אפק: "קשה לי עם הסטיגמה שלכדורגלנים אין יכולות חוץ מברגליים"

מתי בפעם האחרונה התרגשת מאירוע ספורטיבי?

"בשבועיים האחרונים פרשנתי שלושה משחקים של הנבחרת. ההפסד במשחק הגורלי בסקוטלנד בפנדלים, אחרי שהנבחרת שיחקה לא רע, היה כאב לב גדול. המשחק הזה הביא כמעט 20 אחוזי רייטינג, מה שאומר שלאנשים אכפת מהנבחרת, וזו היתה הזדמנות גדולה שפספסנו להגיע ליורו. כמה ימים אחר כך פרשנתי את המהפך הגדול נגד סלובקיה, עם השלושער של זהבי. זה התענוג הכי גדול שיש לראות את הנבחרת מנצחת ומשחקת כדורגל חיובי".

 מתי בפעם האחרונה היית במגרש?

"לפני שבועיים שידרתי את המשחק המרכזי של ערוץ הספורט בסמי עופר. אחד התפקידים שלי כפרשן הוא להעביר לצופים אנרגיות, תשוקה וסיפורים שאפשר לשמוע באצטדיון. כרגע השידור הוא קצת אחר והתפקיד שלנו יותר מהותי ומאתגר, להעביר משחקים ללא קהל. זה קצת מזויף, הרי אין פרפורמר שאוהב לעלות לבמה בלי קהל, אבל אולי זה מתחלק - יש ספורטאים שאוהבים לשחק מול קהל ולהראות את הביצועים, ויש ספורטאים שהקהל מלחיץ אותם וגורם להם לביצועים פחות טובים. אנחנו בתקופה משונה, ויהיה מעניין לראות אם שחקן שפורח עכשיו יתפקד באותה צורה גם כשיחזור הקהל".

מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?

"כל הזמן. מגיל 15 ועד היום אני כותב, מעלה הצטברות של רגשות ותחושות. הכתיבה היא חלק ממני. אולי יום אחד ארצה גם לעשות עם השירים משהו מעבר. אני חושב לתת אותם לאחרים,

כי לא כדאי שאשיר בעצמי.

"אני טוען שאני שליש אמן, ואני צריך שהשליש שלי ימצא שני שלישים מתאימים, ואז, אולי, זה ייצא החוצה. אני גם לא יודע לנגן, בכלל. למדתי חלילית וגיטרה במשך שנה בילדות, כדי לתת הצדקה לחוג נוסף מלבד כדורגל, ומאז אני יודע לנגן את 'יונתן הקטן', אבל בזה זה נגמר. לעולם לא אלמד לנגן ברמות של אנשים שאני מעריך, אז אני מעדיף לוותר".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?

"מהיום שהבת הקטנה שלי יולי נולדה, אחרי שני בנים, אני אומר לה המון, וגם לבנים איתי ואיל וללילך אשתי, למרות שאני תמיד מרגיש שמגיע לה שאגיד לה את זה יותר. בזכות האישיות הקורנת של יולי ובזכות הבעת הרגשות שלה, לכל הבנים בבית קל יותר להביע הרבה יותר רגש וחיבה. להביע רגשות חמים זה משהו שעושה טוב לבית".

מתי בפעם האחרונה נזכרת ברגע מרגש מהילדות?

"לפני חודשיים לקחתי את איתי בכל יום לגמר אליפות ישראל בשחמט - הוא שישי בארץ בשחמט לגילו, וכשאני משחק נגדו זה כבר לא כוחות, ואת איל שמתחיל לשחק כדורגל בליגה במכבי תל אביב וחולם להיות כדורגלן. הרגעים האלה, כשאני רואה אותם מתכוננים לתחרות או למשחק, הזכירו לי את ההכנה שלי כילד למשחקים. אותי לא עניין לצאת בשישי, כי בשבת היה לי משחק. הכנתי מראש בגדים, נעליים וגרביים והתרגשתי מאוד.

"אני רואה שהבנים שלי במתח לפני משחקים, וחשוב לי ששניהם ילכו לא מתוך מחויבות, אלא עם חיוך ומתוך תשוקה פנימית. אני מאחל להם שיזכו להגשים את עצמם דרך משהו שהם אוהבים, ושיקומו בבוקר לדבר שהם אוהבים. זו מתנה שאני קיבלתי בחיים, ולא כל אחד זוכה לזה".

מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?

"השנה. קיבלתי הצעות מהרוב המוחץ של ריאליטי ה־VIP, אבל זה לא אני. לא שקלתי בכלל. בסוף, אני מסוגל לעשות רק משהו שבוער בי מבפנים עם המון תשוקה ושאני מאמין בו, כמו הפרויקט שהקמתי ודברים אחרים.

"אני בוחר לעשות בטלוויזיה מה שמעניין אותי. אני לא בטלוויזיה כי אני חייב להיות שם, אלא רק במקומות שאני אוהב להיות בהם ומאמין שיש לי משהו עם ערך מוסף לתת. אני לא רואה ריאליטי, אבל אני מודע לכל מה שמתרחש ומעודכן כל הזמן".

מתי בפעם האחרונה היית במונדיאל?

"ברוסיה 2018. רציתי שבלגיה תיקח, והם הגיעו עד לחצי הגמר והפסידו לצרפת. אני ועמיחי שפיגלר נסענו לשדר יחד והיו לנו 18 טיסות ב־16 יום, כי ממקום למקום ברוסיה זה שתי טיסות, או נסיעה של 12 שעות ברכבת.

"שידרנו משחק ומייד טסנו ליעד הבא. זה היה מסע מטורף. לראות בכל פעם נבחרות אחרות עם שחקנים מהטופ העולמי, וגם לפגוש שחקני ענק שהפכו לשדרים ולפרשנים והם מתרגשים לשדר את הנבחרת שלהם, זו חוויה לחיים".

מתי בפעם האחרונה למדת?

"עשיתי תואר במנהל עסקים בקריה האקדמית אונו בגיל 22. הייתי אז שחקן פעיל וקיבלתי מעטפת ועזרה גדולה מאוד מבעלי המכללה, רנן הרטמן, שהיה לו חשוב שאעשה את התואר בזמן שאני ספורטאי פעיל. זה נתן לי את הרעיון להקים את 'היום שאחרי', מיזם שייסדתי ב־2016, אחרי שפרשתי. קשה לי עם סטיגמות כמו 'אין להם יכולות חוץ מברגליים', והפרויקט הזה הוא למעשה מערך למידה לתואר ראשון לכדורגלנים, כדי שאחרי הפרישה יהיה להם אופק לנהל לעצמם קריירה שנייה. לספורטאים אי אפשר להגיד תוך כדי הקריירה 'לכו ללמוד', צריך לאזן אותם ולתת להם תמיכה במקומות שצריך, ויש לנו צוות שלם שמטפל בזה.

"זה מיזם שקם לפני ארבע שנים ממש מאפס. מגיעים אלינו שחקנים פעילים ומאמנים מכל הרמות, ממאמני ילדים ועד מאמני בוגרים ושחקנים שפרשו, והתארים שהם לומדים בדרך כלל עוסקים בחינוך ובניהול, דרך עולם הספורט. 20 אחוזים מהבוגרים שלנו מתחילים תואר שני. הלמידה היא פלטפורמה לעתידם, הם משפרים את האנגלית, לומדים לעשות פרזנטציה ולעבוד על מחשב ורוכשים כלים חשובים מאוד לעולם שמחוץ לכדורגל. אנשי הכדורגל מבינים עכשיו, בגלל הקורונה שגרמה לירידה במשכורות, שהם חייבים להכין את עצמם ליום שאחרי".

מתי בפעם האחרונה הימרת?

"אפילו בטוטו השכונתי אני לא מהמר, זה לא עושה לי ולא עשה לי את זה אף פעם. בעונה שעברה, בזמן שמינית הגמר, חבר ביקש ממני להמר מי תזכה בליגת האלופות, ועניתי שבאיירן מינכן ופריז סן ז'רמן ייפגשו בגמר והתוצאה תהיה 1:2 לבאיירן. יש הבדל בין להרגיש מה קורה ולהגיד לאן המשחק הולך לבין להגיד לפני המשחק איזו קבוצה תנצח. אני תמיד אומר ש'אם הייתי יודע מה יקרה, כנראה לא הייתי עובד בחיים'. תפקידי כפרשן הוא להרגיש מה קורה תוך כדי לפרשן לאן המשחק הולך ולהגיד מה השחקנים והמאמנים צריכים לעשות. זה לא מרגיש לי כמו הימור, אלא כהבנה של מה קורה בשטח ומה הדבר הבא".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"בכל יום, בכל בוקר. אני מתגעגע להתעורר לאימון כדורגל ולריח של הדשא. מאז שאני זוכר את עצמי, זה הדבר שרציתי לקום ולעשות. אם הייתי יכול להיות בנג'מין באטן, זה מה שהייתי רוצה להמשיך לעשות, וששאר הדברים יהיו תוספת, ולא הפוך.

"לא חשבתי להיות מאמן, כי מאמן זה לא שחקן. זה לא שלא הייתי רוצה להיות בעולם הכדורגל משהו שהוא לא פרשן או מנהל באקדמיה, אבל לא מאמן. אני חושב שהייתי יכול להיות מנהל מקצועי טוב במועדון, אבל מבנה הבעלות בארץ לא מתאים לזה ולכן לא ניסיתי להגשים זאת, כי את רוב הדברים שאני מנסה להגשים אני מצליח, ופה לא עשיתי את הצעד הראשון. מאמן בנוי על תוצאות לטווח קצר, ומנהל מקצועי זה עולם שיש מאחוריו אסטרטגיה שלמה, בניית מועדון, הקמת תשתית לנוער ולבוגרים, הרמת מערך רפואי ומערך תקשורת, כמו בכל מקום באירופה שאני מכיר. זה תפקיד שהוא מאסט בחו"ל, אבל בארץ הבעלים מרגישים שזה יועץ שלוקח להם כסף".

מתי בפעם האחרונה חשבת על מהפכת MeToo?

"כל הזמן. אני נתקל בזה כל הזמן וחושב על זה הרבה, לא רק סביב הכדורגל. זה מדהים איך זה שינה את העולם בזמן קצר כל כך. אני חושב שזה נושא חשוב ומטלטל, וכמו כל מהפכה הוא לפעמים הולך למקומות קיצוניים ובסוף יתאזן. כרגע זה מטלטל כי מדובר בתהליך שהעולם עובר.

"בפרשת הכדורגלנים והקטינות במכבי תל אביב, בעל הקבוצה מיטש גולדהאר נהג על פי הקוד שאני בטוח שיש לו בכל העסקים שלו. מכבי תל אביב מבחינתו היא כמו כל עסק שלו, ומי שפוגע בעסק ובדנ"א של העסק לא יכול להיות שם. יש בעלי בית שהיו מחכים לקבל החלטות בתום החקירה, אבל מה שמיטש החליט לעשות הוא לגיטימי. לפעמים צריך להבהיר נקודה, כדי שמקרים כאלה לא יחזרו. עכשיו סף הדרישות מהסביבה ומהשחקנים הוא אחר, וזה הסטנדרט שכולם יודעים שצריך לעמוד בו.

"גם לשני השחקנים האלה זה היה הדבר המתבקש לעשות, לצאת מהארץ. האווירה סביבם היתה כזו שהם היו חייבים להתנתק ולהבין שלטעות שהם עשו יש השלכות הרבה יותר גדולות. אם הם היו נשארים פה, היתה להם התמודדות מאוד לא פשוטה ברמה היומיומית".

מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?

"זה אולי יישמע צדקני, אבל קנאה לא מופיעה אצלי בלקסיקון. אני יכול לרצות לעשות משהו שבוער בי מבפנים, אבל זה יהיה לקחת את מה שאני רוצה, לא בגלל מישהו אחר. אם אני רוצה להקים מיזם או פרויקט, זה בגלל הרצון שלי לעשות. הקנאה אצלי מתפרשת למשהו שמוביל לדברים לא טובים, של להגיד למה הוא כן ואני לא.

"אני רוצה להגשים את מה שאני אוהב ולהגיע למקומות גבוהים כמו שאחרים הגיעו. חלמתי להצליח בכדורגל כמה שיותר, אבל מעולם לא חלמתי להיות מסי, זידאן או יוסי בניון. אני לא יכול להיות בניון ברמת הכישרון, הוא היה הרונאלדיניו והזידאן שלנו בארץ. אני רציתי להגיע הכי רחוק במסגרת היכולות שלי והגעתי מליגה שלישית בגיל 18 לשחק בליגה הספרדית נגד ריאל מדריד וברצלונה ולייצג את נבחרת ישראל. בתחושה אולי יכולתי עוד קצת, אבל תמיד היו לי פרופורציות בתחושה שיש שחקנים שהם ברמה אחרת".

מתי בפעם האחרונה עשית כושר?

"היום. אני שוחה ורוכב על אופניים שלוש פעמים בשבוע. אני פחות אוהב את זה, אבל כרגע אין לי ברירה אחרת אם אני לא רוצה להגיע לניתוחים. אני אדם של כדור שנאלץ לעשות ספורט אחר. הלוואי שאוכל לחזור לשחק טניס ובעיקר כדורגל, זו האהבה שלי. אני אוהב כל דבר שיש בו כדור, בלי כדור יש פחות אדרנלין ואני אוהב להתחרות מול מישהו עם כדור. בגלל שלא טיפלתי בפציעות שלי כמו שצריך, הן החמירו אחרי שפרשתי, וזה מתסכל כי אני לא יכול לעשות ספורט באופן רציף. אני משתדל לטפל בזה כי זה מאוד מפריע לי. אין משהו שאני לא מנסה כדי שאוכל לחזור לעצמי".

מתי בפעם האחרונה האזנת לשיר שאהבת? 

"בכל יום. יש לי פלייליסט מגוון מאוד שאני שומע בדרכים או בבית. אני שומע אייטיז, רוק כבד, מזרחית והיפ הופ. כשמשהו נוגע בי ומרגש אותי, לא משנה לי באיזה סגנון הוא. פרל ג'אם היא פסקול חיי. כששיחקתי לא יכולתי לראות אותם כי הייתי במסגרת הכדורגל, אבל מאז שפרשתי טסתי בכל שנתיים להופעה שלהם באירופה לבד, לעשות השלמה. הייתי אמור להיות בהופעה שלהם בווינה לפני כחודשיים, אבל הכל בוטל".

מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון העו"ש שלך?

"כמעט בכל יום. אני עם היד על הדופק, כי יש לי כמה פעילויות שאני עושה במקביל, אז יש הכנסות ויש הוצאות וצריך לבדוק שהכל תקין. הבעיה הגדולה בכדורגל היא הפער בין הראש ללב. גם כשאתה מבין בראש שזה הסוף, בגלל פציעה או גיל, יש תהליך רגשי ארוך של להבין מה אתה עושה עם החיים שלך, איך אתה עושה את זה ומה ימלא אותך בסיפוק. בסוף אתה צריך לקום בבוקר נחוש ועם מטרה, אז זו טלטלה גדולה. אני חושב שבאופן יחסי למה שהרווחתי בקריירה, עשיתי השקעות נכונות בחלק גדול של הכסף ובניתי את העתיד בצורה חכמה, אבל עדיין צריך לייצר ויש בי רצון לייצר עוד דברים עם אופק כלכלי".

 

מתי בפעם הראשונה 

מתי בפעם הראשונה עלית למגרש במדי הנבחרת?

"ב־2002, במשחק נגד ליטא, וזו היתה הופעת בכורה חלומית. הייתי בן 23 כשהמאמן אברהם גרנט הזמין אותי לנבחרת והרגשתי גאווה גדולה. אמרתי, אולי נגרד דקה פה דקה שם, אבל מי שהיה אמור לשחק במקומי נפצע באימון יום לפני. כולם לקחו את כל המספרים לפניי, אז קיבלתי את המספר 3 כי זה מה שנשאר, נכנסתי כמחליף והבקעתי צמד בניצחון שלנו 2:4. לפעמים אתה חולם על תסריטים בלילה שלפני, אבל זה היה תסריט שלא יכולתי אפילו לחלום עליו".

עמרי אפק, בן 41, תושב רמת השרון. נשוי ללילך, מנהלת במאקו, ואב לאיתי (10), איל (8) ויולי (3). גדל במחלקת הנוער של הפועל קריית אונו ושיחק בהפועל תל אביב, ראסינג סנטאנדר, סלמנקה, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה ובני יהודה, וגם בנבחרת ישראל. זכה בשלוש אליפויות המדינה. כיום פרשן ערוץ הספורט בשידורי ליגת העל וליגת האלופות, ומייסד פרויקט "היום שאחרי" בקריה האקדמית אונו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו