תקיפת המפגינים רק התחילה. הגז המדמיע פה, הקללות שם - הם הסיפתח. ככל שעוצמת ההפגנות נגד ביבי תגבר, כך גם תגובות הנגד של אנשים שמרגישים מאוימים מההפגנות תגבר, והם יתנהגו פחות ופחות יפה ודמוקרטי.
גם תקיפת החרדים כבר החלה. מילולית, פיזית, רעיונית. המדיניות של המנהיגים שלהם מול הקורונה הובילה לכך שהרבה ישראלים מקללים אותם, מתרחקים מהם ברחוב, שונאים אותם בליבם. חבל. יכול להיות שמי שאתה מקלל עכשיו יהיה זה שיאסוף אותך כשתתפצל חלילה בתאונה, כמתנדב זק"א. ביקורת חייבים, וביקרתי השבוע בחריפות; שנאה כללית אסורה בהחלט.
אני חושש שזו רק ההתחלה. אם לא יהיה שינוי, האלימות הנקודתית מול המפגינים עלולה להתפתח לקרבות רחוב של כנופיות פוליטיות. אלימות קשה ומכוערת. בהיעדר אמירה ברורה אחרת, אנשים שניהול שיח תרבותי על פוליטיקה הוא לא הצד החזק שלהם עלולים לשלוט בעצמם פחות ופחות כשהם פוגשים את מתנגדיהם ברחוב. מול הזכות להפגין, יש מי שחושבים שיש להם זכות לקטטות מתוכננות מראש, ועם הזמן יהיו פה יותר נפגעים. פחד אלוהים.
בני עמי בחרו בדרך ההתזה מרכב חולף. זה עצוב וכואב. דרך פחדנית להתמודד עם דעה אחרת. אבל כמו שהמפגינים לא מועילים בהפלת נתניהו, גם תוקפיהם לא מועילים בהשארתו בתפקידו. משטרים לא מוחלפים בתגרות רחוב. אני מקווה.
מנהיג אחראי היה קורא עכשיו לציבור אוהדיו לנצור את הנשק. אומר להם, "אל תהיו אלימים בשמי. כשאתם מרימים ידיים, או מתיזים גז מדמיע לעיניים של ילדים חפים מפשע, אתם מחלישים אותי, לא מחזקים. מי שהאמת איתו לא צריך אלימות".
כך נואם נתניהו בחלומי, ומוסיף: "ישראל לא תהיה אמריקה, פה לא נילחם איש באחיו ברחובות". ותשקוט הארץ. אחלה חלום.
חלום
חלמתי גם שבין שאר תפקידיי הציבוריים, אני ממלא את תפקיד יושב הראש החליפי של הוועדה להכרעות בענייני מוסר לאומיים. יושב הראש הקבוע נאלץ לפרוש בגלל הסתבכות אומללה: נמצאה הקלטה שלו מגיל 6 מקריא את "כושי כלב קט". ירדו עליו עד שפרש.
השבוע הגיעו אל שולחן הוועדה שלי שני עניינים חשובים. הראשון - אם לאשפז את סאיב עריקאת חולה הקורונה בהדסה. הנימוקים לכאן ולכאן רבים. האיש תומך BDS נלהב, הוא הרוח במפרשים של תנועת החרם נגד ישראל. אפשר לטעון, בצדק, כי מי שמחרים את ישראל כשהוא בריא, לא יבוא לבקש בה מרפא כשהוא חולה.
אפשר גם לומר שבאופן כללי, כל שירות ומוצר מציל חיים מתוצרת ישראל לא ישווקו לשונאי ישראל באשר הם, כולל החיסון מנס ציונה. מי שמייחל למותנו, באופן ישיר או מטאפורי, שיסתדר בלעדינו. הוועדה גם שמעה עדויות על כך שמר עריקאת שיבח ופיאר רוצחי ישראלים במיטב מילות השבח הפלשתיניות. השיבחת וגם הונשמת? בעייתי מאוד.
מצד שני, היו שטענו: אם יטופל, ואם יקרה לו נס, ואם ישוב לבריאותו הקודמת, אולי יהיה אסיר תודה כל כך, שיתהפך עליו עולמו ויהפוך לשגריר השלום בין העמים, משל היה אמיר מהמפרץ. טענו גם לערך של קדושת חיי אדם, טיעון שהוועדה דחתה, בנימוק שמי שחיי אחרים אינם יקרים לו, גם חייו זולים.
הוועדה עמדה להחליט שלא מוסרי לטפל באויב כעריקאת, אבל אז הובא בפניה על ידי רופא בכיר מהדסה מקרה מלפני עשר שנים, אז ירו חיילי צה"ל בשוגג בראשו של ילד ערבי שנשא רובה צעצוע, והרגו אותו. טרגדיה נוראית. אביו של הילד תרם את איבריו בהדסה לחולים יהודים - ריאות, לב, כבד, כליות. חמישה יהודים ניצלו בזכות גדלות ליבו.
הוועדה החליטה שהאבא הערבי הזה הוא קלף הג'וקר של עריקאת, שלמרות שהוא אישית לא ראוי לשום עזרה ישראלית, זכותו של הילד תגן עליו והוא יקבל טיפול, רק הפעם.
המקרה השני הוא מכירת הנשק לאזרבייג'ן, הנלחמת בארמנים. הוועדה הבינה שיחסים טובים עם מדינה מוסלמית על גבול איראן הם קריטיים, שמחה לראות את דגלי ישראל מתנוססים בבאקו לאות תודה על המל"טים שמכרנו להם, וקצת התבאסה שלצד דגלינו מתנוססים שם דגלי איראן וטורקיה, שתי התומכות הנוספות של אזרבייג'ן.
הוועדה מכירה באי־המוסריות הבסיסית שבעסקי מכירת הנשק, אבל גם מודה בכורח לייצא נשק כדי שאפשר יהיה לייצר אותו גם עבורנו. עם זאת, מכיוון ששואת הארמנים היתה ההשראה לצורר ימ"ש לתכנן ולהוציא לפועל את שואתנו, החליטה הוועדה שאין זה מוסרי לתת נשק התקפי לאזרים. בינינו לבין הארמנים כרותה ברית עולם, ברית עמי השואה, ולכן, עם כל הצער, הסחר צריך להיפסק עכשיו. כיפת ברזל סבבה, מוט קסמים, בלנדר פלאים - הכל הולך, רק לצורכי הגנה. מה שיכול לשמש לצורכי הרג ארמנים אסור, מהשואה.
הוועדה סיימה את דיוניה, ואז התעוררתי מהסרט שאני חי בו. בול על השעון.
שעון
הנה בא שעון החורף. בלילה שבין שבת לראשון חוזרים בזמן שעה שלמה, ומשלימים את הפער בשינה שנפער במעבר לשעון הקיץ, אי אז באביב. קיץ שלם, סגר אחד ועוד אחד עברנו עם גירעון של שעת שינה. לא יודע אם זה משפיע עליכם, אבל אדם כמוני, שחי משינה לשינה ותמיד במחסור, ממתין לפירעון ההלוואה הזאת כבר זמן ארוך, לחזור לחשבון מאוזן.
המעבר בין השעונים מעורר בעיית אמון קשה. האם השעון בטלפון, שהוא השעון היחיד שאני מאמין לו ועל פיו אני חי, יזכור בדיוק בתאריך הזה לחזור אחורה? מה ימנע ממנו לשקוע בשינה עמוקה דווקא ב־23:00, ובדיוק ב־02:00, כשיבוא תורו לתת את הקטע החצי־שנתי שלו ולהתעלות מעל חוק הטבע, דווקא אז ייכשל ויכשיל? אולי הוא מסונכרן עם שעון חורף של מדינה אחרת? אולי בכלל יש בן אדם שלוחץ על כפתור, ובדיוק בשעה 01:00 הוא קיבל צו בידוד ולא יוכל להפעיל את המסוט הגדול?
כשמחליפים לשעון קיץ ומזיזים את המחוגים קדימה, החשש גדול יותר, שמא לא אתעורר בזמן ואחמיץ בשעה שלמה את תחילת תוכנית הבוקר. לא שמישהו ירגיש, רק המצפון התעסוקתי שלי יתמוטט. אבל עכשיו, מה החשש? החשש הוא שאצא פראייר. שכולם יישנו כמו מרמיטות בחורף הקנדי, ואני אקום לעולם דומם, שבו רק אני ער, מעביר שעה במרמורים על ההזדמנות לישון כמו פעם, שהוחמצה.
טוב שבא שעון החורף. בדרך כלל אני מתאבל על בואו, אבל השנה, ברוך יהיה. ככה נגמר מהר יותר עוד יום של הבנות ללא בית ספר, עם צמצום חברות, ללא חוגים, הופעות, טיולים. בכלל, אם אפשר היה להחריג את השנה הזאת ולכונן שעון קורונה, שבו יש רק חמש שעות ביממה, היה הכי טוב. קמים, ארוחת בוקר, פעילות של שעה, ארוחת צהריים, זום קצר, תוכנית טלוויזיה, ארוחת ערב. הו, הגיע ערב. לילה טוב. לשנה האבודה מגיע שעון אבוד שייתן עבודה.
להתראות בשבוע הבא, בלי שקיות העייפות מתחת לעיניים, בשעה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו