הפרשה השנייה בתורה, פרשת נח, מביאה איתה את הבשורה של הזדמנות שנייה. אבל בכדי לקבל באמת הזדמנות נוספת, חייבים להבין מה עלינו לתקן מההזדמנות הראשונה שהסתיימה בכישלון.
בסוף פרשת בראשית מסופר כיצד הקב"ה רואה את הרעה הרבה שנעשית והוא מחליט "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" ועם האדם גם את כל בעלי החיים, "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי ניחמתי כי עשיתים" (בראשית ו', ז'). בתחילת פרשת נח הפסוק חוזר בסגנון דומה: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו', י"ב).
ההבדל בין שתי הפסוקים מתבטא בכך שלעומת פרשת בראשית שבה האדם הוא המרכז, הוא הסיבה שבגינה הקב"ה מחליט למחות את העולם, בפרשת נח מוזכר בצורה כוללנית - "כל בשר", ושוב בפסוק הבא "קץ כל בשר בא לפניי" (בראשית ו', י"ג).
לאן נעלם האדם שהיה האשם המרכזי בפרשת בראשית?
כדי לענות על השאלה, ניעזר במדרש בראשית רבה (כ"ח, ח') "אמר שכולם קלקלו מעשיהם. הכלב הולך אצל זאב והתרנגול אל הטווס, על זה נאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
המדרש מתאר ערבוביה בעולם, שאפילו החיות מזדווגות מין בשאינו מינו. הפוך מכוונת הבורא שברא עולם מסודר, כל מין מפרה את העולם במינו, זאת "הדרך", ואילו הם השחיתו את דרכם. וכך גם במקור נוסף (מסכת סנהדרין ק"ח) "שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה וכולם על אדם ואדם על כולם" בקיצור, אנדרלמוסיה.
אם כך, השאלה שלנו מתהפכת. במקום לשאול לאן נעלם האדם שהיה האשם המרכזי בפרשה הקודמת, כעת שאנו נחשפים לגודל ההשחתה הכלל-עולמית אנחנו צריכים לשאול מדוע האדם אשם יותר משאר המינים ובעלי החיים?
לפי התיאור של פרשת נח, מדוע הקב"ה בסוף בראשית מתייחס דווקא אל האדם ובגלל מעשיו מחליט למחות את העולם, כאשר כל המינים השחיתו במעשיהם?
את התשובה הנפלאה של "בית הלוי" כדאי לשמור קרוב ללב. פירוש בית הלוי על התורה מסביר שהכל מתחיל באדם וממנו עובר אל החיות ואל העולם.
אנחנו, בני האדם, בעלי בחירה ולא רק זה, אנחנו שבשונה מהחיות יש בנו נשמה אלוקית, "ויפח באפיו נשמת חיים" נאמר בבריאת האדם, יש בנו חלק אלוהי. החלק הזה הופך אותנו להיות שותפים בבריאה דרך כח הבחירה שקיבלנו.
אדם שבוחר לעשות טוב, משפיע טוב לא רק בצורה נגלית, חיוך של אחד גורם חיוך אצל האחר וכדומה. אלא גם בצורה נסתרת מעינינו. החיוביות שיוצאת מהאדם שמשפיע טוב נטמעת בעולם, בקירות, בצמחים, בכל הסביבה.
לעומת זה, גם באופן השלילי הדברים הם כך. אדם שבוחר לעשות מעשה רע, להשחית, הוא לא רק משמש דוגמה רעה לאלו שצופים בו, שנמצאים סביבו, אלא הכוח הזה מותיר רושם עז על הסביבה גם אחרי שאותו אדם יילך משם.
ישנה מימרה יפה בגמרא "אבניו וקורות ביתו מעידים על האדם בשעת הדין" הם שספגו במהלך החיים את הנעשה בבית, אפילו בחדרי חדרים, הם אנשי סודו של האדם להעיד עליו בעתיד.
הדבר הזה מסביר כיצד האדם בסוף פרשת בראשית, בכוח הבחירה שלו הוא בוחר לעשות "רעה רבה", ולאחר כמה פסוקים, לאחר זמן שהרוע הזה ממשיך להיספג בעולם הוא מתחיל לבוא לידי ביטוי בבעלי החיים שאינם בעלי בחירה. כל המינים איבדו את הדרך, "קץ כל בשר", והכל התחיל באדם וממנו עבר אל העולם.
כך פרשת נח מביאה לנו את הבשורה של הזדמנות שנייה. כעת שגילינו את הכוח שלנו, את הגורל שאנו קובעים בעצמנו, לנו ולעולם, יש לנו הזדמנות לקחת אותו אל הטוב, אל החיובי.
והתיקון שמתחיל במקום הכי פנימי, בתוכנו, מחלחל החוצה ומביא אור וגאולה למשפחתנו, לסביבתנו ולכל העולם. קיבלנו הזדמנות שנייה, בואו ננצל אותה.
הכותב הוא מנהל הפייסבוק של עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו