התכתשות מתמשכת בין הח"כ האלוף יאיר גולן לבין העיתונאי עמית סגל הולידה השבוע כמה שורות שהיה עדיף שלא יראו אור. היו ימים שבהם קטטות פומביות כאלה הניבו בונבוניירות מילוליות עסיסיות, תאווה לחך. החרבות היו ממורקות, וצלילי השיסוף - ממכרים. איפה אנחנו ואיפה אותם ימים.
גולן, אם ננקוט שפה ציורית מעט, פשוט פתח את החלון של הרכב ונופף במפתח בוקסות, קללות והכללות. הלוואי שנהיה בריאים כולנו אם זה מה שמתרוצץ בראשו של אדם במעלתו.
"סגל הצעיר, אתה מייצג ציבור שהגה ומימש את מירב האלימות הפוליטית בישראל ב־50 השנים האחרונות. אתה מנסה להשליט את הדעות הקיצוניות שלך על כל אזרחי ישראל. אני וחבריי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום, לא ניתן למשיחיים כמוך להשתלט על סדר היום".
על זה נאמר: מאיפה להתחיל? גולן לא מסתפק בסגל. הוא החליט שסגל מייצג ציבור. שטות מוחלטת, אגב. ומרגע שאמר את זה, הוא חושף בנדיבות מה דעתו, לא על פרשן חברת החדשות, אלא על ציבור גדול שהוא עוטף אותו בהכללה גסה ומתנשאת.
אותי, במחילה, מעניינת רק שאלה אחת: מר גולן הנכבד, כשאתה כותב דברים כאלה, האם אתה מקדיש שביב מחשבה להמוני המשפחות ששלחו את יקיריהן להילחם לצידך ותחת פיקודך, להיפצע, להיאלם ולהיהרג? האם אתה מסוגל לתת את הדעת מה גסות הרוח שלך מעוללת להמוני חובשי כיפה, חברים וחיילים שהפקידו בידיך את אמונם מתוך איזו הנחה שאתה מישהו אחר?
מה אנחנו מצפים מאלופי צה"ל? ובכן, שיידעו להילחם. וכשאנחנו אומרים "יידעו", הכוונה היא שיישארו מי שהם, ומי שחונכו להיות גם בסער המלחמה. נדמה לי שזה בדיוק מה שיוצאי צבא במחנה של יאיר גולן מטיפים לו השכם והערב. ועל זה אני מוקיר אותם עמוקות.
אבל, תראו מה זה. אך פרץ קרב קטן, לא חווה סינית ולא גבעת תחמושת, אלא מערכה חלבית בסיכון אפס, מול מקלדת, הפוך קטן ועיתונאי - כבר הלכו לעזאזל כל הכללים והתנדף שיקול הדעת. הנה שרקו כמה מילים מעל לקסדה, ופתאום קל בעיני האלוף לשלוח יד לא בעמית סגל לבדו. בוא נערב הורים. בוא ניכנס בכל המגזר, שלא עשה דבר אלא הגה ומימש את "האלימות הפוליטית בישראל". נפלא! בערך כמו לומר שיאיר גולן מייצג את הציבור שהביא לעולם את מרקוס קלינגברג.
ולמה זה קומם אותי כל כך? כי בעבר, כשפגשתי באלוף גולן, התרשמתי ממנו אחרת. שמעתי אותו משוחח באירועי חינוך של צה"ל, והתפעלתי. במדים בקעו ממנו מילים אחרות וכריזמה שקטה ואמינה מאוד, והוא הזכיר את הדמויות הערכיות שאנחנו אוהבים להתגעגע אליהן במסגרת פינתנו "ארץ ישראל היפה והטובה". הדיבור המזוהם שצף לאחרונה בנוסח עדות "אנחנו בנינו ולחמנו" ואנחנו הטסנו את סבא וסבתא שלך, מקשה מאוד, אני מודה, להמשיך ולחבב את הצד הזה בזהות הישראלית.
וכן, זה קומם אותי גם מכיוון שבדיוק באותו יום ראשון, ו' בכסלו, מלאו 35 שנה למותו של משה אמיל חיון, סבא שלי. והתביישתי בשבילו.
יום אחד ניגש המג"ד ואמר שאקח יום חופש ואצא להיפרד מסבא. מעולם לא נפרדתי ממישהו קודם לכן, ולא כל כך ידעתי איך עושים את זה. הגעתי בטרמפים לצריף, שהיה המקום הכי שמח של ילדותי, וישבתי ליד סבא, ששכב מכוסה בשמיכת פיקה עם דוגמה מגוחכת של מקסיקנים בכובעי סומבררו וקקטוסים גנריים. הוא נראה לי, לראשונה בחיי, חלש.
שנים ספורות לפני כן, כשסבא כבר איבד את מאור עיניו, הוא שמע אותנו משחקים גולות על אחד השטיחים. זאת היתה שבת בר מצווה של אחד הנכדים, ושיחקתי שם עם בני הדודים שלי, שהיו כולם עולים חדשים. "גולות?" הוא שאל. "יש לכם גדולות? שגם סבא ישחק". היו. קראנו להן בומבילות. הוא גלגל בומבילה אחת בין אצבעותיו, ביקש שנכוון אותו לעבר מצבור גולות שעמדו צפופות על השטיח, ואז ירה את הגולה שלו. נשארנו המומים. הגולות נקשו זו בזו והתנפצו לרסיסים, וסבא צחק מכל הלב והבטיח לקנות חדשות. גם מישל, בן הדודה שלי שידע קראטה, או לפחות נהג להדגים עלי את כל הסרטים של ברוס לי, הודה שדבר כזה הוא עוד לא ראה.
סבא גישש לעברי ומישש את מדי הצבא. אחת מגאוותיו הגדולות היתה העובדה ששלוש הבנות שעלו לארץ רווקות - התחתנו כאן עם צנחנים. נחלאים. בוגרי בני עקיבא. אני הייתי הנכד הצבר הראשון שלו (הוא הצליח להתפעל אפילו מהעובדה שהצלחתי לא ללמוד צרפתית), והנה אני יושב לידו במדי הנח"ל המוצנח והוא ממשש אותם, קצת כמו יצחק אבינו, ואומר דברים שיום אחד עוד יהיה לי כוח לספר.
הצריף של סבא וסבתא היה בין האזבסטונים האחרונים שנותרו במעברת נוף ים, קרוב לסידנא עלי. הרצליה והווילות שלה כבר כרסמו מכל עבר. למרות שיכלו להרשות לעצמם דירה מרווחת הרבה יותר, סבא התנהג כמי שפשוט התאהב במקום הראשון שהיה לו בישראל ולא רצה לשמוע על מקום אחר. חדר וחצי. ו"ליפט" - ארגז קרשים פשוט, שבו הובילו באונייה את המטען המשפחתי.
אחרי שפרקו מתוכו את המיטה, הרהיטים, והפסנתר, הוא ניצב לצד הצריף, מחסן פלאים ומציאות, שם סבא נהג לתקן לכולנו את הצעצועים. ככל הידוע לי, זה היה הצריף היחיד במעברה שעמד בו פסנתר ותפס חצי מהשטח.
המקום היחיד שלא היה צפוף היה החצר. לשם הגיעו דייגים בבוקר ונתנו לסבא לבחור את הדג הראשון. החצר שאליה סבא גרר את הטלוויזיה אחרי מבצע אנטבה כדי שכולם יבואו לחגוג. החצר שבה סבתא תלתה לייבוש את נקניקי המרגז הטעימים ביותר בעולם, ושבה סבא חפר את השוחה ערב מלחמת ששת הימים, אבל מרוב התרגשות נתן מכה מיותרת עם הטורייה וכל החול חזר וכיסה אותו עד צוואר. כל ימי המלחמה הוא סירב להיכנס לשוחה ושכב לצידה על החול צמוד לטרנזיסטור ששידר תעמולה ערבית שאני שמח שלא הבנתי.
"תיכנס סבא, שלא תתפוסס", אמרתי לו את המשפט שהפך להיות הבדיחה הפרטית של שנינו. גם סבא ביטא כך את האות צ'.
הוא ניהל סניף בנק בעיר גאבס בתוניסיה. למרות שגדל במשפחה ענייה שהתפרנסה מחריטת קישוטים בערבית על צלחות נחושת. הוא ניהל קשרי קרבה עם בכירי העיר, אך זה לא הפריע לו לארח בביתו בחשאי, ותוך סיכונים, שליחי מוסד ועלייה וניצולי שואה. סבא שלי בנה ועבד והגן והקדיש את חייו, ולא השווה ולא עשה עניין.
כמו תוניסאים רבים, גם הוא היה ממוצא איטלקי. וכמותם גם הוא העריץ את בן־גוריון וגם את בגין, את החלוצים ואת הדתיים, את הרב חורי, אמיל זולא, יוהן קרויף ואלן דלון. את גיבורי ששת הימים, וכמובן את חביב בורגיבה, הנשיא הפרו־יהודי. בשבתות הוא אהב לשתות כוסית קטנה של בוכא עם חתיכת "אעדם חוט" (ביצי דגים מיובשות במלח) ולחלק טבק הרחה בבית הכנסת של המעברה מתוך קופסת כסף.
קח. הוא אמר לי בחיוך אחרון. תחלק בבית כנסת שלך. תתפוסס, מה?
