לפני כמה שנים מונה מנהל חדש באחד מגופי התקשורת החשובים בארץ. כדרכם של מנהלים חדשים הוא פצח בסדרת צעדים שיבהירו שהוא לא הגיע לתפקידו רק כדי "לחמם את הכיסא". הוא ישנה, יתקן ויצעיד קדימה.
אלא שאחד הצעדים הראשונים שהוא עשה היה תמוה. הוא לקח תוכנית שדווקא נחשבה למוצלחת למדי - וקיצץ את כנפיה. היו לה נתונים טובים, היו סביבה "באזז" וקהל קבוע, ובכל זאת נדמה היה שדווקא היא סומנה מראש, ושבתום סדרה של צמצומים, בוא תבוא גם ההכרזה על הורדת התוכנית מלוח השידורים.
מכיוון שהייתי קרוב במקצת לעניינים, נשאלתי לא פעם: למה? מה הוא רוצה, ומה ההיגיון? למען האמת, עד היום שואלים אותי. ואני, ששדה הדימויים החביב עלי הוא עולם בתי הכנסת, עונה בערך כך: "כל אחד רוצה לקבל יישר כוח בבית הכנסת שלו. אתה ואני אולי מתבאסים, אבל בבית הכנסת של המנהל הספציפי ההוא, הוא קיבל אחלה 'שכוייח', מלווה בצ'פחה, אפילו חיבוק על הורדת התוכנית. זה אולי בית כנסת קטנטן. אפילו זניח. אבל זה בית הכנסת שלו".
אחת התמונות הנצרבות של השבוע החולף היתה ח"כ מיקי חיימוביץ', בשבתה כיו"ר ועדה, מסלקת את ח"כ אוסנת מארק. במשך שנים חיימוביץ' בנתה לעצמה תדמית מאופקת, אבל בתמונה היא מבצעת תנועת יד רחבה שלקוחה היישר מעולם האופרה.
עד כמה שאפשר להתרשם, חיימוביץ' מסלקת את מארק מכל הלב. לא רק כאמצעי הכרחי כדי לאפשר פעילות תקינה של הוועדה. היא מסלקת אותה כי היא לא יכולה להעיף לה סתם סטירת לחי. היא עושה זאת בשמחה. החברה חיימוביץ' מטיסה את החברה מארק, שתשמח להחזיר לה בבוא היום, כי שתיהן יודעות שבבית הכנסת שלהן מחלקים שכוייחים, בראבו וכיפאק בדיוק על מפגנים כאלה. הפרוצדורה המוכרת של שלוש הקריאות לסדר זוכה לגרסת ספיד, והשיח המוביל בבית המחוקקים שלנו הופך להיות "יאללה, יאללה".
ח"כ מארק לא יכולה להתקרבן או להתלונן. היא ממובילי הז'אנר. אולי אפילו חייכה בסיפוק, תוך שהיא מתכננת את יום הנקם. אם זה היה אירוע חריג, הרגע של מיקי עוד היה יכול להתקבל בחיוך של הבנה. אבל זוהי תמצית התרבות הפוליטית שלנו. בעלי תפקידים בכירים מנצלים כל הזדמנות כדי להשתיק, להנמיך ולהעיף מכל המדרגות את מי שמחר יעשה להם אותו דבר. נכון, זה לא מקדם כלום, אבל זה מעניק לייקים, צ'פחות, וכמובן "יישר כוח" - כל אחד ובית הכנסת שלו.
ואז, בבוקר אחר של אותו שבוע, אנחנו מתעוררים אל עולם אמיתי שבו אנשים אמיתיים עובדים ומפתחים חיסון אמיתי למגיפה אמיתית. והשדרן שואל את המדען החוגג: איך עשיתם את זה? איך הצלחתם? והתשובה, כמה פשוט: "איחדנו כוחות, יצרנו שיתופי פעולה, הצלבנו מידע והשווינו גישות". לפחות את האירוניה עדיין לא סילקנו מהחדר.
* * *
פעם היו מחטיפים סטירה. זה היה בוטה. זה היה אלים. זה ראוי לכל גנאי. אני שמח שהעולם מעדן את דרכיו. אבל מול גלי השאנטי־אגרסיב שאופפים אותנו, יוצא לי לפעמים להתגעגע לסטירות של פעם. כשאנשים הפליקו סטירה, הם הביטו זה לזה בעיניים. הם לא ניסו להסוות את הכעס המפעפע בהם. לא הלכו סחור סחור, לא לקחו עורך דין, לא הקליטו שיחות ולא שכרו משרד יחסי ציבור.
אלימות היא כמובן דבר פסול, אבל סטירת לחי, כשהיא באה בתזמון מדויק, ומתלבשת על הפרצוף הנכון, ובסאונד המושלם, היא לא פעם מעשה אמנות. ז'אן קוקטו, התסריטאי ובמאי הקולנוע הצרפתי המהולל, אמר פעם שאם הדיאלוג תקוע, הסצנה מדשדשת ולא מובילה לשום מקום, כל מה שצריך זה להורות לאחד השחקנים להוריד כאפה לדמות שמולו, עם או בלי סיבה. זה כבר יקים הכל לתחייה.
מימיי לא זכיתי להדביק למישהו סטירה. וזה לא שלא היו מועמדים ראויים. אבל היו לפחות שלוש סטירות בלתי נשכחות שהייתי עד להן, ואני זוכר אותן בחיבה עמוקה, בעיקר כשאני נתקל בתרבות האלימות המודחקת שיש לנו היום בשפע.
הראשונה היתה בכניסה לקולנוע "רמת יוסף", שהיה קרוב מאוד לבית ילדותי בבת ים. באותו יום אבא השתחרר מהעבודה מוקדם והצטרף אלינו לסרט, מה שהפך הכל לאירוע חריג בחגיגיותו, וחגיג בחריגיותו. כולנו לבשנו חולצות שבת, עמדנו יפה בתור ולמדנו לעומק את שלל המודעות הצבעוניות, שהבטיחו שמות כמו מצ'יסטה וג'וליאנו ג'מה.
התור לקופות היה מתוחם במעקה מתכת, מהסוג שאפשר לראות היום בחוות לגידול בקר, ופתאום, משום מקום, הגיע גברבר מטורזן, גפרור נעוץ בין שיניו, מסרק קטן בכיס חולצתו ההדוקה. הוא הניח יד חזקה על המעקה, ניתר כמו אקרובט והתמקם בנחיתה מושלמת לפנינו בתור. עוד לפני שהוא הוציא את המסרק מהכיס כדי להשלים את מהלך הדאווין, אבא כבר הדביק לו שתי סטירות נהדרות, שאני יכול לשמוע את ההדהוד שלהן עד היום. מאסטרפיס.
באמצע שנות ה־90, כשאך גיליתי את הנחלאות בירושלים, ביקרתי לא פעם בבית הכנסת המיתולוגי "עדס" של הקהילה החאלבית. הקהילה הזאת שמרה בקפדנות על המסורות שלה וניסתה להתעלם מכל מה שקורה סביב. אחד הדברים שאכן קרו היה השפעה של חב"ד וברסלב, שהניעה חלק מצעירי השכונה לעבר מה שמכונה "התחזקות".
* * *
יום אחד הגיע ל"עדס" אחד המתחזקים. עדיין לא מלאו לו 20, לראשו כיפת רועים מצמר לא ברור. הוא התיישב ליד הרב, כיסה את ראשו בטלית - מה שאף אחד אחר בסביבה לא העז לעשות - והתחיל להתפלל בקולי קולות ובתנועות ידיים, כאילו זה מופע יחיד שלו.
בתוך פחות מדקה הגיע למקום הגבאי הקשיש, אדון נוואמה, ונתן לו ביד רחבה אחת על כל לחי. רק אחרי שנדמו הדי הצלצול הוא הוסיף: "תגיד חמוד, מי אתה חושב שאתה?" חשבתי לי, ואני חושב עד היום, שאדון נוואמה היה צריך לעבור בין כמה ישיבות ובתי כנסת ולעשות שימוש מבורך בכישרון הטבעי שלו.
הסטירה השלישית התרחשה בחדרי האיפור של היכל התרבות בתל אביב. באותו ערב נערך קונצרט צדקה בהתנדבות, שכל הכנסותיו קודש לילדים בסיכון. מאחורי הקלעים התרוצצו מיטב אמני ארצנו, אך אחת מהם, לא חשוב מי, מיררה בבכי. מה קרה? שאלו כולם. בלקאאוט, אמר המנהל האישי שלה בקול מודאג. היא לא זוכרת את המילים של השיר.
מייד קראנו לכולם. אולי מישהו זוכר לפחות את שורת הפתיחה. גם אני ניסיתי. השיר היה מפורסם, וזה דגדג בקצה הלשון, אבל הבכי והמהומה לא אפשרו להתרכז. אולי תשתקו, לעזאזל!
פתאום הגיעה למקום מרגול צנעני האחת והיחידה. "מה קרה?" היא רעמה. "מה הרעש?"
בלקאאוט. לא זוכרת את המילים.
"מי?! את?!" וכאן באו שני פליקים, מהמפוארים שנראו במקומותינו. "עכשיו את זוכרת", היא אמרה. והזמרת חייכה בהקלה.