החלל הגיבור והטעות הטרגית
בסוף אוקטובר 1950 קיבלה מזל עזרא, אלמנה ואם שכולה מחיפה, מכתב התראה לפני תביעה ממשרד הביטחון. במכתב נדרשה עזרא "להשיב למדינה ללא דיחוי את כל כספי התמיכה שהתקבלו אצלך בעקבות מותו בקרב, כביכול, של בנך, יעקב עזרא".
במרכז הפרשה הכאובה, ששורשיה במלחמת העצמאות, עמד טוראי יעקב (ג'ק) עזרא ז"ל, בן מזל ורפאל, שעלה עם משפחתו מלבנון לפני קום המדינה, התגייס לצה"ל ונפל בקרב ההגנה ההרואי על יד מרדכי, ב־23 במאי 1948. אמו קיבלה הודעה רשמית על מות בנה, בצירוף קלף תנחומים חתום בידי ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, וזימון להשתתף בטקס קבורת החללים שהתקיים ביד מרדכי.
אלא שבינתיים התקבל, לכאורה, מידע שהעלה ספק באשר למותו של עזרא - ושהביא לשיגור מכתב ההתראה הנוקב ממשרד הביטחון. לאם המזועזעת נמסר ש"למשרד הגיעו ידיעות מוסמכות שבנך נמצא בין החיים, והוא מתגורר באחת הארצות השכנות". כשדרשה האם לדעת באיזו "ארץ" נמצא, כביכול, בנה החי־מת, סירבו פקידי המשרד לחשוף בפניה את המידע.
הסוגיה הכאובה נמשכה כשלעזרא נשלח מכתב מטעם המדור להנצחת החייל במשרד הביטחון, שבו נכתב: "הרינו להודיעך ששמו של בנך נמחק מרשימת החללים". בייאושה ביקשה האם לדעת: "אם לא את בני ליוויתי לקברו ביד מרדכי, מי החייל הקבור שם במקומו?" על כך קיבלה הודעה קצרה מהרבנות הצבאית, ולפיה בקבר טמון חייל אחר.
רק אחרי שעיתוני התקופה החלו לעסוק בפרשה, ואחרי שגם מבקר המדינה התערב בה, פתח משרד הביטחון בחקירה מעמיקה של המקרה. בסיום התברר שמדובר בטעות מצערת, שבעקבותיה קיבלה מזל עזרא הודעת תיקון לקונית: "משרד הביטחון מביע צער על השגגה שנפלה בעניין החלל יעקב עזרא ז"ל, ושמו הוחזר לרשימת חללי צה"ל".
המשטרה מכריזה על מהפכה בשיטור העירוני
בסוף אוקטובר 1950 הכריז מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר (סחרוב), על תוכנית חדשה בנוגע לשיטור בערים הגדולות, "שתחולל מהפכה בדרך החשיבה המשטרתית".
באותם ימים חזרה לארץ מבריטניה קבוצה של חמישה שוטרים בהנהגת עוזר המפכ"ל, עמוס בן־גוריון, שהשתלמה שם בלימוד שיטה בשם "השיטור הקבוצתי", שאותה הגה מפקד משטרת העיר לידס, אלכסנדר ג'יימס פטרסון. השיטה, שהיתה מושתתת על ניידוּת מקסימלית של כוח האדם, נוסתה בערים הגדולות באנגליה, ולאחר שהוכחה כמוצלחת - הוחלט ליישמה גם בערים בישראל.
במסגרת השיטור הקבוצתי רוקנו תחנות המשטרה משוטריהן, ובכל תחנה נותר שוטר אחד בלבד. שאר השוטרים, שחולקו לקבוצות של 6-4 שוטרים, כשבראש כל קבוצה עומד שוטר בדרגת סמל, הוצאו לסייר יומם ולילה באזור העירוני שהוקצה להם, כשהם נעים בניידות שצוידו במכשירי קשר.
הניידות עמדו בקשר אלחוטי שוטף עם המוקד, וכל תלונה שהתקבלה הופנתה מייד לטיפול קבוצת השיטור הקרובה ביותר למקום. "אני לא צריך ששוטריי יישבו בתחנה וישחקו שש בש", הסביר המפכ"ל סהר בכנס הקצונה הבכירה שנערך עם הפעלת השיטה בתל אביב. "שיטת השיטור הקבוצתי מונעת את השגרה השוחקת בעבודת השוטר, והיא מאפשרת ניידות מהירה והגשת עזרה לאזרח ללא דיחוי".
ב־1 בפברואר 1951 יושמה שיטת "השיטור הקבוצתי" גם בירושלים ובחיפה, ובסוף שנות ה־50 הוחלפה שיטה זאת בשיטת "שוטר המקוף" (שוטר שמסייר בשטח מסוים ושומר על הסדר הציבורי בו).
* תודה לאנשי מורשת המשטרה אורי קוסובסקי ושמעון חסון
הוקם בנק לאומי לישראל
נקודת ציון היסטורית בתולדות הבנקאות הישראלית: ב־29 באוקטובר 1950 שלח אליעזר הופיין, יו"ר מועצת המנהלים של בנק אפ"ק (אנגלו־פלשתיין קומפני), מכתב לכל בעלי מניות הבנק בחו"ל, שבו דיווח על הפיכת אפ"ק לחברה רשומה בישראל בשם "בנק לאומי לישראל בע"מ".
באותם ימים הוחזקו 310 אלף מניות בעלות זכות הצבעה בידי "אוצר התיישבות היהודים", שהוקם במעמד הקונגרס הציוני השני ב־1898, ו־310 אלף המניות הנותרות (ללא זכות הצבעה) הוחזקו בידי יהודים ברחבי אירופה.
במכתבו הציע היו"ר הופיין לבעלי המניות להחליף כל שתי מניות של אפ"ק בשלוש מניות של בנק לאומי. מניות הבנק החדש נחתמו על ידי מנהלי בנק אפ"ק, שכולם היו אזרחי ישראל, להוציא מנהל אחד באנגליה.
בנק אפ"ק הוקם ב־1902 באנגליה, וסניפו הראשון בארץ נפתח שנה מאוחר יותר, ברחוב עג'מי (כיום יפת) ביפו. על פי הערכות, כחצי מהפעילות הבנקאית בארץ בשנות ה־40 התקיימה בבנק אפ"ק.
היענות מחזיקי המניות להצעת בנק אפ"ק היתה מלאה, ועד סיום העברתם של נכסי בנק אפ"ק לבנק לאומי, ב־1 במאי 1951, החליפו 97 אחוזים מבעלי מניות אפ"ק למניות בנק לאומי. אחת הסיבות למעבר ההמוני היתה העובדה שהבנק החדש הבטיח לבעלי המניות תשלום דיבידנד (השתתפות בנתח מהרווחים) שנתי של לפחות עשרה אחוזים, נתון שנחשב למפתה במיוחד.
עד להקמת בנק ישראל כעבור ארבע שנים (ב־1 בדצמבר 1954), המשיך בנק לאומי את מסורת אפ"ק ושימש בתפקיד הבנק המרכזי בישראל. בתוקף סמכותו הנפיק הבנק סדרת שטרות חדשה (דוגמת זו שבתמונה) וקבע את שמו של המטבע החדש בישראל - "לירה ישראלית".
מחירי גג לפיצוחים
בהודעה שנשלחה מטעם "נשיאות ענף מוכרי הבוטנים וכו' בישראל" נמסר לרוכלים שהנשיאות קבעה, בתיאום עם המפקח על המזונות, מחירי תקרה לפיצוחים שונים. כך, למשל, נקבע ש"מחיר שקיק בוטנים מבוררים וקלויים במשקל מינימום של 50 גרם לא יעלה על 40 פרוטה. משקל 50 גרם גרעינים בצבע לבן לא יעלה על 30 פרוטה, גרעינים שחורים - 22 פרוטה, והמחיר המקסימלי ל־50 גרם גרעיני אבטיח יעמוד על 15 פרוטה". בסיום נמסר ש"החברים מתבקשים להקפיד ולשמור על המחירים הנ"ל, ובכל מקרה של הפרה יש לדווח ללא שהיות מיותרות לנשיאות הארגון".
גניבה בגלל ריב על בולים
אספן בולים תל־אביבי שלח מכתב לבעל חנות בולים ברחוב אלנבי בעיר, שבו איים ש"אם לא אפוצה על עוגמת הנפש שנגרמה לי - אעשה חוק לעצמי". בעל החנות התעלם מהמכתב ומצא בוקר אחד את עסקו פרוץ, כשממנו נעלמו כמה אלבומי בולים. המשטרה קישרה בין המכתב לבין הפריצה, ובחיפוש בבית האספן אכן נמצאו האלבומים. כשהובא בפני שופט, הסביר האיש שלקח "רק מה שמגיע לי כפיצוי על עוגמת נפש", לאחר שסוחר הבולים העביר לאספן אחר סדרת בולים שהזמין האספן הזועם. השופט קנס אותו ב־5 לירות והודיע ש"בפעם הבאה שתעשה דין לעצמך - תושלך לכלא".
מסתננים במערכת עיתון
בין 1948 ל־1966 שרר בישראל ממשל צבאי, שהגביל את חופש התנועה של ערביי ישראל. למשטרת חיפה הגיע מידע שמערכת העיתון הקומוניסטי "אל־איתיחאד" בעיר משמשת מקום לינה לשוהים בלתי חוקיים. על סמך הידיעה הנפיק בית המשפט בחיפה פקודת חיפוש, ובפשיטה על המקום, שהתבצעה באישון לילה ב־25 באוקטובר 1950, אותרו תשעה מסתננים ללא אישורי שהייה, והם הועברו לטיפול שלטונות הצבא.
הנעלמים / מועדוני תחביב
המועדון הטכני
בשנות ה־50 וה־60 נחשב "המועדון הטכני" לאחד התחביבים המבוקשים של בני הנוער בארץ, בזמנים שבהם "בעל תחביב" היה תואר חשוב לא פחות מאשר הישגים בלימודים. מועדונים אלה היו פזורים בכל רחבי הארץ, בכוכים, במרתפים או בצריפים, ובהם ניסו לאתר, לכוון ולהדריך את כושר ההמצאה של הנוער הישראלי, במגמה לבנות עתודה של גאונים טכנולוגיים לתפארת המדינה.
"נמל התעופה לוד יהפוך למרכז עולמי"
ב־25 באוקטובר 1950 דיווח שר התחבורה, דוד רמז, שחברות תעופה עולמיות מובילות, ובהן פאן אמריקן, סבנה ו־TWA, עומדות להפוך את שדה התעופה לוד ל"מרכז עולמי במסלול טיסותיהן למזרח". השר התגאה ב"שם הטוב שצברו טכנאי ישראל ברמת הטיפול והתחזוקה במטוסים, לעומת מצרים וירדן", והבטיח: "עתיד מזהיר צפוי לנמל שלנו". בפועל התברר שרוב החברות שציין השר נכנעו לחרם הערבי - ולא פתחו כאן מרכזי תעופה. בצילום: הכניסה לנמל התעופה לוד בשנות ה־50
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו