פסיקתו של נציב התלונות על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, לפיה על הוועדה למינוי דיינים לשקול את הדחתו של הרב הראשי לישראל מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני, מכה בברזל החם של סוגיית הדת מול המדינה, שהתחדדה בשבועות האחרונים בצל מגפת הקורונה.
דבריו של השופט מגיעים לאחר שהרב יוסף יצא בחריפות נגד פסיקת בג"ץ בעניין שילוב רבות רפורמיות, ואמר כי לא ישתף פעולה עם הפסיקה. בדרך הוא גם הביע את דעתו על הרפורמים ועל יהדותם – לדעתו. בתשובתו לתלונה, שהוגשה על ידי התנועה הרפורמית, אמר ראש לשכתו של הרב יוסף כי יש להבחין בין תפקידו של הרב כדיין לתפקידו כרב ראשי, וכי אמר אמירות אלו ב"כובעו" כרב ראשי, לגרסתו - לפי ההלכה המקובלת (על האורתודוקסים).
הנציב שלל טענה זו וכתב: "תמהני - האם מאמין הרב יוסף כי דיין אשר משמש גם כרב ראשי יוכל להשתלח בדבריו ככל העולה על רוחו ולהצהיר בריש גלי כי יתעלם מפסיקת בית המשפט העליון ולשאת דברי נאצה כנגד ציבורים גדולים במדינת ישראל?".
במפתיע, אני סבור ששניהם צודקים. הרב יוסף, שמייצג את היהדות האורתודוכסית המחמירה, אינו יכול לקבל את עצם הרעיון שיש לתת שוויוניות לנשים בדת, ולזרמים אחרים שאינם אורתודוכסים. זו היהדות שהוא מכיר מבית אבא, הוא ינק את ראיית העולם - נכונה או לא - שהרפורמים מסוכנים ליהדות האורתודוכסית יותר מכל דבר אחר, עם חלב אמו.
השופט בדימוס שוהם, צודק אף הוא. לא יתכן שדיין בבית הדין הרבני, משרה המקבילה בישראל לשופט, ישתלח בכל פעם בציבור זה או אחר שמהווה סכנה לתחושתו למרקם היהודי-אורתודוכסי: הרפורמים, העולים מרוסיה. לא ייתכן שדיין, למעשה - שופט, יתעלם מפסיקות בג"ץ.
ההתנגשות הזו בין ערכי היהדות האורתודוכסית לבין חוקי המדינה, עלתה באחרונה לכותרות עם ההחלטה של מנהיגי חלק מהציבור האורתודוכסי (בעיקר חרדים מהזרם החסידי) להפר בגלוי את המגבלות שהוטלו על כלל הציבור בישראל עקב מגפת הקורונה. רבנים אלה פסקו כי הסכנה שבביטול תורה גדולה למעשה מהסכנה שבהידבקות בקורונה. לדעתם, סכנת ה"פיקוח נפש", לגרסתם – לעם היהודי כולו, שבביטול הלימוד בישיבות חשובה מ"פיקוח הנפש" של עשרות או מאות שעלולים למות כתוצאה מההדבקה בישיבות, וממילא זה ככל הנראה לא יקרה, כי הקב"ה יעזור ויושיע.
רבים במגזר הדתי, כמו לא מעט בקרב הציבור המסורתי והחילוני, קוראים למצוא את דרך המלך שתאפשר לממסד הדתי המחמיר לחיות בשלום עם חוקי המדינה, על ידי הידברות, הסברה וכיו"ב. הגיע הזמן לומר בפה מלא: הלוואי והייתה כזו. אין דרך מלך, גם לא שביל עיזים שיחבר בין עקרונות דתיים המושתתים על מסורות עתיקות, לבין חוקים עכשוויים של מדינה מודרנית. ה"חיבור" הקיים במדינת ישראל הוא מלאכותי, בעייתי, והופך מיום ליום לבלתי ישים. בעידן בו ישראל, כמו מדינות מערביות רבות, מקדשת את חירויות הפרט, יותר ויותר אזרחים ומנהיגים לא מקבלים את השליטה של הממסד הרבני בחופש להתחתן, להתגרש, לאכול, לקנות, ואפילו להיקבר בבוא יומנו.
צריך להכיר בפיל שבחדר, כי מתחיל להיות פה צפוף: אין מנוס מהפרדת הדת מהמדינה. כדי שהיהדות האורתודוכסית תוכל לקיים את מנהגיה והלכותיה כפי שהיא חושבת שראוי ונכון – היא צריכה לקבל בתי דין משלה, מערכת לקביעת יהדות משלה, והתחשבות מצד המדינה בקיום מנהגיה באזורים שלה – מבלי לפגוע במרקם החיים במדינה. לא מדובר פה ביצירת גטאות, להפך – בהסרת חומות. להסיר את "כבלי" המדינה מבתי הדין הרבניים, ואת כבלי הרבנים מהמדינה. אפשר לחיות יחד וכל אחד לחוד. אין ברירה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו