"שון קונרי הביא זעם ממעמד הפועלים ונתן לו קלאס; בונד הפך אובססיה לגאדג'טים ללגיטימית"

מדור "הכיסא הכחול": והפעם, ראיון עם ד"ר דן חיוטין, היסטוריון קולנוע • על סרטי בונד ומודל רב ממדי של גבריות: "כל שחקן בסדרה הביא את גווניו שלו, בסדרה של דניאל קרייג יש דגש לפגיעות, לפצעים שלו ביחסים עם נשים"

ד"ר דן חיוטין // צילום: יהושע יוסף // ד"ר דן חיוטין

ד"ר דן חיוטין

היסטוריון קולנוע

מרצה וחוקר בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר דן חיוטין, לפני כשבוע הלך לעולמו כוכב ג'יימס בונד המיתולוגי, שון קונרי, שבחירתו לתפקיד הפכה אותו לאייקון תרבות ולמודל גבריות. אפשר לומר שבמידה רבה הוא עיצב את תפיסת הגבריות בקולנוע ומחוצה לו.

"הרגע שבו שון קונרי נבחר לג'יימס בונד, ו'ד"ר נו' יוצא לאקרנים ב־1962, זה רגע שבו הקולנוע הבריטי נעשה מאוד ידוע בעולם, שכן עד אז הוא עסק במידת מה בחיים של בני מעמד הפועלים, בקשיים שלהם. ופתאום אנחנו נתקלים בגיבור בריטי בחליפה שנלחם בפשע העולמי - כלומר לא עוד משבר קיומי וחוסר אונים אלא אונות שמתפקדת גם במישור המקצועי, וגם במישור המיני כמובן.

"קונרי כבונד מביא את האנרגיות עם החליפות, המרטיני המנוער שאינו מעורבב, וצריך לזכור - הוא עצמו ממעמד הפועלים בסקוטלנד. הוא הביא את הזעם הפרולטרי, של מעמד הפועלים, ונתן לו קלאס. הוא גם בריטי אבל גם בינלאומי, הוא ממגנט את הקהל, גם בזכות עובדת היותו שרירן בשורשיו וכמובן שהוא רותם את כל הטכנולוגיה הגלובלית כחלק מארסנל הגבריות שלו. אפשר לומר שהוא הגבר הראשון שהעניק כל כך הרבה אהבה לגאדג'טים; אולי בזכותו יש לגברים את הלגיטימציה לכך. בתוך כך, רואים שבונד מייצג גבריות שהיא בו בזמן קלאסית, מודרנית וגם שוביניסטית. בכך לא ניתן לטעות". 

אחד הדברים המעניינים בהקשר גבריותו של קונרי הוא שמעבר לגבריות המתפרצת שלו, גם מפיקי הסרט סייעו לו להפוך לסמל: הרהיטים והסטים בסרט עוצבו בגודל קטן יותר כדי ליצור את הרושם שבונד גדול־ממדים. היתה מחשבה איך הופכים אותו לאידיאל גברי.

"וצריך לזכור שקונרי התנשא לגובה של 1.88 מ'. אבל הוא היה גיבור גדול מהחיים לא רק ברמת הרהיטים או בשל גובהו, אלא ברמת הדברים שהוא מתמודד איתם. בתקופת קונרי העלילות היו קצת יותר אפשריות, אבל בתקופת רוג'ר מור - שהווייתו לא בהכרח תורגמה לגבריות חסונה ובלתי מתפשרת, ראינו דברים יוצאי דופן - למשל הסרט 'מונרייקר', שבו המלחמה מגיעה לחלל. גם היום, בעידן של דניאל קרייג, אנחנו רואים מלחמות חובקות עולם, מעין דוד מול גוליית במובנים רבים. וזו העמדה של בונד - אדם מול העולם, כמעט מול הקוסמוס - וזה כל כך רלוונטי בהקשר הבריטי, שכל כך מגביל אנשים לתוך השכבה המעמדית שלהם". 

בטווח של שנים, עיצוב דמותו של בונד עשתה טוב למודל הגבריות?

"לאורך הסרטים ניתן להבחין במודל רב־ממדי של גבריות. מחד, אנחנו מצפים שבונד יהיה גדול מהחיים. אבל מעצם העובדה שכמה שחקנים שיחקו אותו, וכל אחד הביא את הגוונים שלו, פתאום אפשר לראות מעבר למונוכרומטיות גם גוונים של עדינות, הומור, רצינות. במיוחד בסדרה של דניאל קרייג, שנתנה יותר דגש לחייו הפרטיים, לפגיעות שלו, לביוגרפיה, לעבר ולטראומות.

חוויה אקסטטית ומחרידה במקביל. שון קונרי ב"ד"ר נו" // צילום: The Picture Desk

זה אמנם לא הופך אותו לחבר בוועד המארגן של 'אחותי', וזו גם לא גבריות רגישה או משוחררת, אבל יש כאן עדות והעמקה באלמנטים שמעצבים גבריות, וכן - גם את המורכבות, הפצעים והטראומות שלו ביחסים עם נשים. זה עדכון של מודל הגבריות ומבני השיח. הדברים הללו פותחים גשר לתקשורת מול השוביניזם האדיר שבונד מפיץ כבר 60 שנים".

לנכס את המהפכה המינית

ומה קורה מבחינת הדמויות הנשיות? ב"גולדפינגר" (1964) ראינו סצנה שבה בונד כופה את עצמו על פוסי גאלור, ב"כדור הרעם" (1965) הוא נישק אחות בכפייה.

"התקופה שבה סדרת סרטי בונד התחילה היתה רגע מורכב מבחינת הגדרת הנשיות המודרנית והעצמתה. שנות ה־60 סימנו את צמיחת הגל השני של הפמיניזם, שחתר נגד תפיסת האישה כתחומה בגבולות התא המשפחתי המסורתי; בבריטניה עלה דור חדש של נשים צעירות שהתנתקו מכבלי המוסריות הפוריטנית האנגלית והתמסרו לשחרור ולהדוניזם של הסצנה הלונדונית הגועשת. החופש המיני של איקונות תרבות מאז כמו טוויגי וג'יין בירקין בישר בשורה רדיקלית לנשים, אבל בו בזמן גם עדיין אפשר את הניכוס שלהן לפנטזיות מיניות גבריות, כפי שרואים במפורש בסרט 'דארלינג' מאותה התקופה. 

"סרטי בונד של קונרי מהימים ההם לוקחים חלק בניכוס של המהפכה המינית, כפי שנראה בסצנות של כפייה ואלימות נגד נשים, ובאופן כללי של צמצומן לכדי אובייקט מיני. אבל עצם העובדה שהסרטים מגיבים למהפכה זאת, ופועלים במסגרתה, עדיין מאפשרת לדמויות נשיות מסוימות להתעלות מעבר לתפקיד המצומצם שההיגיון השוביניסטי הבונדי ייעד להן. כך, ניתן להבחין בלא מעט גיבורות, 'נערות בונד', שמעצבות את גורלן, שיש להן כוח והשפעה, גם דרך השימוש במיניותן וגם דרך ממדים אחרים של פעולה ששייכים, לכאורה, רק לבונד עצמו". 

 ויש גם את מיס מאניפני.

"לפחות עד שנות ה־90 לא ממש ראינו נשים בעמדות כוח ששוות לבונד. חלק מהן מצומצמות לעזר כנגדו, שלא לומר קורבן פעולותיו. האישה היחידה שיכולה להשתוות לבונד בסדרה המקורית מהרבה בחינות היא מיס מאניפני. יש ביניהם דו־קרב מילולי. היא מבינה אותו, לא מצפה ממנו לשום דבר והם לא נכנסים לקשרים מיניים. ברגע שאישה הופכת להיות אובייקט מיני אצל בונד, הסיכוי שלה לצאת מזה טוב - לא רב. הדמות העכשווית של מאניפני, נעמי האריס, שהיא האפרו־אמריקנית הראשונה בתפקיד, ניחנת בכוח מסוים אך בלי לסכן את האונות המתפרצת של בונד. בליהוק שלה יש ניסיון לבנות דמויות ברוח הזמן, כאלה שיותר רגישות לגוונים של הוויה והעצמה נשית".

אפרופו רוח הזמן - לפני כשנתיים דיברו על ג'יימס בונד שחור ראשון - אידריס אלבה. אתה צופה ליהוק כזה? ואם כן, מה משמעותו בעיניך?

"זה בהחלט משמעותי. חלק מהקסם של ג'יימס בונד זה שברקע שלו קיימת השיטה המעמדית הנוקשה של בריטניה, כאמור. בונד של קונרי, ואולי גם בונדים אחרים, קיימו את הפנטזיה הזאת של מוביליות חברתית: בונד הוא לא אריסטוקרטיה, אבל הוא יכול להיכנס אליה דרך הדלת האחורית. הוא לא אריסטוקרטיה, אבל הוא רואה את הכתר ויכול להיות חלק ממשפחת המלוכה.

קצב אחר. קרי ראסל ומת'יו ריס ב"האמריקאים"

"אבל מחסום גדול יותר שקשה להתגבר עליו הוא צבע העור. שום חליפה, ושום שעון אומגה או אסטון מרטין, לא ישכיחו מכך שאדם שאינו לבן הוא עדיין תופעה חריגה באצולה או במשפחת המלוכה. קיימים כאן שיקולים מגוונים, ולא לחינם אנחנו רואים היסוס סביב הליהוק הזה, בעיקר בנוגע למהו למעשה המוצר שבונד אמור ויכול לספק. או במילים אחרות: עד כמה הוא יכול למתוח ולעדכן את הפנטזיה שעומדת ביסודו". 

בהקשר זה, האקדמיה האמריקנית אף הקשיחה לאחרונה את תנאי הזכאות לפרס הסרט הטוב ביותר. כדי לקבל את הפרס, יידרשו יוצרי הסרט להוכיח נוכחות מספקת של אנשים שאינם לבנים, וגם של נשים, או בעלי מוגבלויות, לדוגמה.

"זה חלק ממדיניות של הכללה ליותר גיוון, מבלי לייצר הפרדות. בעניין המגדרי, למשל, מדובר בחלק מתנועות רחבות יותר שמשפיעות על המפה התרבותית כיום, שגם בונד חייב להגיב אליהן. הוא כמובן מגיב להן בדרכו; לא בהכרח בצעדים הפרוגרסיביים ביותר, רחוק מזה לטעמי, אבל הוא כן בוחן את השטח בדרכו שלו כדי לנסות ולהבין מה דורשת רוח התקופה ממנו, כדי שתהיה לו זכות קיום. ובפועל ההתאמה הזאת כנראה עובדת, משום שאנשים עדיין מגיעים לראות את בונד בהמוניהם".

אינסטגרם משודרג

מבחינה היסטורית, איזו השפעה היתה לסרטי ג'יימס בונד על תעשיית הקולנוע?

"בונד הפך להיות תופעה גלובלית, תופעת תרבות - משום שמבחינות רבות הוא שוב ושוב נגע באלמנטים תרבותיים. הוא היה מחובר לאופנות, מתחים וחרדות קיומיות, ואפשר לנו לגעת בהן בדרכים שקירבו אותנו לנושאים הללו באופן כזה שיש בו עקביות ויציבות, תחושה שבסופו של דבר העולם לא משתנה ואנחנו על קרקע בטוחה ויציבה, תוך התייחסות לרגעי השעה. במקביל, תעשיית הקולנוע התפתחה והפכה להיות מגה עסק, כך שגם השעון, החליפה, המכונית והמרטיני הפכו לאייקונים. הפנטסטיות שיש בסרטי בונד אפשרה לו את המעמד של אייקון התרבות.

דניאל קרייג // צילום: אי.פי

"מה שעוד מעניין אצל בונד זה הגלובליות שלו. סרטי בונד הם כמו סרטי תיירות משודרגים, אנחנו רואים את זה עד היום אצל דניאל קרייג. הצופים מגיעים לכל מיני לוקיישנים, זה נותן תחושה שהם חובקי עולם, שהם בסיטואציה גיאו־פוליטית, זה גוש בעולם כנגד גוש אחר, אפילו לא מדינה נגד מדינה". 

בקורונה זה משמעותי.

"כשאנחנו תקועים בבית אפשר להרגיש את ההנאה הזאת מה'טרוולינג' בקולנוע, זה כמו אינסטגרם משודרג; הרי היום פרסונות אינסטגרם מגיעות לאתרים ומצטלמות; בונד עושה את אותו הדבר רק שבמקביל הוא נלחם עם אנשים ושוכב עם נשים. זה נותן תחושה של חציית ופריצת גבולות, ולא רק פיזיים".

מה באשר לשיוכו של בונד לסוגת סרטי הריגול?

"בונד נכלל אמנם בז'אנר הריגול, אך נפרד ממנו בהרבה בחינות. הוא מתעקש לא להיות בז'אנר הזה. הסופר איאן פלמינג בהחלט כתב מתוך ניסיונותיו כאיש ריגול במלחמת העולם השנייה, ובמציאות שהתפתחה במלחמה הקרה לאחר מכן. בונד מתפקד באותם אזורים, בטח בהתחלה, בדומה לסרטים שנעשים על פי ג'ון לה קארה או לן דייטון. עם זאת, הוא לא מוגבל לדברים האלה. אירוע כמו המלחמה הקרה יכול להיות רק הרקע, בשעה שקיים משהו אפי ופנטסטי לפניו.

"הפנטזיה היא לחשוף תעלומה, להילחם ברוע ולהשיג רווחים מקסימליים. אין שם את הקצב של סרטי ג'ון לה קארה. בונד הוא גדול מהחיים, ואנחנו רואים זאת בצורה משמעותית בסרטים האחרונים של קרייג - באתרים האקזוטיים, כאמור, ובסצנות המטורפות: הוא לא שופך רעל לכוסית של מישהו. בונד מגיע וכל העיר מתפוצצת. יש תחושה שהעולם מתמוטט".

בעניין הקצב שהזכרת - זה גם לא "האמריקאים", הסדרה האהובה.

"וגם לא ג'ק ראיין. הדמות של ג'ק ראיין היא המרגל בעל כורחו שנקלע לסיטואציה, ואז מגלה כוחות אדירים בתוכו להיות מעין גיבור־על. זו לא הדרמה של בונד - שכבר יודע שיש בכוחו לממש את הפוטנציאל, ולפעמים גם לגלות את גבולותיו ואת מחירם של הדברים. היום יותר ויותר בונד מגלה את המחירים הכרוכים בפעולות שלו. אתה לא חוטב עצים בלי שניתזים שבבים, ולא דופק מסמרים בלי שדברים יעופו באוויר".

כשהמרטיני נכנס לאופנה

אילו התפתחויות ראינו מבחינת המכוניות שלו, כלי הנשק והטכנולוגיה שמוצגת בסרטים? האם ההתפתחויות האלה הושלכו לסרטים אחרים או אפילו למציאות?

"עוד לפני שג'ורג' לוקאס מיצב את המרצ'נדייזינג כדבר שמכניס כסף יותר מהסרט עצמו, בונד כבר היה איש המרצ'נדייז. זה מעניין, כי בונד מגיע ברגע הפוסט־מלחמתי, תחילת שנות ה־60, אחרי שארה"ב וחלקים מאירופה חוו בום כלכלי. המצב הזה מביא להיפר־צרכנות טכנולוגית - בכל בית יש טלוויזיה, מקרר, תנור חשמלי. לבונד יש אהבה צרכנית אדירה וגנדרנות, הוא אוהב את הדברים שלו - אקדח, שעון, משקה - והופך אותם לאופנתיים. במידת מה הוא הופך את האובססיה לגאדג'טים ואופנות שונות ללגיטימית, וכמובן שזה תורגם למישורים של צרכנות. במקביל, המפגש שלו עם טכנולוגיה, בטח שדרך Q, הופך להיות שילוב של הנאה צרכנית בטכנולוגיה עילית.

אידריס אלבה (מימין) // צילום: אי.פי

"בד בבד, לאחר מלחמת העולם השנייה אנחנו נכנסים לרגע שבו הטכנולוגיה, אולי בפעם הראשונה באמת, מאיימת להרוס את העולם - למשל ניסויים בנשק גרעיני. אנחנו שוב ושוב מדמיינים קטסטרופה אפוקליפטית כתוצאה ממוח טכנולוגי". 

בונד פוגש את הצד הרצחני של הטכנולוגיה.

"וכשזה קורה, הוא מפגיש אותנו עם המשיכה שלנו לשליטה, כוח והרס. אנחנו עומדים מול הרצון ללחוץ על הכפתור. זו חוויה אקסטטית ומחרידה בו בזמן. בונד מעמת אותנו עם המשיכה שלנו אליו, עם הקונפליקט. עם עצם העובדה שדברים שהם לא לגיטימיים, תפיסות שהן חשוכות והתנהגויות שהן פושעות - יש להן עדיין נוכחות מאוד משמעותית בחברה שלנו. יש משהו בטקסט של בונד שמעיד על המקום המורכב של משקעי העבר בתוך רוח ההווה".



להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר