כזמרת וכיוצרת מוערכת, ריף כהן התרגלה לעמוד מול קהל מריע ואוהד. אבל את התקרית שחוותה ברבנות בתל אביב, לשם הגיעה כדי להתגרש, היא לא תשכח בזמן הקרוב.
כהן הגיעה לרבנות בספטמבר, במסגרת הליכי גירושיה מבעלה ב־14 השנים האחרונות, מעצב האופנה הד מיינר. "ליווה אותי ידיד גיי, על תקן של עד. הדיין שאל את מי הבאנו כעדים, והד ענה בתמימות שהבאתי חבר. הדיין, בחוצפתו, אמר: 'עוד לא התגרשה, וכבר יש לה חבר'. משפט מאוד מכעיס ומקומם.
"הד ביקש מהדיין לחזור בו מהאמירה, ובתגובה הדיין דרש שדווקא הד יתנצל בפניו. הדברים התחילו להתלהט, והדיין אמר: 'אם לא תתנצל, אין לכם גט'. התרגזנו מאוד, פרצה מהומה, הביאו עלינו מאבטחים - ואחר כך גם הזמינו משטרה. השוטרים תחקרו אותנו, למרות שלא עשינו כלום.
"בסוף חייבו אותנו ברבנות להתנצל בפני הרב, אחרת לא נקבל גט. לא רציתי לחכות שוב חודשים להמשך התהליך, ובלית ברירה התנצלנו. במקביל ביקשנו שיחליפו לנו דיין. הגיע אחר, שהיה אחלה, וגירש אותנו צ'יק צ'ק".
את כעת גרושה בת 36, אבל נראית צעירה בהרבה.
"כן, סבלתי המון שנים מזה שאני נראית ילדה, כי לא התייחסו אלי ברצינות. עכשיו אני נהנית מזה. גם ככה לא מתייחסים לנשים מספיק ברצינות במוזיקה. לא מאמינים, למשל, שהפקתי בעצמי מוזיקלית את שני האלבומים הראשונים שלי. זה לא נתפס לאנשים שהמוח הנשי יכול להפיק. היום זה כבר מצחיק אותי".
* * *
אנחנו נפגשים באולפן ההקלטות של כהן בדרום תל אביב, שני חדרים שהיא שוכרת בפאתי התחנה המרכזית הישנה. כאן הקליטה את אלבומה החדש, השלישי והנהדר, "Quelle Heure Est-Il" (מה השעה). גם אחרי שתי לידות היא רזה ויפה כתמיד, עטופה במעיל חורף אפור ארוך, מהצווארון למעלה עד הקרסוליים למטה. השותף שלה להפקה המוזיקלית הוא המוזיקאי עטר מיינר, אחיו של הגרוש שלה, שמופיע איתה כבר כמה שנים כמפעיל מחשב.
"יצרתי את האלבום בשלוש השנים האחרונות", היא מספרת, "בהקלטות הייתי פה כל יום מ־9 הבוקר עד 3 בצהריים, השעה לאסוף את הילדים מהגן. באלבומים הקודמים זה היה הפוך, כי בדרך כלל עבדתי בהם לתוך הלילה. כשהילדים היו ממש קטנים, הייתי מקליטה בבית. יש לזה יתרונות, כי יכולתי לרדת מהמיטה בתחתונים ומייד להקליט משהו".
היא מתגוררת בשכונת פלורנטין עם שני ילדיה, פסח (4) ואיזי (3). הגרוש שלה מתגורר לא הרחק, ביפו. "אנחנו מתחלקים בגידול הילדים, חצי־חצי. טוב להם אצלו וטוב להם אצלי. פסח הפתיע אותי כשהגיב: 'יש! יש לי עכשיו שני בתים!'. כשהילדים אצל הד אני מתגעגעת אליהם, אבל גם מרגישה תחושה של חופש שלא חוויתי הרבה זמן".
נשארתם ביחסים טובים אחרי הפרידה, ואפילו עשית אלבום עם אחיו.
"קשר לא חייב להסתיים ברע. נפרדנו כי זה כבר לא התאים. אנחנו אנשים בוגרים ועסוקים, למי יש כוח לדרמות? זה לא הז'אנר שלנו. היו חילוקי דעות, אבל לא פיצוצים".
השמות שנתת לילדייך לא שכיחים כיום.
"ההורים שלנו, שקראו לי ולגרוש שלי בשמות של היפים, ריף והד, היו קצת בהלם. צחקנו עליהם. 'פסח' זה שם של השטעטל, אבל חשבתי עליו הרבה שנים. חיפשתי שם מקורי ושורשי באתרי אינטרנט של שמות ישנים - והתחברתי אליו. השם המלא הוא פסח פול מיינר. פול על שם סבא שלי. איזי הוא שם שהכרתי מהבולגרים של יפו, והוא והתאים לי כשאיזי נולד. שמו המלא הוא איזי ישראל יהושע מיינר".
הפרש הגילים בין ילדיה הוא בדיוק שנה ויום. "סימטרי כמעט בצורה מפחידה. אנחנו חוגגים להם יום הולדת ביחד. מבחינתי, ילדתי שני ילדים ברצף. פסח היה בן שלושה חודשים, ועוד הנקתי אותו, כשנודע לי שאני שוב בהיריון. עוד הייתי בהלם מהאימהות הטרייה. החיים שלי ממש התהפכו, והתחלתי טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד".
עם מה התמודדת?
"עם החיבור הזה לטבע, הלידה, ההנקה, שאני פתאום כמו חיה שמניקה גור. לפני זה לא היה לי שום חיבור לטבע. הייתי מפורמטת כמו כולם לקריירה, לעבודה, לא באמת מחוברת לגוף שלי. והנה, הרגשתי את הרעב לילד כמו אדרנלין של חיה בג'ונגל.
"לא הייתי אדם ביתי בכלל, ופתאום נתקעתי בבית, כמו בבידוד. אין יום ולילה, אתה מחוץ לעולם, כמו במדיטציה אחת ארוכה. שלוש שנים ישנתי רק שלוש שעות ביום - בין 6 ל־9 בבוקר. זה קשוח מאוד.
"אני אדם עצמאי מאוד, ובפעם הראשונה נזקקתי לבקש עזרה חיצונית ועצות מאחרים. למשל, איך לתפעל מכשירי סטריליזציה ואינהלציה לתינוקות. הד המשיך לעבוד, הורינו עבדו, והייתי מאוד לבד, עם תינוק בעיר הגדולה. אף אחד לא מלמד אותך להיות הורה. לדעתי, צריך ללמד את זה במערכת החינוך. אני גם בעד לתת לאימהות טריות תו חניה של נכים לכמה חודשים. אתה יודע מה זה לחפש חניה בעיר עם תינוק צורח ורעב?
"גם להניק היה לי קשה, כי לא עשיתי קורס. יועצת הנקה אמרה לי שהגוף שלי תפוס מהתפרים של אחרי הלידה. רופא שחרר לי שני תפרים חזקים, ובבת אחת השתחרר לי המוח, חשתי הקלה והצלחתי להניק. למזלי, מישהי עזרה לי עם שמנים אתריים, שהצילו לי את החיים מסבל מיותר וממרמור לחינם. את כל הניסיון שצברתי כאמא לתינוקות ניסיתי להעביר הלאה בשלושה סרטונים שהעליתי לאינסטגרם, עם עצות וטיפים להורים צעירים על גידול ילדים. זאת התרומה שלי בנושא".
ולמרות כל הקשיים, נכנסת במהירות להיריון שני.
"זה לא קרה בכוונה, פשוט לא שמרנו. ואגב, עד שנכנסנו להיריון הראשון, עם פסח, לקח לנו שלוש שנים, למרות שהכל היה תקין. ניסיתי הכל כדי שייקלט".
למשל?
"אכלתי מרק תימני עם בשר על האש, סידרתי מחדש את הבית לפי הפנג שואי, הלכתי לתיקון חצות בראשון לציון - תפילה לילית המונית שחוזרת על עצמה, מדיטטיבית, שבה קניתי ביצים שקיבלו ברכה לפוריות מקבר רחל. הבעיה היתה שהד בטעות עשה מהן חביתה. אפילו עשיתי טיפול אוסטיאופתי, שבו מחזירים לך את האיברים בגוף למקום".
ספרי על הטיפול הזה.
"זה טיפול שמוּכר יותר בצרפת ובבלגיה. בארץ זה רק מתחיל להיכנס. בגלל חוסר פעילות השרירים בגוף מתכווצים, ואז רגל אחת, לדוגמה, ארוכה יותר מהשנייה, בכמה מילימטרים. זה בא לביטוי בעמוד השדרה, ואם לא מטפלים בזה, הגוף מקבל זוויות לא סימטריות.
"בטיפול, שעולה כמה מאות שקלים, מושכים את הרגל, עד ששומעים 'קנאק' מטורף. למי שאוהב 'קנאקים' זה חלום. אני פחות אוהבת. אחר כך עוברים לצוואר ולאיברים פנימיים, שאפשר להזיז בטיפול קצת בחלל הבטן".
יש יתרונות בלידת שני ילדים ברצף?
"בטח, יש כאלה שעושים את זה בכוונה. זה קשוח, אבל אם כבר לא ישנים בלילה, ואם כבר לוקחים מטפלת, ואם כבר לוקח זמן להוציא את הראש מהמים ולחזור לשגרה, אז עדיף עם שניים. זה טוב יותר מאשר לחזור לחיים נורמליים, ואז לעבור שוב הכל מההתחלה".
* * *
לידת שני ילדיה מקבלת ביטוי גם באלבום החדש, ועל החוויה שעברה כתבה את השיר "בורא עולם". "אני שרה בו: 'ראיתי אותך בעולם אחר, איפה שאין רחם אין רחם. הרחם עובד, הרחם נפתח, הרחם נפער, בכריעה ועוד כריעה ועוד קריאה, אין רחמים אין רחמים. בורא עולם, מה זה?'
"חיברתי את המילה 'רחם' ל'רחמים'. כשהרחם נפתח בלידה, והעובר הופך לתינוק, זאת הפעם הראשונה שהוא פוגש אכזריות אמיתית, של הטבע. מצד אחד, אלוהים נמצא ברגע הזה, ומצד שני זה כל כך כואב ואכזרי. לכן בשיר אני שואלת את אלוהים מה זה, כי אני לא מבינה".
בשיר "סבא" כתבה על הפרידה מסבה יהושע, שנפטר לפני כארבע שנים. "הוא נפטר, וזמן קצר אחריו גם סבתא שלי. הגעתי לבית החולים כשהמערכות בגוף שלו התחילו לקרוס. החדירו לו מכשיר הנשמה וקשרו את הידיים שלו, כדי שלא יוציא את המכשיר מהפה. הרגשתי שסבא שלי רוצה למות ומפריעים לו בזה. כעסתי בשבילו, שלא מניחים לו ללכת. התחלתי לשאול את עצמי על כל נושא קידוש החיים ביהדות, למה לא לתת לאנשים למות בסטייל? בעיניי זאת בעיה בסיסית מאוד, ועל זה כתבתי את השיר".
גם הגירושים שלך נכנסו לאלבום?
"כשיצרתי אותו עוד לא ידעתי שאתגרש מהד, אבל זאת היתה תקופה לא פשוטה, גם מהבחינה הזוגית. יש שם שיר, 'You Understand Me', שבו אני מדברת על בעיות בתקשורת בינינו, על הרגע הנדיר כל כך שבו יש הבנה בין בני זוג. אני חושבת שבעיות בתקשורת הן הדבר הכי קשה שמגיעים אליו בזוגיות.
"בחרתי לאלבום שירים שמתאימים לקונספט הכללי שלו, שהוא מאוד אישי ורגשני, אינטימי. לא אלבום פשוט מבחינתי, אבל הוא מתאים לתקופה".
כהן, ששמרה עד לשנים האחרונות שבת באדיקות, מקיימת כיום "מצוות ספציפיות", כהגדרתה. "אני מחוץ לסקאלה של דתייה או לא דתייה. הכל התחיל כשגרתי כמה שנים בצרפת, בבית אמנים, והלכתי לבית חב"ד. האנשים שם הפכו להיות כמו משפחה שלי. אורח החיים שלהם סקרן אותי.
"אני מאוד מאמינה, וטבילה במקווה, למשל, היא מצווה שאני אוהבת מאוד. בצרפת הייתי מקפידה ללכת למקווה פעם בחודש. אני אוהבת להתפלל במקווה, זה רגע שלי עם עצמי שאני נהנית בו ומאמינה בו.
"התפילה שלי חופשית, ישירה, בלי סידור, כמו ברסלבית. תמיד ראיתי בשמירת השבת קטע תרבותי יהודי. פתאום הבנתי שאני נראית מודרנית, אבל מדברת עברית, שהיא שפה עתיקה. לשבת יש כוח עצום מבחינתי, דווקא ככל שהחיים נהיים מודרניים יותר. הפסקתי לשמור שבת, כי לא הצלחתי להמשיך עם התינוקות. לא היו לי הכוחות".
* * *
כהן נולדה ברמת אביב ג' בתל אביב, בתם הבכורה של פטריסיה, אמנית ילידת אלג'יריה, וישראל, תוניסאי יליד יפו. הוריה היו בעלי גלריה "פאטריס" לאמנות ברחוב בן־יהודה וקפה "תכלת" ברחוב שינקין, שחיברו אותם לברנז'ת האמנים המקומית. לריף אחות, מטר, ואח, זהר, הצעירים ממנה.
כילדה היתה מכורה ל־MTV, למדה משחק בבית ספר לאמנויות וניגנה "כל יום שלוש-ארבע שעות" בפסנתר. בגיל 12 הצטלמה לקלטת "כמו גדולים 2" של אריק איינשטיין, בתפקיד איילת, והופיעה גם בטלוויזיה, בתוכנית הילדים "ניידת שידור".
"החברים שלי היו ממשפחות של אמנים, למשל דאנה איבגי, אסף קורמן (בנו של השחקן יוסף כרמון) ואלה ידעיה (אחותה של הבמאית קרן ידעיה). היה לי ברור מגיל צעיר מאוד שאהיה אמנית".
הורייך דחפו אותך לזה?
"אני חושבת שהאמביציה שלי באה מהם. שניהם אמנים באופיים, והם הגשימו את החלום שלהם דרכי. הם חשפו אותי לכל סוגי המוזיקה, מאום כולתום עד ריכרד וגנר. בגיל 18, במקום צבא (כהן מסרבת להרחיב על תקופה זו בחייה; א"נ) הלכתי ללמוד שלוש שנים תואר במוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל שרתי במקהלת 'גבעול'. בגיל 21 התחלתי לחפש את עצמי, ולקח לי חמש שנים להקליט אלבום ראשון".
איך הגעת לשיר בצרפתית?
"צרפתית היא בשבילי שפת אם. רציתי לעשות מוזיקה חפלאית שמחה, עם ביטים, שיצרתי עם לני בן בשט, ונזכרתי שאמא שלי כל השנים כתבה שירים. באופן מוזר, הטקסטים שלה בצרפתית נפלו לי בול על הביטים שיצרתי. ככה יצא שהיא כתבה את הלהיטים הראשונים שלי, 'A Paris' ו'J'aime', את 'Dans mon quartier', שהצליח בטורקיה, ואת 'רוצה פרחים' מהאלבום השני.
"באלבום החדש יש שיר שלה בעברית, 'מלאך', שהיא כתבה לאבא שלי, לרגל יום הולדת 60 שלו, אבל אפשר לשמוע את השיר ולחשוב על כל דמות יקרה לך, כמו הורה או ילד. יש בשיר הזה גם אהבה, גם צחוק וגם משהו נוגה".
את שרה באלבום בשלוש שפות.
"כשאני שרה על קצב וגרוב ערביים או צפון־אפריקניים, הכי טבעי לי לשיר בצרפתית. עברית הולכת לי טוב עם מוזיקה אלטרנטיבית יותר, בגלל הצליל והחיתוך של השפה, שמבחינתי היא עתיקה ואקזוטית. האנגלית מתחברת לי נהדר עם בלדות ומאפשרת לי ליצור לחנים מערביים יותר.
"קשה לי לשמוע שירים מערביים בעברית, זה נשמע לי פתטי, כמו סלין דיון בסינית. ישי ריבו, שאותו אני אוהבת לשמוע, נשמע לי כמו קולדפליי עם מילות קודש, וחסר לי חיפוש השורשים שלו גם בלחן. באלבום החדש יש לי שירים עם רבעי טונים. איפה הרבעי טונים במוזיקה שמוגדרת היום בארץ 'מזרחית'? לאן הם נעלמו? זה חמור בעיניי, זה עצוב".
* * *
השיר שהיה אמור להוביל את האלבום מבחינת מספר ההשמעות ברדיו הוא "בואי אגלה לך", שלא נכנס לבסוף לפלייליסט של גלגלצ. "לדעתי הוא לא נכנס בגלל משפט הפתיחה שלו, 'תמיד אני לבד'", היא אומרת, "זה שיר כואב וקשה, שהתחיל מהודעת טקסט ששלחה לי מישהי אחרי ויכוח, ובה היא כתבה לי: 'ריף, בסוף תמצאי את עצמך לבד'. היה לי קשה מאוד עם המשפט הזה, והלכתי כמה פעמים לפסיכולוג כדי לדבר על הפחד שלי להישאר לבד.
"השיר הוא תשובה לאותה הודעת טקסט: 'תמיד אני לבד, כל אחד תמיד לבד, השאלה אם הוא משלים עם זה או לא/ כמה טוב לו עם עצמו, לבד או לא, אז בואי אגלה לך משהו, תמיד אני לבד... בן אדם בא לעולם לבד, יוצא מן העולם לבד, זה מסע שאנחנו עוברים לבד'".
צריך אומץ לכתוב שיר חשוף כזה.
"אני מקבלת תגובות מאנשים ששמעו אותו, שמה פתאום, הם לא לבד, כי יש להם משפחה וחברים ואלוהים תמיד איתם. זה מצחיק אותי. תעשו לי טובה. אצל כולם יש הפחד להיות לבד. הטיפול הפסיכולוגי שעברתי עזר לי להתגבר על הפחד הזה".
הזכרנו את גלגלצ. הם עדיין חורצים גורלות?
"אם שיר שלך לא בפלייליסט, יש קושי גדול מאוד להחזיק קריירה בארץ. השוק פה מונופוליסטי, וזה נורא מגביל את היצירה. זה מאוד עצוב ומאוד כואב לאמנים שפועלים פה.
"יש טייפקאסט מסוים מאוד של סגנון הפקה שנכנס לגלגלצ, עם חיקוי של מה שהולך בחו"ל, אבל באיחור של ארבע שנים. זה פריפריאלי מאוד, והמגמה רק הולכת ומתגברת. זה לא היה ככה לפני עשור, כשאני פרצתי. פעם היו לנו יותר 'ביצים' להיות מי שאנחנו, ולא רק לחקות את חו"ל. היתה לנו אמירה משל עצמנו, והיום זה לא ככה. אני מרגישה שאני מביאה מוזיקה רעננה, ושיש לי מה להגיד ולתת.
"מבחינה אמנותית, האווירה פה מאכזבת מאוד. גם הרשתות החברתיות הן לא מה שהיו פעם. אם אתה לא משקיע כסף בלדחוף את השיר שלך, או מופיע עירום בקליפ, אין לו סיכוי גדול לבלוט. אנשים אשכרה מתרשמים מקליפ לא לפי האיכות, אלא לפי מספר הצפיות, שהוא הרבה פעמים לא אמיתי. יש תחושה שכל הדרכים חסומות".
מנגד, יש פריחה אדירה היום של בלדות אמונה ו"התחזקות".
"לטעמי זה גל שיחלוף. מבחינה אמנותית, הרבה פעמים חסר לי שם חיפוש ועניין בלחן. אני לא יודעת במה זה מפַתח תרבות מקומית".
את נשמעת מתוסכלת.
"ישראל, מבחינתי, הולכת לכיוון של הידרדרות תרבותית. ויש עוד עניין: מעולם לא הזמינו אותי להופיע בטקסים רשמיים של המדינה, כי לא עשיתי צבא. מצד שני, אני שגרירת ישראל במדינות בעולם, כולל מדינות מוסלמיות, כך שהיחס אלי לא ראוי. למזלי, אני לא תלויה בשוק הישראלי, אז זה לא משהו שיכול להרוג אותי".
לדברי כהן, בחמש השנים האחרונות השוק הכי גדול שלה נמצא בטורקיה, שהפכה למקור הפרנסה העיקרי שלה.
"45 אחוזים מהמאזינים שלי ברשת באים מטורקיה. שיר שלי בצרפתית, 'Dans mon quartier', מהאלבום הראשון, הפך לאחד מעשרת השירים הכי מושמעים שם. זמרת טורקייה, אלאה, ביצעה אותו בטורקית לפני חמש שנים, והוא הפך ללהיט ענק. אז התחלתי להופיע בטורקיה, והם קיבלו אותי מדהים. גם הם, כמוני, נמצאים בין מזרח למערב מבחינה תרבותית.
"אני עושה את החיבור הזה בלי להתבייש, והם עפים עליו. בקהל יש מולי נשים מוסלמיות בבורקה, ולא מפריע להם שאני ישראלית, יהודייה, עם שם המשפחה כהן. לצערי, בימי הקורונה אין שם בכלל הופעות".
אין מבחינתך שום חשש ביטחוני להופיע שם?
"אני נוסעת לטורקיה עם שומר ראש חמוש, כי דאעש קיימים במדינה, ובלובי של המלון שלי מסתובבים איראנים. ואגב, לא קיבלתי בארץ שום תגובות שליליות על ההופעות שלי בטורקיה".
במארס האחרון תכננה לטוס לצרפת, לחתום על חוזה הפצה לאלבום החדש, אבל הקורונה שבשה הכל. "עשיתי את כל הפגישות בזום, אבל בינתיים שום דבר לא קרה. החלטתי שאני לא מחכה, ושאני משחררת את האלבום להאזנה בסטרימינג לכל העולם. הבנתי שבלחיצת כפתור אחת אני מוציאה את האלבום לספוטיפיי".
ישראל, היא אומרת, לוקה בתרבות של שכחה. "אם אמן לא מופיע לקהל כל הזמן מול העיניים, בטלוויזיה או ברכילות, מייד זה נחשב שהוא עושה קאמבק. שואלים 'לאן נעלמת?'. אצלנו אין שום הכרה וכבוד לאמנים מצד המדינה. אין תחושה שיש מקום לדבר הזה שנקרא תרבות. כשגרתי בצרפת, חייתי שלוש שנים בבית אמנים, עם מלגת מחיה מהמדינה, ויכולתי לשבת ליד הפסנתר וליצור. פה אין דבר כזה".
הצטרפת למחאות האמנים על סגירת התרבות בארץ?
"באתי לאחת ההפגנות. ברור שקשה לכולם שהכל סגור, אבל מבחינתי הבעיה היתה קיימת הרבה קודם. הקורונה פשוט חשפה קלקולים, שאני מקווה שישופרו כשהיא תיגמר".
אז את נשארת אופטימית, למרות הקורונה.
"כן. אין לי טענות. האלבום החדש עלה לי יותר מ־100 אלף שקלים, ואם היו לי עכשיו הופעות, בקלות הייתי מחזירה את הסכום. אבל יש לי את הקהל שלי, שחלק גדול ממנו נמצא בעולם.
"לפני שבועיים עשיתי לאלבום מופע השקה מהסלון בבית, וצפו בו 5,000 איש, בעיקר מטורקיה, מצרפת, מגרמניה ומישראל. כולם באו ל'קיסריה' הפרטית שלי. אולי יום אחד אופיע בקיסריה האמיתית".
asafnevo444@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו