אובייקט השנאה המלכדת: ההישגים של ישראל מעוררים בחלק מהמגזרים תיעוב עז

שבוע־הבחירות־שיבואו התחיל ביום שלישי בערב. הוא נפתח כרגיל ב"שתי דקות שנאה לגולדשטיין", אובייקט השנאה המלכדת של אורוול בספרו "1984". בעיבוד הטלוויזיוני המקומי שוב מילא את התפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהואשם בידי גנץ ב"טריקים ושטיקים". גם שר החוץ אשכנזי דאג להפיץ ברשתות החברתיות, כולל החשבונות של משרד החוץ, את התובנה הפוליטית שלו כפי שנכתבה עלי פייסבוק: "הציבור סיים לקנות את השטיקים והטריקים של נתניהו. אם לא היה משפט, היה תקציב".

יש אנשים שהם כמו תחנות רדאר; הרבה טיפוסים מעניינים, מפלחים שונים של החברה, עוברים דרכם. אחד מהם אמר לי השבוע שהוא מרגיש שדברים מתהפכים. משנים כיוון. שכבר יותר מחצי שנה קורים דברים גדולים, שמייצרים מין היפנוזת שנאה שלא נראתה כמותה מאז ימי השיא של השמאל הסטליניסטי בישראל בשנות ה־50. רק דוגמיות מהתקופה האחרונה: למה שמישהו בישראל ישנא את מערכת השלום של "הסכמי אברהם", כולל הקשרים עם סעודיה?

ובכן, מתברר שהסקציה המובילה בשמאל מתנגדת להסכמים בכל תוקף. מה זה מתנגדת, שונאת אותם. החיסול בעיר אבסאד מצפון־מזרח לטהרן נתפס אצלם, כפי שנכתב בביטאון בריגדת הצבא האדום, כ"פשע" במקרה הטוב וכ"רצח" במקרה הקיצוני יותר. קראתם נכון: חיסול מצביא הנשק להשמדה המונית של מדינת טרור, המאיימת להשמיד את ישראל, הוא רצח. 

בני 50 עד 80 ומעלה זוכרים מילדותם את השמועות הרחוקות שפעם היו פילוגים. קיבוצים התפצלו; מפלגות התפלגו; משפחות נקרעו; לא היה אפשר לערוך ארוחת ערב פשוטה בחיק המשפחה בימי שישי, מפני שנושאים שעל סדר היום הפכו לטאבו.

ברגע שמישהו דרך על איזה מוקש נעל אידיאולוגי, שניים־שלושה קרובי משפחה או ידידים מסביב לשולחן עפו לתקרה. אני בטוח שאנשים ששומעים על תופעות כאלה חושבים שהם בעצם מכירים אותן מהיום - אבל זה דיון מהעבר הרחוק, לפני 65 או 70 שנה, שנגע לשאלה החשובה: האם סטלין הוא מנהיגנו ואבינו ורוסיה אמנו ומולדתנו? 

רק לפני כשבוע הזכיר הכתב הפוליטי האחרון של "ידיעות אחרונות", שלמה נקדימון, דברים ששמע בשני ראיונות עם דוד בן־גוריון: "היום הם לא פחות טובים מהנאצים", והם הולכים בדרך שמובילה לחיסול מדינת ישראל. היה קשה להאמין שאנשים בישראל פגעו ביקיריהם הקרובים ביותר, גירשו את חברי הנפש שלהם מהקיבוץ, בגלל מחשבות כפירה קומוניסטיות או אנטי־קומוניסטיות. 

והנה, מכל העברים שומעים על שנאות וטבואים, ועל רגליים לא זהירות שדורכות על מוקשי נעל, ואנשים עפים באוויר כי מישהו שאל אם קראת במקרה את המאמר ההוא באתר "מידה", או ב"ישראל היום", רחמנא ליצלן.

בבניין החרוט

ישראל מתקרבת לרגע שבו הממשלה תסרב לבצע פסיקה של בג"ץ, אבל למרבה האירוניה, כל עוד הימין בשלטון זה כנראה לא יקרה

בשכבת הייעוץ הפוליטי המלומד, שבה מכירים מתחילת הדרך את המשאים ומתנים שהתקיימו על ממשלת האחדות, מדברים על שני פילים שניצבים באמצע החדר. שני פילים, שלא משאירים שום מקום חניה לבני אדם בגרסתם כבני תמותה. הפיל הראשון: הרוטציה שכבר נשכחה; הפיל השני: ממשלת הכהנים היושבת בבניין החרוט של בית המשפט העליון. 

גם לגנץ וגם לנתניהו יש הצדקות למהלכי הפירוק והקדמת הבחירות. גנץ - בגלל ההשפלות שספג מראש הממשלה נתניהו, לעיתים מול המצלמות. נתניהו - בגלל ההתערבות המתמשכת של שופטי בג"ץ בהליך הפוליטי, והצבת סימן שאלה על החקיקה שאפשרה את הקמת ממשלת האחדות. 

איך אפשר לכהן כראש ממשלה, כאשר נשיאת בית המשפט העליון חיות וכמה מחבריה המלומדים שמים בגלוי פס על חוקי יסוד, כולל כמובן חוק יסוד: הממשלה? בדיון הטלוויזיוני המתוקשר שערך הרכב בג"ץ המורחב על כשרות ההסכם הקואליציוני, הפטירה הנשיאה חיות בפנייה לעו"ד ראבלו, שהלכת פנחסי נשארה בתוקף. מדובר על שנת 1993, בעוד חוק יסוד: הממשלה עבר ב־2001.

כל מבקרי בית המשפט דופקים על קיר אטום. שר המשפטים אבי ניסנקורן הוא התגלמות התיאוריה הידועה, שלפיה תנועת העבודה השוקעת התבצרה במערכת המשפט והפכה את בג"ץ לביתה הפוליטי. מזכיר ההסתדרות, בשבתו כממונה על מערכת המשפט - איזו ראיה מובהקת יותר אפשר לבקש? מפלגת העבודה אולי כבר לא קיימת, אבל ממשיכה להשפיע מתוך עמדות השליטה המשפטיות. הדברים נכתבו עלי ספר ובמסות רבות ומעמיקות, ואף נאמרו מפי נשיאים ונשואי פנים בראיונות נוקבים.

מאחר שעם ישראל הוא צייתן וכנוע, שופטי העליון עושים חוכא ואטלולא מהחוק, ועל יחסם למנהיגים הנבחרים אפשר ללמוד ממופע הסטנד־אפ הירוד של דינה זילבר.

אין שום ספק שאם לנתניהו היה מובטח אותו סטטוס משפטי כשר גם אחרי מסירת מפתחות הרוטציה בנובמבר 2021 - היה מתפוגג חלק גדול מהערפל האופף את תפקוד ממשלת האחדות. ישראל מתקרבת לרגע שבו הממשלה תסרב לבצע פסיקה של בג"ץ, אבל למרבה האירוניה, זה כנראה לא יקרה כל עוד הימין בשלטון. 

האנדרלמוסיה והרעשים הפוליטיים לא פגעו ביכולת התפקוד המהותית של נתניהו. יעידו על כך טיפולו במגיפת הקורונה, הסכמי אברהם לשלום עם העולם הערבי והמערכה המתנהלת מול איראן. יש אנשים שמעדיפים סיפוק עצמי ושקט נפשי על פני החיים עצמם; אנחנו רואים אותם במצעדי החולצות השחורות ובטורים מתפוצצים מרעל ומפרש.

צריך להיות ברור שבישראל אין מותרות למנהיגי־כשל. ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, לאורך שנים רבות וקדנציות רבות, לא תפקדו נכון ולא עשו את הדרוש כדי להרחיק את המלחמה הגדולה מגבולנו. נתניהו אמנם עושה את המוות לגנץ, אבל מצליח לתחזק את ביטחונה של ישראל ואת יסודות הכלכלה שלה בסביבה של רעשים סיסמיים חסרי תקדים. קשה לראות מנהיג אחר שיעשה את הדרוש מול האתגרים האלה, ובהם המגיפה. הסקרים משדרים רק שמאגר מצביעי קדימה לשעבר נע בחלקו לכיוון בנט, שקד וסמוטריץ'. שינוי נוסף שעלול להתרחש בבחירות הבאות הוא ירידה בשיעור ההצבעה בקרב הערבים, שאולי יעניק יתרון לימין ויגדיל את סיכוייו לעבור את סף ה־60.

פתי בכל נמל

גם החתירה המתמשכת לטרור לא מנעה מטהרן לטפח ידידים בלב הממסד האמריקני - נציגים של ממשל אובאמה. תיראו מופתעים 

תומס פרידמן קרא השבוע ב"ניו יורק טיימס" לג'ו ביידן להיכנס לבית הלבן כמו רץ מרתון שהסדרנים אוחזים בזרועותיו, ודוחפים אותו אל מעבר לחוט המטרה - כי המזרח התיכון שהוא הכיר או זוכר, אם הוא זוכר, כבר לא קיים. 

ביידן צריך לזכור מי זו איראן האמיתית לפני שהוא חוזר להסכם הגרעין // צילום: אי.אף.פי 

גם בישראל רבים לא הפנימו, או כבר הספיקו להדחיק, שמתקפת המל"טים והטילים המדויקים על מתקני הנפט בסעודיה בספטמבר 2019 היתה מעין פרל הארבור אזורי. כל ההתארגנויות שרואים בשנה האחרונה הן תולדה של ההפתעה האסטרטגית שהציגו האיראנים במתקפה באבקייק. פרידמן מזכיר לביידן להביא את כל זה בחשבון לפני שהוא חוזר בריצה להסכם הגרעין. 

פרידמן מצטט במאמרו בכיר ביטחוני ישראלי, שאומר שפרויקט הטילים המונחים למטרה מדאיג היום את ישראל יותר מהתחמשות גרעינית של איראן. היה זה ד"ר מקס זינגר המנוח, שכבר לפני כשלוש שנים ציין בנייר למכון בסא"א כי כמה מאות טילים מונחים מדויקים בידי חיזבאללה או איראן, בטווח פגיעה בישראל, הם במידה רבה שווי ערך ליכולת גרעינית.

אלא שפריצת דרך איראנית בטילים מדויקים ובמל"טים חמושים ורחפנים, לא מפריעה לטהרן לטפח ידידים ושותפים לדרך בלב הממסד האמריקני; ואילו דהרה גרעינית עלולה לקלקל את זה. שניים מהידידים האלה נמצאים ב"בייס" של הממשל הדמוקרטי, שייכנס לשלטון ב־20 בינואר. האחד הוא ג'ון ברנן, שברק אובאמה מינה, בסכלותו, לראש ה־CIA, ושהצביע בעבר הרחוק למועמד קומוניסטי לנשיאות; השני הוא בן רודס. ברנן הצליח להתאפק ולא הזיל דמעות על המדען פחריזאדה, אבל תפס עמדת ייעוץ: "מנהיגי איראן יעשו בחוכמה אם ימתינו לשובה של הנהגה אמריקנית אחראית לבמת העולם, ואם יחזיקו מעמד אל מול הפיתוי לצאת לפעולת תגמול נגד אלה שכנראה אחראים (לחיסול; א"ל)". את החיסול כינה "פשע".

זאת אומרת, ראש ה־CIA בימי אובאמה מגלה אהדה לאויב מסוכן, שביצע מתקפת פתע על סעודיה ללא שום התגרות מצידה, ושהפיל מטוס נוסעים לאחר חיסול קאסם סולימאני. אותה איראן שותפה גם בטבח המתמשך בסוריה. כל אלה, כולל הדיכוי הנורא של האוכלוסייה האיראנית עצמה, לא מזיזים את ברנן מהתייצבותו לצד טהרן והבטחותיו בנוגע לרווחים הצפויים לה מחידוש הסכם הגרעין.

ואילו בן רודס, אבי חדרי ההדהוד של דיפלומטיית הגרעין, שהיה למעשה תעשיית פייק־ניוז ושקרים, השתולל לשמע חיסול פחריזאדה. הוא כינה זאת "פעולה מקוממת שחותרת תחת הדיפלומטיה של הממשל העתידי. הגיע הזמן שההסלמה חסרת המעצורים תיפסק".

אבל נותר עוד כחודש וחצי עד 20 בינואר, מועד השבעתו של ג'ו ביידן. עד אז, לפי דברים שאמר אליוט אברהמס, השליח האמריקני המיוחד לענייני איראן, תהיה החרפה מדורגת של הסנקציות מדי שבוע בשבוע, בעיקר בתחומים הנוגעים לנשק להשמדה המונית ולזכויות אדם. ועד אז - וגם לאחר מכן - ישראל תמשיך לפעול בדרכים הידועות נגד מטרות שמאיימות עליה, ונגד היכולת של חיזבאללה ושל איראן לפגוע בה מלבנון ומסוריה.

גומחה בפנתיאון

מה מלמדים המאבקים על ארכיון חנה סנש בנוגע לדמותה של הצנחנית שלא שבה - ולמי באמת שייך העיזבון שלה

חנה סנש ייחודית בכך, שמבין הדמויות המעטות שהתקבלו לפנתיאון של גיבורי האומה, היא ממשיכה לחיות בדמיון של הדור הנוכחי. אחד הסימנים לכך, מלבד ההערצה וההתרגשות האותנטיות, הוא המאבקים והמריבות לאורך שנים סביב עיזבונה, או מה שמכונה ארכיון חנה סנש. 

עמותת חנה סנש ממוקמת בקיבוץ שדות ים. לאחרונה נפתחה בקיבוץ, ללא שום תיאום, תערוכה לזכרה של סנש, במקביל לפתיחת ארכיונה של סנש בספרייה הלאומית השבוע. 

בשדות ים מכירים בכך שהמקום הנכון לעיזבון ולארכיון הוא הספרייה הלאומית, אבל יודעים לספר שחלקים מאותו ארכיון כבר שכנו בעבר בספרייה הלאומית במסגרת אוסף שדות ים ואוסף שבדרון. בשלב מסוים הוציאה המשפחה את הפריטים מאוסף שדות ים בספרייה הלאומית והעבירה אותם לחזקתה. השאלות שעלו השבוע בקיבוצה של סנש הן לגבי אורי אייזן, שהופיע כצד שלישי בהעברת הארכיון מהמשפחה לספרייה הלאומית. משפחת סנש צברה חלקים מעיזבונה של סנש והפכה אותם לנכס שלה. מה שאפשר לקבוע כעת הוא שהנכס כבר לא בבעלותה.

פריטים שונים עברו גלגולים. למשל, הפתק שבו נכתבו מילות "אשרי הגפרור". במשך שנים לא נודע מיקומו, עד שבמקרה התברר שהוא נמצא במוזיאון לוחמי הגטאות. הפתק נמסר לראובן דפני על ידי סנש, לפני שנפרדו בדרכה לחצות את הגבול להונגריה. דפני קימט את הפתק וזרק אותו, אך כעבור זמן קצר התעשת וחזר ואסף אותו. הוא מסר את הפתק לצנחן אריה פיכמן מבית אורן, שהביא אותו ארצה בסוף 44' ומסר אותו לבן־גוריון, שהבין את חשיבותו הלאומית והספרותית. השיר הודפס ב"דבר הפועלת", שבוע לאחר הוצאתה להורג של חנה, באופן מקרי לחלוטין ובלי שידעו על כך. פיכמן נהרג ב־54' באסון מעגן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו