קרלה הנסיכה הלוחמת

 

מנוסה יותר, מושחזת מהחוויה השוחקת לעיתים של כהונתה כגברת הראשונה של צרפת, קרלה ברוני־סרקוזי חזרה לאהבה הראשונה והארוכה ביותר שלה - כתיבת שירים.

היא יושבת על ספה קטנה ליד פסנתר כנף במרתף המשמש סטודיו להקלטות, לא רחוק משדרות שאנז אליזה, לוגמת באלגנטיות מבקבוקון מים מינרליים ומעשנת בשרשרת; פחית קוקה קולה ריקה משמשת לה מאפרה. כאן הקליטה את שני אלבומיה האחרונים. האלבום האחרון שלה, "Little French Songs", יוצא בימים אלה.

במכנסי ג'ינס, חולצת טי אפורה וז'קט קטיפה שחור, ברוני בת ה־45 (שם הבמה שלה הוא עדיין קרלה ברוני) נראית מעולה ובשיא הכושר. היא מתפעלת בקול מהסטודיו, הגדוש עד אפס מקום במיקרופונים ובכלי נגינה, ובהם תריסר גיטרות. בקול נמוך ומעושן היא מספרת לי: "נפלא לבוא לפה, אני באה בכל הזדמנות שיש לי, אפילו כשאין לי ממש מה לעשות כאן".

אבל יש עוד סיבה שבגללה היא בחרה לקיים את הראיון דווקא כאן: זה אינו ביתה, בית מבודד ליד יער בולון. יותר מעשרה חודשים מאז הפסיד בעלה ניקולא סרקוזי בבחירות וסולק מארמון האליזה, ברוני רוצה לשמור את חייה הפרטיים מחוץ לאור הזרקורים. "היא לא רוצה לערבב בין שני העולמות", אומר לי איש יחסי הציבור שלה. זהו הראיון הראשון שהיא מקיימת עם העיתונות מחוץ לצרפת.

ברוני מדברת אנגלית שוטפת, וגם איטלקית, שפת אמה, אבל בוחרת לדבר איתי בצרפתית, מתובלת בסלנג. היא מקסימה ומלאת חיים ומאופרת ללא דופי: בדיוק סיימו להקליט אותה שרה בתוכנית טלוויזיה, היא מסבירה, "אחרת לעולם לא היית רואה אותי מאופרת. בטח חשבת כשנכנסת שאני מאוד יפה, ואמרת לעצמך, 'מה היא עשתה?'" ברוני טוענת שאינה בעד ניתוחים פלסטיים, למרות שהיא מודה שעברה ניתוח אף כשהיתה דוגמנית.

פעם אמרה שמאז ילדותה היא חיה בעולם דמיוני. למה התכוונה? "אני דמות מצוירת, אני 'טון'. ממש ג'סיקה ראביט, אבל בלי השדיים!" - היא מרימה את ידיה לכסות את חזה - "אני מצטערת, ג'ון, נחתוך את זה מהראיון. לא, אני מתבדחת. האמת היא שאני חיה לגמרי בעולם המציאותי, כמו כולם".

טוב, לא ממש כמו כולם. בשנות העשרים לחייה, כשעבדה כדוגמנית, ניהלה ברוני רומן עם מיק ג'אגר במשך שבע שנים, ואין ספק שהוא הותיר עליה את חותמו. היא אמרה פעם: "חשבתי שלעולם לא אתגבר על זה. נהגתי להתעורר בכל בוקר בתחושה של ייאוש". אחר כך יצאה גם עם אריק קלפטון. באחד משיריה החדשים, "Chez Keith et Anita" (אצל קית' ואניטה), היא מתארת את הביקור בביתם של הזמר קית' ריצ'רדס והשחקנית־דוגמנית אניטה פאלנברג בשנות ה־70: "מישהו מגלגל לעצמו ג'וינט. לא, תודה, אני לא מעשנת". שמה נקשר גם לשחקנים וינסנט פרז ושארל ברלינג, וכן לראש הממשלה לשעבר, לורן פאביוס. במהלך כהונתו של סרקוזי כנשיא, היא פגשה את מישל אובאמה ואת המלכה אליזבת.

נעורים נצחיים עד המוות

מילות השירים שלה מספקות רמזים מעורפלים לדרך שבה היא רואה את עצמה כעת. בשיר "Pas une Dame" ("לא גברת") היא שרה: "אני רק ילדה המהרהרת במלנכוליות שלה... לא חשוב אם יתפסו ויכלאו אותי, החופש שלי מגרגר לו בקרקעית כיסי". אני אומר לה שחשבתי שהשיר הוא גם הדרך שלה להטיח ביקורת בתווית הגברת הראשונה של צרפת - רוב הצרפתים סבורים שכל אישה שממלאת את התפקיד חייבת רק ללוות את בעלה ולעסוק בעבודות צדקה. היא לא מסכימה לפרשנות הזאת. "לא, זה למעשה שיר העוסק בילדות נצחית, בנעורים נצחיים, בלהיות נערה. זה קצת מה שאמן הוא מעיקרו - במידת מה, את מעין נערה צעירה עד המוות". עוד חצי תריסר פעמים בראיון תתייחס ברוני לנושא הזקנה והמוות. "אתה מפחד נורא מהמוות, נכון?" היא שואלת, ולפני שאני מספיק לענות, היא מוסיפה: "גם אני".

עם כל זה, היא חשה חובה להדגיש שהיא גם "בדחנית אמיתית". "אני אוהבת את ההומור הבריטי, את האירוניה". היא מתארת לי את הסצנה בסידרה "המלון של פולטי", שבה ג'ון קליז טועה וחושב כי פסיכיאטר המתארח במלון שלו שואל אותו על חיי המין שלו. "הפסיכיאטר שואל אותו כמה פעמים הוא יוצא לחופשה, פעמיים בשנה? וקליז אומר שלא, פעמיים בשבוע. הוא משוכנע שמדובר בסקס, ושהתשובה תעמיד בספק את חיי המין שלו עם סיביל. אני מתה על זה".

כאמנית, השתנית?

"כן. אני מבוגרת יותר. אבל אני מתקשה לשפוט את עצמי. אפילו כששואלים אותי אם אני אוהבת תמונה של עצמי, אני לא יודעת מה לומר".

כשהיא שרה, קולה עשיר, מגוון יותר מבעבר. "זה יותר אנרגטי. אני עדיין לוקחת שיעורי פיתוח קול. אני חושבת שאמשיך בשיעורים האלה כמעט עד יום מותי". הנה שוב, נושא המוות.

חברתה הדוגמנית של ברוני, פרידה קהלפה, שהיתה העדה שלה בטקס הכלולות עם סרקוזי, אמרה שהיא "אישה של 'אף פעם אל תסביר, אף פעם אל תתלונן'", אבל באלבום החדש היא משתלחת באנשים שעיצבנו אותה. "ריימונד (כינויו של סרקוזי) הוא שהפך אותי ללוחמנית יותר", היא מגחכת. "זה הצד של 'ילדת הפרחים' שבי, שקצת השתנה. אתה לא יכול תמיד להגיש את הלחי השנייה".

באחד השירים באלבום החדש אפשר למצוא מחאה משעשעת "נגד אנשים לא נעימים. אנשים שבאים אלי ואומרים לי, 'עלית במשקל, את נראית עייפה, התקליט הזה נורא'. אני תמיד נפגעת, אף פעם איני יודעת מה לומר בתגובה מיידית, וזה ממש מעצבן אותי. אני תמיד חושבת על משהו שהייתי צריכה לומר, אבל יומיים אחר כך".

היא גדלה בטורינו, ואז בפאריס, בתם של אלברטו ברוני־טדסקי, מלחין קלאסי ותעשיין עשיר, בעל בית חרושת לצמיגים, ומאריסה בוריני, פסנתרנית קונצרטים. בת 28 היתה כשגילתה שאביה האמיתי היה מאוריציו רמרט, איש עסקים איטלקי. אמה סיפרה לה זאת כשאלברטו היה על ערש דווי, ב־1996. ברוני טוענת שהגילוי לא היה טראומטי עבורה, אלא דווקא גרם לה הקלה, "האופן שבו אתה חש כשמישהו מסביר לך משהו".

כילדה, למדה נגינה בפסנתר, בכינור ואז בגיטרה. "שרתי במקלחת, והשירים הראשונים שניגנתי מול משפחתי וחבריי היו בגיטרה. שרתי שירים של ז'ורז' בראסנס והחיפושיות". מפתיע לגלות שהיא רצתה להיות רופאה, "אבל זה אומר שנים של לימודים, של להישאר בבית, וזה היה מחניק עבורי. אני חלמתי על מסעות, על עצמאות. רציתי להתחיל לעבוד מייד, כדי שלא אהיה תלויה בהוריי, ובחרתי בדוגמנות, משום שלא הייתי צריכה ללמוד שום דבר כדי לעבוד בזה".

בגיל 19 נשרה מלימודי האמנות והאדריכלות ופרצה בקריירה של דוגמנות, שהפכה אותה לבבת עינם של ג'ורג'יו ארמני וג'יאני ורסאצ'ה. עשר שנים לאחר מכן, כשהיא מוקפת יותר ויותר ב"ילדות קטנות", עזבה את הדוגמנות והפכה לזמרת. אלבומה הראשון, "מישהו אמר לי", שיצא ב־2003, מכר 2 מיליון עותקים. למה היא כותבת ושרה? "אני חייבת. בכל פעם ופעם זה משום שאני חייבת לומר משהו".

"אני ביישנית"

העבודה על האלבום החדש נמשכה כמעט חמש שנים, והופסקה בשל לידת בתה השנייה, ג'וליה, באוקטובר 2011. "היה לי מזל שנולדה לי תינוקת, אבל זה עצר את העבודה על האלבום למשך די הרבה זמן - הזמן שנדרש כדי להרות, ללדת ילדה ואז לטפל בה", היא צוחקת. היא מגדלת גם את בנה אורליין בן ה־10, בנו של חברה הקודם, הפילוסוף רפאל אנטהובן; אורליין חי עם ברוני וסרקוזי.

מה בנוגע לשנים בארמון האליזה, כשהחליטה לא לקיים הופעות, למרות יציאת האלבום השלישי שלה, "כאילו כלום לא היה", בשנת 2008? הסוכן שלה אומר: "היא מעולם לא היתה אישה פוליטית ומעולם לא פיתחה את העור העבה שדרוש לתפקיד. היא תמיד היתה רגישה מאוד לכל המתקפות נגד בעלה ותמיד לקחה אותן ללב. לאחר זמן מה, פשוט הפכה לאומללה".

ברוני הכחישה בעבר כי היתה לה השפעה פוליטית על סרקוזי. על פי השמועות, היא הצליחה לגרום לנשיא לוותר על שוקולד, עוגות וגלידות, ולהתאמן עם המאמן האישי שלה.

היא מפחיתה בחשיבותו של המחיר ששילמה. "לא הכריחו אותי להפסיק להופיע, זה פשוט היה קצת לא הולם, וקצת מסובך מדי. האווירה לא התאימה. כלומר, אנשים הם..." היא משתתקת באמצע המשפט.

ברוני ומחליפתה בארמון, העיתונאית ואלרי טריירווילר, נאלצו להתמודד עם העוינות בנוגע לרעיון כי לגברת הראשונה של צרפת עשויה להיות עבודה משל עצמה. טריירווילר המשיכה לכתוב טור על אמנות וספרות עבור המגזין "פארי מאץ'", ברוני הפסיקה את הקריירה המוסיקלית שלה וטוענת ש"זה לא היה קורבן גדול כל כך. או שאני עושה את העבודה שלי באופן מלא, בלי להפריע לאיש, או שאני מפסיקה אותה. זה היה פשוט פסק זמן".

מה העניקו לה השנים בתור הגברת הראשונה? "הרבה מאוד. אני לא יודעת אם זה השפיע על האלבום הזה, או על הכתיבה שלי, אבל זה בטוח השפיע על נשמתי. זו היתה חוויה מעשירה ופוקחת עיניים, עצומת ממדים. זה הכל".

אחד השירים באלבום, "Mon Raymond" ("ריימונד שלי") עוסק בסרקוזי, שאותו פגשה במהלך ארוחת ערב בשנת 2007, חודש לאחר שהתגרש מאשתו השנייה, ססיליה. "הזמרת סילבי ורטאן ביצעה שיר שנקרא 'ניקולה' בשנות ה־70, ולכן חיפשתי שם פרטי כדי שאוכל לשיר על הגבר שלי. זה למעשה שיר אהבה. הוא נראה כמו ריימונד", היא צוחקת שוב. "רציתי משהו שנשמע כמו 'חבר שלי'. היססתי הרבה זמן בין ריימונד לרוג'ר - רציתי שם צרפתי קלאסי, פשוט".

הפורטרט של סרקוזי שהיא מציירת תואם את תווית ה"סופר־סרקו" שהדביקה לו התקשורת, בזכות הדינמיות שלו. בשיר הוא "פצצת אטום", "דינמיט", יש חשמל באוויר כשהוא מתקרב. "הוא מישהו שסחף אותי, הוא עדיין סוחף אותי. זה משהו שיש בו".

בזמנו סיפרה על הרושם הראשון שלה מהנשיא - "גבר מגנטי במיוחד, עם אינטליגנציה ואנרגיה נדירות. אנחנו לא אנשים שמרנים - הוא כבר היה נשוי בעבר ואני אהבתי הרפתקאות - אנו חולקים אהבה לדברים דומים. הוא מגונן עלי, לא מפני עולם הפוליטיקה שלו, שהוא עולם קשוח מאוד, אלא מכל היתר".

ומה עם השורה שבה כתוב: "למרות שהוא עונד עניבה, ריימונד שלי הוא פיראט... הוא מסתער על הכל, כאילו חייו היו תלויים מנגד"? ברוני אומרת, בלי שמץ של אירוניה: "הוא מישהו שעושה דברים כאילו הוא נמצא על סף המוות, כאילו הוא מסכן את חייו, את עורו".

גם את כזאת?

"לא, אבל אני חושבת שאני צריכה להיות. אני ביישנית יותר".

השיר מתייחס גם לרגעי העצב של בעלה. ברוני מסבירה: "כשמישהו תמיד קונסטרוקטיבי, תמיד חיובי, תמיד פעיל, רגעי העצב בולטים יותר. הם גם מרגשים ונוגעים יותר ללב - עצבותו של מישהו שלעולם אינו מתלונן נוגעת יותר ללב מעצבותו של מתלונן תמידי". סרקוזי, היא אומרת, אוהב את השיר - "הוא מחייך כשהוא שומע אותו".

איך מסתדרת כתיבת השיר על בעלה עם הרצון לשמור על פרטיות? "קשה מאוד לשלוט על החלק הציבורי. כשאתה ממלא תפקיד ציבורי, או שאתה מתחשב בזה כל הזמן, והופך פרנואיד וביזארי, או שאתה לא מתייחס לזה בכלל וחי חיים חופשיים ומאושרים. אתה לא יכול לבחור בחיים ציבוריים, ואז להתלונן על זה כל הזמן. מה שבטוח הוא שככל שהתפקיד שלך ציבורי יותר, כך החיים הפרטיים הופכים למקלט".

טיפול כדרך חיים

ברוני החלה ללכת לטיפול פסיכולוגי לאחר שפרשה מעולם הדוגמנות. 15 שנים מאוחר יותר, היא עדיין בטיפול, ולא נרתעת מלספר על כך. "זו דרך חיים. זה מסייע לך לקחת אחריות על הבחירות שאת עושה, במקום להטיל את העומס הזה על אנשים אחרים". האם זה מסייע לה להתמודד עם הפרסום? "זה מסייע בכל דבר, בחיים החיצוניים, וגם בחיים הפנימיים, משום שזה עוזר לך לחיות עם עצמך. את יכולה אולי לפתור את הבעיות שיש לך עם עצמך, אבל זה לא משנה את מי שאת".

אולי זה לא מפתיע שהיא קובעת שהתווית "הגברת הראשונה" היא תווית "יפה", ושהכל היה עבורה "כבוד גדול". אני שואל אילו עצות השיאה לטריירווילר כשנפגשו בארמון האליזה, ביום שבו נכנס פרנסואה הולנד לתפקידו. "אני לא משיאה עצות", היא עונה בקצרה, "כל אדם מוצא את דרכו לבדו".

איך לדעתך יתקבל האלבום החדש?

"מה שמדאיג אותי יותר מהכל הוא אדישות. וחוץ מזה, הדברים השליליים - שאנשים יחשבו שהוא גרוע או טיפשי".

את מודאגת גם שאנשים מסוימים יגלו עוינות בגלל הגבר שאת נשואה לו?

"אתה יודע, אני אוהבת את בעלי. אתה לא באמת יכול לשלוט בדרך שבה אנשים שופטים דברים. הם מקבלים את הרושם שהם מקבלים, ועבורם זה מוצדק".

חברתה של ברוני, קהלפה, מספרת על השנים של ברוני בארמון האליזה: "פתאום, העיניים של כל העולם היו נעוצות בה. זה היה אכזרי". ברוני נאלצה להתנצל בפני המגזין "לה נובל אובזרבטר" אחרי שהישוותה אותו לממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. המגזין דיווח כי ערב נישואיו, סרקוזי שלח מסרון לגרושתו ססיליה, שבו כתב כביכול "חיזרי אלי, ואני אבטל הכל". סרקוזי וססיליה הכחישו את המסרון.

אני שואל את ברוני כיצד כל זה שינה אותה - התפקיד, הפומביות, המחלוקות סביבה. "זה הפך אותי לזהירה יותר", היא עונה בהסתייגות. "זה לא שראיתי דברים שליליים שלא הכרתי, רק קנה המידה היה גדול יותר".

הרעש של אמצעי התקשורת?

"זה לא היה רעש, זו היתה המולה בלתי פוסקת. אבל לא. זה לא שינה אותי".

בוא נדבר על מוסיקה

הטלפון הסלולרי שלה מזמזם. ברוני מציצה בו. הפנים שלה מוארות כשהיא עונה ומצהירה בנימה מאושרת: "כן! אני תכף מסיימת את הראיון שלי". אני לא יכול שלא לשמוע את סרקוזי אומר לה שבדיוק הגיע הביתה. והיא אומרת לו: "אוקיי, אני באה, אני באה! להתראות מייד, מייד!"

האם היא רוצה שבעלה ירוץ שוב בבחירות של 2017? הטמפרטורה בחדר צונחת בכמה מעלות כשהיא עונה בפסקנות: "אני באמת סבורה שהקריירה הפוליטית של בעלי מעניינת מאוד, אבל לדעתי עדיף שלא אדבר עליה. לא שהיא אינה מעניינת אותי - ההפך הוא הנכון - אבל עיסוק בה יגרום לכל הראיון שלנו לסטות לכיוון אחר, ואולי, בסופו של דבר, זו הסיבה שאתה כאן?" נימת הדיבור שלה קרה וחותכת. אני ממהר להניד בראשי לשלילה. "אז בסדר, בוא נמשיך בראיון".

היא ממשיכה, בנימה חמימה יותר: "אפילו אם בעלי לא היה נשיא הרפובליקה הצרפתית, הוא אדם שמעניין לדבר עליו. אני אוהבת לדבר עליו, אבל עלי לעצור את עצמי, כי אחרת, כל שאר הדברים ייעלמו וייבלעו על ידי הנושא הזה. אם ניסחף לשם, יהיה לי קשה לדבר על מוסיקה, זה הכל".

ברוני אמרה בעבר שכרעייתו של סרקוזי היתה מעדיפה שלא ירוץ לנשיאות, אך כאזרחית צרפת היא רוצה שירוץ, משום שהיא מאמינה שזה יהיה טוב למדינה. אבל עכשיו דומה שהאפשרות שהוא יציג שוב את מועמדותו לנשיאות לא ממלאת אותה בהתלהבות.

כמה ימים לאחר הראיון אמר סרקוזי, שיצא לסיבוב הרצאות מסביב לעולם, כי ייתכן ש"ייאלץ לחזור" כדי להציל את צרפת מהאסון שמאיים עליה תחת שלטונו של הולנד. הוא אמר למגזין "ואלר אקטואל": "לרוע המזל, יגיע הרגע שבו השאלה לא תהיה כבר 'האם אתה רוצה בזה?' אלא 'האם יש לך ברירה?'"

גם ברוני תדבר אולי ביתר חופשיות בעתיד. "אני כותבת פחות או יותר כל חיי. אני מנהלת רשימות, אבל זה לא יומן. מעולם לא כתבתי יומן, משום שאני פוחדת שמישהו ימצא אותו. האם ידעת שלטולסטוי היו שני יומנים? אחד עבורו ואחד כדי שאנשים אחרים ימצאו אותו. זה מטורף, נכון?"

דוגמנית, זמרת, גברת ראשונה, וכעת שוב זמרת. מה הלאה? "בכנות, אני לא יודעת. אני לא מנסה לראות את עצמי בעתיד. מחר יהיה יום חדש". אני מזכיר לה שבעבר ציטטה את הבדיחה של בטי דיוויס, ש"להזדקן זה לא עניין לפחדנים". "זה מדויק", היא אומרת. "החלק האחרון של החיים הוא לא בהכרח המהנה ביותר. אמנם אני רק בשנות הארבעים שלי, אבל זה החלק שבו אתה יכול לצפות שתאבד אנשים".

ברוני הולכת להחליף בגדים, וחוזרת כשהיא עוטה סוודר צמרירי ועבה בצבע קרם. אני לא מזהה אותה מייד, משום שהיא עומדת עם הגב אלי, והיא צוחקת: "וואוו! 17 מיליון תמונות באינטרנט, ואתה לא מזהה אותי רק בגלל סוודר!" כמה דקות לאחר מכן, כשהיא אוחזת בתיקה ביד אחת ובגיטרה ביד האחרת, היא צועדת במעלה המדרגות והחוצה, אל הרחוב המרופט, הגדוש במזללות שווארמה ואוכל סיני. מכונית שרד שחורה עם חלונות אטומים ממתינה לה. איש לא מזהה אותה כשהיא מכניסה את הגיטרה לתא המטען ומנופפת לי לשלום, בדרכה הביתה. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו