו למרוד באמא ואבא. זה אפשרי, אבל יש לזה גבול".

מיקרוקוסמוס בשאול המלך

חלוקת הגילים במוזיאון תל אביב היתה ברורה למדי: או זקנים, חלקם מצוידים בכיסאות גלגלים חדשניים ובמטפל או מטפלת אישיים, וצעירים וצעירות, הורים טריים, שנמלטו מהשמש יחד עם העולל השכוב בעגלת תינוק מתוחכמת, רגע אחרי הפתיחה של המוזיאון. לא כל החללים נפתחו לביקור אבל עבור חובבי התרבות שהגיעו זה הספיק, גם עבור הסטודנטים לאמנות שהציפו את החללים. זה לא היה ביקור רגיל במוזיאון: אנשים שוחחו בטלפון, חלקם בכלל באו לשבת בקפטריה שטופת השמש החורפית, שהציצה מהגן. למרות זאת, אף אחד לא שכח לברך ב"טוב שפתחתם".

טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון ת"א. "לנו קשה לצאת לקרב כי רוב המוזיאונים נתמכים על ידי משרדים ממשלתיים" // צילום: גדעון מרקוביץ

והיה עוד מחזה נדיר. תיירים דוברי עברית במבטא אנגלוסקסי כבד שאלו את אחד העובדים במקום איך מגיעים מחלל אחד למשנהו, כאילו מדובר בימים רגילים ולא בתקופה החשוכה ביותר שחיינו בה מבחינה תרבותית. עם זאת, אפשר להבין את התיירים. אחד מעובדי המוזיאון היה עסוק בתליית מדבקה שעליה הכוונה עם חיצים. ההדבקה לקחה זמן ופעם החץ שבתמונה הצביע לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר. עבור תייר שמבקר במוזיאון אלו צרות אמיתיות. יש דברים שגם חודשיים סגר לא מספיקים להם, ובישראל כמו בישראל מחכים עימם לרגע האחרון ולעיתים גם אחריו.

תערוכתו של ג'ף קונס, שנפתחה למבקרים יומיים לפני פרוץ הקורונה לחיינו, נשארה תקועה במוזיאון ממש כמו מודעות הפרסום שמפוזרות ברחבי העיר. אם רוצים למצוא מקום שהזמן קפא בו מלכת בתשעת החודשים האחרונים, הרי זה החלל החדש של מוזיאון תל אביב והתערוכה הפופולרית.

"זאת הפעם השלישית שלנו כאן", מספרת מבקרת אחת לחברתה, ובמוזיאון יודעים לאשר שהתורים הארוכים לתערוכה יימשכו גם בסוף השבוע, כאשר חלק גדול מהמבקרים יגיע גם בפעם השלישית. אווירת החג משחררת לרגע את הפורמליות, עד אשר אפילו העובדות הקשוחות בעל העבר הסובייטי הישובות דרך קבע בחללים ומטילות אימתן על מבקרים צעירים, הרשו לחלק מהמבקרות לדגמן עבור גדעון הצלם שלנו, בקפיצה סביב היצירות של קונס.

רוני סופר רוזנבלום, מנהלת מוזיאון המזגגה. "יש ניתוק בין משרד הבריאות והממשלה לבין השטח" // צילום: גדעון מרקוביץ

חשוב להזכיר שהגלריות בתל אביב ובשאר הארץ סגורות או נפתחות באופן פיראטי. חללים קטנים של תצוגות לא מקבלים אישור לפתוח בלי סיבה מוצדקת הנראית לעין. שאר המוזיאונים במדינה מפנטזים ששנת 2021 תהיה שנה טובה יותר וכולם כבר הצטיידו והודיעו על תערוכות חדשות. הממשלה, על אף התחייבותה על מתווה פיצויים רחב לענף המוזיאונים, העבירה עד עכשיו רק 25 אחוזים מסכום ההתחייבות, זאת עוד לפני שהעניינים החלו להסתבך משפטית וחלוקת המענקים נעצרה, ומי יודע מתי תחזור.

בדרך החוצה מזכירה לנו טניה ש"חברה חפצת חיים חייבת להתעקש על התרבות שלה. תרבות זה לא מותרות, אלא הוכחה לכך שאנחנו עדיין כאן". את צחוקו של הראל ויזל, שבדיוק מכר עוד טרנינג, אפשר היה לשמוע עד לרחבה שטופת השמש של המוזיאון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר