גיל דיזנדרוק
חוקר התפתחות קוגניטיבית
פרופ' במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז גונדה לחקר המוח, אונ' בר־אילן. חוקר התפתחות מוסר בילדים והתפתחות מושגים על קבוצות חברתיות
פרופ' גיל דיזנדרוק, בימים של שסע חברתי, הפגנות ומנהיגים שלעיתים לא עומדים בתקנות שהם עצמם קבעו, מתברר שיש מי שעדיין מאמין בהם. מחקר חדשני למדי שערכתם בקרב ילדים בני 5 ושפורסם בכתב עת יוקרתי, הראה שלילדים יש ציפיות גבוהות ממנהיגים, ושהם אף מצפים שאלה יהיו בעלי חובות יתר כלפי החברה, ולא זכויות יתר.
"נכון. במחקר הנוכחי, שנערך יחד עם ד"ר מעיין סטבנס, ילדים חולקו לקבוצות של ארבעה, ואחד מהם נבחר למנהיג שמחליט החלטות שונות לגבי הקבוצה, וגם מחליט כמה חברי הקבוצה צריכים לשלם כדי להשתתף במשחקים משותפים של הקבוצה. יתר חברי הקבוצה היו כפופים לו. ראינו שכאשר שני כפופים הולכים לשחק יחד, הציפייה של הילדים היא שהם ישלמו חצי־חצי. אבל כאשר מנהיג וכפוף הולכים לשחק יחד - הציפייה היתה שהמנהיג צריך לשלם יותר - לצורך העניין, ארבעה מטבעות ולא שניים כמו הכפופים.
"לאחר מכן גם ראינו שהילדים ביקרו את התנהגות המנהיג בסיטואציות שבהן הוא נתן פחות כסף ביחס לכפופיו. הילדים מצפים שהמנהיג יתרום יותר, וגם מבקרים את התנהגותו אם הוא נותן מעט. אגב, גם כאשר למנהיג לא היה כוח לקבל החלטות בפועל, ילדים סברו שהוא עדיין צריך לתרום יותר. הילדים גם מצפים שמנהיגים לא ייקחו יותר מאיזשהו פרס שחולק ביניהם".
תוצאות מעניינות, אבל באמת אפשר להסיק מכך על מנהיגים וציבור בעולם האמיתי?
"כן, המחקרים שלנו נעשו על עשרות ילדים, ובמאמר הספציפי הזה הממצאים שוחזרו בשיטות שונות עם ילדים שונים. הסיטואציות שהצגנו לילדים מדמות מצבים אמיתיים אך השתמשנו דווקא בדמויות חדשות ולא מוכרות, כך שהדעות של ילדים לא מבטאות ידע מוקדם שיש להם על אנשים ספציפיים אלא מושגים מופשטים כלליים. בכל מקרה, לפני הניסוי וידאנו שהילדים מבינים את כל חלקי הניסוי. לאור כל זה, התוצאות אכן משקפות את מה שילדים חושבים על מנהיגים. באופן כללי, המחקר שלי בילדים ותינוקות מסייע להבין מי אנחנו כמבוגרים. כשחוקרים גילים כה צעירים אפשר להבין מהן הנטיות הטבעיות שלנו, איך המוח שלנו בנוי ואיך אנחנו מארגנים מידע בתחומים שונים, שביניהם התחום החברתי".
מדוע מלכתחילה אתה מעריך שילדים כל כך קטנים סבורים שלמנהיגים יש יותר אחריות?
"אפשר לומר שילדים נוטים לייחס איכויות יתר לאנשים, וסבורים שמי שנמצא בפוזיציית מנהיג הוא עשיר יותר, למשל, ובהמשך אף מצפים שיגלה אחריות רבה ורצון לתרום יותר. הסבר בסיסי יותר שייך לתפקיד המנהיג בקבוצות חברתיות, ולכך שזו הדמות שצריכה לקבל החלטות.
ילדים עשויים לייחס איכויות יתר לאנשים. גן בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"רוב המחקרים עד היום התמקדו בכיצד מתנהגים ילדים כלפי מנהיגים או דמויות סמכות. נערכו מחקרים על תינוקות שמעדיפים אנשים בעלי כוח - כלומר יעדיפו בובה גדולה לעומת קטנה, או בובה ששולטת על משאב (צעצועים; ר"פ). נמצא שתינוקות בני שנה עד שנתיים מעדיפים את הבובות השולטות. תינוקות גם מעדיפים את אלה שנתפסים כמקבלי החלטות - הם יעדיפו לתת להם מתנות, וסומכים עליהם יותר".
מהמחקר הנוכחי וגם ממחקרים נוספים, אפשר להשליך על שיטות משטר שעובדות טוב יותר?
"זה עוד דורש מחקר, אבל כן ניתן לומר שכאשר מנהיג נבחר באופן דמוקרטי, דברים טובים קורים. ראינו למשל שילדים מצפים שהכפופים לא יפחדו מהמנהיג, וזאת בהשוואה למנהיג שנבחר בכוח: במקרים כאלה יש עדויות לכך שילדים אכן חושבים שאחרים יפחדו ממנו, והם יעשו את מבוקשו מתוך פחד ולא מתוך כבוד. כך שכבר בגיל 5 יש ציפיות לסוגי מנהיגים מסוימים, שניצבות בקורלציה מסוימת לאופן שבו המנהיגים הגיעו לעמדות הכוח. עוד דבר שראינו הוא שבעת קבלת פרס, המנהיג יכול להיות אגואיסט ולקחת לעצמו שלל גדול יותר, אבל ילדים לא מצפים לכך, אלא לחלוקה שוויונית".
לאבד את האמונה העיוורת
בדקתם ילדים בני 5, וכאמור הציפיות המוסריות שלהם כלפי מנהיגים אופטימיות. אנחנו יודעים שהמצב לא בהכרח נשאר כך אצל אנשים בוגרים. מתי להערכתך חל השינוי ולמה ניתן לייחס אותו?
"בסביבות גיל 5, אולי קצת אחרי, אנחנו רואים מעין שבירה של עידן התמימות לגבי מניעים והתנהגויות של אנשים. עד גיל זה ילדים סבורים כי 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל'. אם אדם מחייך אליך, הוא אוהב אותך. אבל בשלב מסוים ילדים מבינים שלמרות שאדם מחייך אלי, ייתכן שהוא לא אוהב אותי, שהוא עושה זאת כדי להשיג תשומת לב, חברות, תגמול מסוים.
"בערך בגיל 5 הילד נכנס למדרון ששוחק את האמון העיוור בבני אדם, גם בדמויות סמכות. הוא מבין שיש עוד מניעים להתנהגות - מה שנקרא אינטרסים. הלוואי שהיינו יכולים לחזק את האמון בכך שמנהיגים מציבים את טובת הכלל בראש. מצד שני, כשמבוגרים בתקופת הקורונה מזדעזעים וכועסים מכך שנציגי הציבור מפירים כללים שהם עצמם קבעו, כפי שאמרת בהתחלה, זה מפר את הנחת היסוד הזאת".
ולכן הכעס הציבורי הגדול.
"נכון. הרב יונתן זקס כותב כי ברגע שמפירים את כלל היסוד של יעד משותף שכולנו מחויבים אליו, לרבות המנהיגים, אז נוצר מצב של 'Competitive victimhood', כלומר תחרות על מיהו הקורבן הכי גדול. כל אחד צועק שהוא ניזוק הכי הרבה, כי אין את האמון הבסיסי ביעד המשותף".
לא גזענים מלידה
מה יכולים מנהיגים ללמוד מהמחקר שלכם?
"זה נורא עצוב שילדים בסביבות גילי 7-5 כבר לא יכולים לסמוך על מנהיגי העם שלנו, וזה קורה. אם הילד שומע מהוריו על הפרות כללים ושחיתויות למיניהן - זה מעציב ילדים. זה משבש את הציפיות הבסיסיות של ילדים. ילדים יודעים מי זה רה"מ ומה היא הכנסת, וזו הפרה יסודית מאוד בגיל צעיר מאוד של מערך הציפיות של אדם ממנהיגיו.
פחד הוא טריגר לגזענות. ימי האפרטהייד בדרא"פ, 1989 // צילום: Gallo Images/Getty Images
"זה יוצר שבר בסיסי באמון - כלפי החברה, כלפי אנשים אחרים, אולי אפילו כלפי עצמם, והמחקר שלנו מראה שעבור ילדים מסוימים, התנהגות מהסוג הזה אינה מוצדקת. ילדים אומרים בצורה בולטת - 'זה לא בסדר לעשות את זה'. גם כמבוגרים, הנחת היסוד הבסיסית היא הציפייה שמנהיגים יהיו אחראים".
המחקר הזה עשוי להעיד על תמונה רחבה יותר של חלוקה לקבוצות או סטריאוטיפים שאנחנו מפתחים כלפי האחר. מחקרי עבר שלך הראו שהאופן שבו הורים מתווכים לילדיהם סיטואציות ומגזרים שונים משפיע על התפתחות גזענות. איך זה קורה, והאם יש לנו דרך להפוך לחברה סובלנית יותר?
"במחקר שדיברנו עליו עד כה המנהיג הנבחר היה של הקבוצה כולה, והודגשה בו הזהות המשותפת והקבוצתית, שהיא משמעותית מאוד עבור ילדים. במחקר אחר, שטרם התפרסם, הדגשנו את הזהות הקבוצתית עבור ילדים ערבים. למעשה, הובהר להם שהם חלק מקבוצה כללית של ישראלים. זה הוריד את רמות האפליה שלהם כלפי יהודים. לכן, 'מנהיג של כולם' הוא מתכון נהדר להורדת מתיחויות, גזענות ושסעים בחברה, וכך גם יצירת קבוצה משותפת אחת - אותה הבנה שכולנו ישראלים".
מצד שני, מחקרים מלמדים אותנו שגזענות היא קונספט בלתי מבוטל בקרב אנשים רבים. יתרה מזאת, אפשר לומר שאלמנטים שעלולים לצמוח לגזענות הם מולדים. אפילו תינוקות בני שנה מצליחים להבדיל מי משתייך לקבוצה שלהם ומי לא.
"לתינוקות אין מבנה גזעני מולד. מה שמולד הוא הנטייה להעדיף את הקבוצה שלי על פני קבוצות אחרות. אנשים יסמכו, יאהבו וירצו להתקרב יותר למי שבקבוצה שלהם, וטוב שכך. האדם חייב קבוצה כדי לשרוד. לעומת זאת, מה שאנחנו לא נולדים איתו היא ההבנה של מי זו בדיוק הקבוצה שלי.
מפעל לייצור מסיכות
"התינוק לא יודע שהוא יהודי, לבן, הטרוסקסואל, דתי. החברה מגדירה לו מהי קבוצת ההתייחסות שכלפיה הוא אמור ליישם את כל העדפותיו. אם קבוצתו מוגדרת כ'דתיים', אז הוא עשוי לחלק את העולם ל'דתיים' ו'לא דתיים', למשל. אז גם כאן, יצירת קבוצה אחת, הדגשה בפני הילדים ש'כולנו ישראלים', תשרת את המדינה שלנו. חרדים, דתיים, אתיופים, ערבים - הם כולם ישראלים. הילד מבחינה זו פתוח לאופציה הזאת. אין לו נטייה מוקדמת שלא לקבל את ההנחה הזו".
כפי שאני מבין זאת, אחת מהמסקנות המתבקשות ברמה החינוכית היא שעלינו לפתח יותר קהילות משותפות, שילוב קהילתי רב ובתי ספר דו־לשוניים כדי להפוך לפלורליסטים יותר.
"זה חלום גדול, אבל אפשר להתחיל בצורה פשוטה יותר. במחקר נוסף שעתיד להתפרסם בקרוב שילבנו בגנים בובות מקבוצות חברתיות שונות. כלומר, חשפנו ילדים בני 5 בגן חילוני לבובות גדולות ויפות, שאמורות לייצג דמויות של אתיופים, ערבים, דתיים וחילונים.
"בכל יום במשך חודש שלם הצגנו את אחת הבובות וסיפרנו עליה סיפור שכולל, למשל, מנהגים ושירים בשפה הרלוונטית לבובה - אמהרית, ערבית או עברית. במקביל, סיפרנו על מפגשים בין הבובות - למשל שהן שיחקו יחד וזכו בפרס על פרויקט משותף. לאחר חודש ראינו שינוי בעמדות של הילדים - הם שינו לטובה את היחס שלהם כלפי הקבוצה האחרת. זו התערבות זולה וקלה, הגם שלבדה היא לא בהכרח מספיקה".
דינמיקה של הישרדות
מה קורה כשילד מבין שהוא שייך לקבוצה הפחות פופולרית, הנחותה יותר? זה יוצר חוסר אונים נרכש?
"כן, יש בעניין הזה תוצאות לא מאוד אופטימיות. למשל, מחקרים מצאו שברגע שנותנים לילד שחור אופציה לשחק עם ילד לבן או שחור - הוא יתלבט. לא תהיה לו הכרעה חד־משמעית, ויש מקרים שבהם הוא אפילו יעדיף לשחק עם ילד לבן.
"אז יש מקרים מסוימים שילדים ששייכים לקבוצה הנחותה כביכול מבחינת מעמד חברתי, אכן יראו אפליה לטובת האחר, או לכל הפחות - העדפתם כלפי הקבוצה שלהם תהיה חלשה בהרבה, לעומת ההעדפה של ילד מקבוצת רוב כלפי מישהו מהקבוצה שלו. כמו כן, אם ילד מרגיש שקבוצתו פחות טובה ביחס לקבוצה אחרת, זה עלול לפגוע בערך העצמי שלו; הוא יחשוב שהוא פחות טוב מאחרים".
אני מניח שזה יוצר כעס, אולי דמורליזציה.
"וגם הפנמה של הסטריאוטיפ. אם בחברה קיימת סברה כי נשים פחות טובות במתמטיקה ביחס לגברים, זה עלול להוריד אצלן את הרצון ללמוד מתמטיקה. הן חושבות שאין להן סיכוי, ואנחנו יודעים שזה קורה. וכך גם לגבי קבוצות חברתיות אחרות - אם תשכנע אפרו־אמריקנים שהם לא טובים במטלות אקדמיות, הם ישתדלו פחות משום שמלכתחילה הם מאמינים שהניסיון נועד לכישלון".
כיצד הקורונה השפיעה על התפתחות של גזענות וסטריאוטיפים, והאם ייתכן שבטווח הארוך היא תעצים גזענות?
"ברמת המדינות - המחסור במסיכות ובמכונות הנשמה, לדוגמה, יצר תחרות בין המדינות וגם הבליט את השיח של 'אנחנו' ו'הם'. אם ממקדים את המבט פנימה, איומים קיומיים נוטים להפוך בני אדם ליותר גזענים, לאומיים, קבוצתיים. זו הדינמיקה שנוצרת, שבמובנים מסוימים היא הישרדותית ונועדה להבטיח את הישרדות האינדיבידואל, כלומר: בהינתן איום הישרדותי, אדם מתכנס למנגנון הזה ונהיה תלוי יותר בקבוצה הפנימית שלו. מצד שני, אפשר לעיתים לראות הירתמות של הקבוצה הכללית - כלומר קבוצת הישראלים במקרה שלנו, משום שלמעשה לא מספיק שרק היהודים יתנהגו בהתאם לתקנות - נדרשת התגייסות של כל הישראלים כולם. במובן זה, הישרדות המדינה תלויה בכל מרכיביה.
הבובות שבהן נעשה שימוש במחקר
"מעבר לכך, ההיסטוריה הוכיחה שאחד הטריגרים הכי חזקים לגזענות זה פחד. הפחד מופנה פעמים רבות כלפי האחר, וכשמנהיג אומר 'תפחדו מהם', זה אפקט חזק. אנחנו מכירים גם לא מעט מנהיגים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה, שהפעילו את הקבוצתיות כדי ליצור עוינות כלפי האחר, ואפילו רצון להילחם בו ולהורגו. היכן שמתרחשת הפעלה של כפתור הפחד מהאחר - הגזענות תצוץ".
ראינו את זה בשלל דוגמאות לאורך השנים - תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, בגרמניה הנאצית ועוד ועוד.
"בהחלט. זה השיח שאנחנו שומעים לעיתים באירופה של הימין הקיצוני. 'תיזהרו ממהגרים, תפחדו מהם, הם מביאים מחלות ומסיימים לקבוצת הרוב את תקציב הפנסיה שלה'. ויתרה מכך, הפחד גדל עוד יותר כשיש משהו במציאות להיאחז בו, לדוגמה משבר כלכלי או בריאותי; אז יעילותו של כפתור הפחד עולה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
