הנה מלאו ימי עונשו של ג'ונתן פולארד, האיש ששילם בשנותיו הטובות ביותר על ביטחון מדינת ישראל. 35 שנים נעקרו מלב חייו, איש צעיר נכנס לכלא ולהסגר שאחריו, ואיש מבוגר יצא, עם רעיה חולה מאוד, עם לב מלא אכזבות, עם חיים שהוחמצו ואינם.
יש לנו חוב של כבוד לאיש הזה. לא רק שהוא פעל בשירות המדינה נגד מולדתו, הוא קיבל עונש אכזרי ביותר, מיצו עימו את הדין כפי שלא עשו לשום מרגל כמעט מעולם. למה? מה זה משנה עכשיו. כך היה. זאת המציאות, והנה הוא עוד רגע בדרך לכאן.
ראינו בטלוויזיה ראיון איתו בדירתו הזערורית בניו יורק. לא יודע למה כה קטנה וצפופה היא, אני מניח שיש לזה איזה קשר למה שמדינת ישראל משלמת לו כעת, 30 אלף דולר לשנה. ואני חושב לי: כשהאיש העצוב הזה מגיע לישראל, פותחים לו פרק חדש בחיים, שמפצה אותו בגדול על כל מה שעבר בשבילנו. אני מדבר על ילדים עם דגלים ופרחים בשדה התעופה, וקבלת פנים פלוס שטיח, ומכובדים המקבלים את פניו, אולי לא ראש הממשלה והנשיא, במסגרת הרצון לא לתקוע לממשל החדש אצבע בעין, אבל רב ראשי בהחלט, אולי גם ראש המוסד.
משדה התעופה יוסע פולארד לדירתו החדשה בירושלים, דירה כלילת המעלות, מפנקת וגדולה, צופה אל אחד מנופי ירושלים הנהדרים, עדיף אל העיר העתיקה. וכרטיס אשראי יינתן לו, שחור כזה עם פסים כסופים בצד, האומרים שהאיש הזה יכול להוציא בלי חשבון, המדינה משלמת. והטיפולים הכי טובים בעולם לרעייתו החולה, ועבודה טובה בהייטק, כפי שהוא רוצה.
תאמרו: האיש היה מרגל תמורת בצע כסף, והציע שירותיו לעוד מדינות, ופעל בצורה מרושלת, ויש המוסיפים - בגד במולדתו ובאינטרסים שלה עבור מדינה זרה. "בוגד", קראו לו בעיתון־המהגרים־בארצם. ואני חושב שזה לא חשוב. כי יש ליקוי מתמשך בסעיף "הכרת הטוב" של מדינת ישראל כלפי משת"פים, צד"לניקים, וכל כיוצא באלה בני אומות העולם, שמסיבותיהם קושרים את גורלם בגורלנו ומסכנים עצמם, ואז, כשהם מגיעים אל חופינו, מקבלים יחס קמצני, קטנוני, אכזרי.
פולארד הוא הזדמנות לפתוח את צ'אקרת התודה. מה היו מניעיו לפני 35 שנים - לא רלוונטי. הוא ישב וישב, ואנחנו עשינו שימוש מועיל בחומר שהעביר, ויש רק דרך אחת ליישב את החשבון: לתת לו חיים של מלך. בלי רוח וצלצולים, פשוט לפנק, לפנק, ועוד לפנק. כך יידעו גם אחרים - ישראל תמיד משלמת בסוף. גם לצורריה, גם למלאכיה.
טוויטר
בשבועות האחרונים טרחתי להתייצב לצידו של הנשיא טראמפ בתקשורת ולהביא את הצד שלו מול המידע המוטה ולעיתים השקרי שמשדרת התקשורת בעניינו. אמנם היה לי נוח יותר להבליג, כי בשביל מה אני צריך את זה בכלל, ומה אכפת לי לתת לעיתונאים פה לעשות את מה שהם עושים כבר זמן רב - משדרים מידע חד־צדדי ושגוי, ומגחיכים כל טענה של הנשיא וצוותו, גם אם היא נכונה ויצוקה בברזל, כי מה זה ישנה, כלום ברוטב שום דבר. אז בשביל מה?
כי יקָרָה האמת בעיניי, וכשאני רואה מערכת המושתתת על שקרים, אני לא יכול לתת לזה לעבור, לא משנה המחיר. אז דיברתי. לא הרבה דיברתי, לא פרסתי את כל השקפתי על מערכת הרמייה הממוסדת שהביאה את הדמוקרטים הטוטליטריים לשלטון, רק הערתי איזו הערה טכנית שלא הסתדרה עם הנרטיב, וטראח, התחילו להלום בי. טוענים שאני מפיץ פייק ניוז, שצריך לטפל בי, לפטר אותי, להשתיק אותי, להפריד אותי, להפריט אותי.
זה מפחיד, כי עכשיו, עם הרוח הגבית שנושבת מוושינגטון, העיתונות הביידנית בארץ מתכוונת לקבוע לא רק מה נכון ומה לא, אלא להשתיק באלימות כל מי שמדבר אחרת. החזון הדמוקרטי בארץ הקודש. העם הולך ימינה, התקשורת טסה שמאלה.
אבל רציתי לספר משהו אחר בכלל. אנשים ניגשים אלי בפרצוף נפול ושואלים, "איך אתה?" ואני עונה, "סבבה אגוזים". והם, "אבל כתבו עליך בטוויטר ש..." ואני קוטע - אני יודע שאני בפה של הרבה מטנפי טוויטר, אבל אני לא קורא את זה, ולא נחשף לזה, ורק שליחי לשון הרע מספרים לי לפעמים נגד רצוני מה כתבו ההם, הממורמרים על חייהם ומוציאים את זה על אחרים. לא'כפת לי. אני משאיר את ציוציהם במקוריהם, איני מעוניין שיתחבו אותם אל תוך גרוני. איני מחפש להיפגע, איני מחפש להלום בחזרה.
טוויטר זה הגיהינום. רשת חברתית קטנה, שבה אנשים עם יכולת ביטוי גבוהה הולמים זה בזה בגרועים שבעלבונות. טוויטר היא רשת הלבנת הפנים הגדולה בעולם. כמה קטנה, ככה מלבינה. מיטב עיתונאינו חיים במרחב הציוצים, דוקרים ונדקרים, פוגעים ונפגעים, מקצינים את השיח הציבורי ומרעילים את האוויר. בחרתי לא להיכנס לזירת ההשפלות הזאת, וגם כששמי משמש חומר דלק לבעירה שם, בלילות החורף, אני לא יודע אפילו מה כתבו. כי להיפגע זאת בחירה, ואני בוחר לשמור על שמחתי, הנובעת מהאמת שאני מאמין בה, עד שתבוא אמת אחרת.
יומולדת
זכיתי לחגוג השבוע יומולדת 58. שמחה וצהלה. חגגתי הכי בקטן שאי פעם חגגתי. רק משפחה גרעינית וחבר אחד וזוגתו. זהו. קיבלתי שלוש מתנות צנועות, שני מכתבי ברכה, נשיקות, ארוחת ערב ביתית נעימה, עוגה, צפייה משפחתית בגשם שירד באלכסון. זהו. זה היה יום ההולדת הכי נעים שהיה לי בחיים.
בשנים קדמוניות הייתי נכנס למתח לקראת יום ההולדת, שהנה מגיע היום שבו אני צריך להצדיק את קיומי, להראות לְמה אני מסוגל, כמה אנשים יש סביבי, כמה רחוק ויוקרתי אני יכול ללכת באופן שבו אני מציין את היוולדי. אני זוכר מכל זה רק תחושה עמומה של לחץ, ואחר כך שמחה מאולצת, ואז אכזבה, לא משנה מה היה, והחלטה ברורה לא להיכנס עוד להפקות סביב קיומי, שכבר החל די מזמן, ואין צורך מיוחד לציינו מדי שנה.
השנה הנסיבות כפו חגיגה קטנה מאוד, והתברר, כצפוי, שחגיגה קטנה עושה על הנפש רושם גדול, בעוד חגיגה גדולה אולי מסנוורת בהתחלה, אבל אל נבכי הלב אינה מגיעה. כי הלב עובד בתדרים עדינים, וכשמפעילים עליו בומים חזקים, הוא נסגר ונשמר. קַטנוּת החגיגה כפתה עליה קירבה, והתכוונות במתנות, ושמחה פשוטה מעצם הביחד.
ומכל המחוות, הכי שימחה המתנה של בתי הגדולה, שבתור מתנת יום הולדת מילאה את המקרר בתבשילים שהכינה לארוחות הצהריים והערב של אחיותיה הקטנות, ופטרה אותי מלהתגורר במטבח שבוע שלם. מתנה מושלמת.
הזדקנתי אחושילינג. עוד מעט 60. אני עומד בפתח גן הזיקנה. לא מפחד. לא מכחיש. לא מתבאס. לא מוריד לעצמי שנים, לא נמנע מלנקוב בגילי המפורש. הרי עוד אתגעגע אליו ואראה בו גיל צעיר. יש לי טקטיקה מול הגיל. תמיד מְעגל למעלה. מיום אחרי 57 אני 58, מיום אחרי 58 אני 60. ככה אני מתרגל מראש ולא חוטף את הבומבה ביומולדת.
הרי אני על הסרט הנע, כולנו על הסרט הנע. מי שחושב שהסרט הנע עוצר בשבילו - חי בסרט. פעם חשבתי שבשבילי הוא יעשה מערוף, הבנתי שלא. אז אני עומד עליו, מסתכל על הנוף המתחלף של חיי ויודע שגם אם יציעו לי, אני לא רוצה לחזור לאחור, רוצה להמשיך קדימה אל הכחול הגדול.
שנקבל כולנו את הזמן בשמחה, ואת ההתבגרות בחדווה, והיי, זכינו לא להצטרך לעשות סרטונים בטיקטוק. בשביל זה שווה להזדקן. מזל טוב לכולם.
