עמוק בפקק
המאבק הבלתי נגמר סביב תוואי הרכבת הקלה בירושלים הוא משל ליחסנו לדבר החמקמק שנקרא "עתיד" • ג'קי בא בטוב
חייבים לומר ביושר: יש לי המון ביקורת על ההנהגה. על הטיפול בקורונה בגל השני ובכלל. אבל האם אני יותר טוב? ממש לא. גם אני הצטיינתי בגל הראשון, ובגל השני אני עושה כל טעות אפשרית.
הגל הראשון תפס אותנו יצירתיים ומלאי יוזמה. יצאנו לחצר והגדרנו משימות. הילדים גררו משטחי עץ, פירקו אותם ויישרו את המסמרים. בין עבודה לעבודה עשינו הפוגת אלכוג'ל, חיטאנו ידיות, ביצענו תרגילי התעמלות ביתיים וגרגרנו תה כורכום לוהט. כי אמרו שזה מה שיהרוג את הנגיף.
קנינו מלטשת קטנה בפחות מ־200 שקלים, חיטאנו גם אותה, והפכנו את הקרשים שפירקנו למשהו שנעים לעבוד איתו. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, בנינו בית עץ. ולא, לא היססתי לקושש מבטי קנאה מגברים צעירים, ולא פספסתי את המבטים הנוזפים שנשותיהם תקעו בהם.
מכיוון שהסגר ההוא נמשך, השלמנו גם את השביל שהתחלנו פעם. לימדתי את הילדים לערבב מלט וחול ומים. ובאין לנו שום רעיון נוסף, החלטנו ללכת עד הסוף עם החלום החצוף של חיים כפריים בלב העיר ובנינו טאבון.
זה היה מרתק. זה היה טעים. פיצה מתנור אש אמיתי זה משהו ששווה להקריב עבורו שני חורים בחגורה. על הדרך למדנו שהשיטה הכי טובה לבנות את כיפת הטאבון היא זו שבה בנו את הבתים הציוריים והמקומרים בנחלאות, בנווה צדק ובעוד מקומות שפעם משכו אליהם נוודים חולמניים והיום אתה חייב להיות האלפיון העליון בעצמו כדי להניח שם רגל.
איך עושים את זה? הרבה חול. ממש ערימה. את החול מהדקים לצורה עגולה ויפה. מין איגלו או פטרייה. לאחר מכן מרפדים את ערימת החול בעיתונים. אני גם הרטבתי אותם. ואת כל זה מכסים בשכבה יפה של טיט. עשינו את זה בידיים. עם כפפות ומסיכות. זה היה החיים עצמם, שיעור קטן בהיסטוריה של הבנייה, וחוויה משפחתית שמגיעה לשיא נוסף כשהכיפה מתייבשת ואפשר לפנות החוצה את החול ולראות את חלל התנור בכל הדרו.
היה אחלה. לא רצינו לנסוע לשום מקום אחר. ילדים שאני לא מכיר טיפסו לבית העץ, ונופפתי להם לשלום כמו בחלק ב' של "הענק וגנו". ואז בא הגל השני, ואיתו סגר ב' - שתפס אותנו חפים מרעיון וריקים מיוזמה.
עם פרוץ הסגר יצאו כמה שכנים למרפסת. הם הציצו בי וחלקם גם שאלו במפורש ובלי להסתיר את האימה "מה הפעם?"
לראשון, אדון מבוגר ונעים עם נטייה קלה לדאגה, סיפרתי שאני מתכנן חפירה ארכיאולוגית מתחת לחדר המדרגות שלהם. בזמן שנפלה לו הכפית מהתה, הוספתי שראיתי בגינה קצה של אבן שקצת מזכירה לי כותרת עמודים הרודיאנית, וזה מה שעורר בי את הרעיון.
לשכנה אחרת, זאת שתמיד מריחה ראשונה כשמישהו מתחיל להדליק מנגל, הסברתי שהצטרפנו לקבוצת מגדלי התרנגולות בפייסבוק. הראיתי לה איפה מתוכנן הלול, תוך כדי שאני מבהיר שאני לא מתכוון לכלוא את בעלות הכנף, וגם לא לגדל אותן בזום, אלא לאפשר להן חיי חופש. התריס שלה כמעט נסגר לי על המסיכה.
אבל חוץ מלשגע את השכנים, נגמרו הרעיונות. בקיצור, מי שיש לו מחסן שצריך לסדר, דברים שצריך להעביר מפה לשם, או תרופה לקורונה - אנא צרו קשר בדחיפות.
סיפור הרכבת הקלה בירושלים הוא לא סיפור על רכבת. לא על ירושלים. בטח לא על קלילות. ירושלים, כבר אמרו את זה לפניי, הרים סביב לה. וגם סלעים. ולמרות שממש מתאים שבין הרים ובין סלעים תטוס רכבת, איכשהו כל ניסיון להניח מסילות אל ירושלים ובתוכה הופך לסאגה מתמשכת ומתישה ושום דבר לא טס.
לא כל האבנים בציון קדושות הן, אך כולן כבדות. בכלל, רוב הדימויים שקשורים בעיר הזאת הם כבדים. רובצים כאלה, וקשה להזיז אותם. אלא שעיר, כל עיר, חייבת לזוז ולשמור על תנועתיות מסוימת. ברור לכולם מה קורה לערים שקופאות על השמרים, מנוהלות גרוע ומתנוונות למוות כמו עץ מוזנח. כולנו נסענו קצת וראינו את ההבדלים. אבל ברגע האמת, כשצריך להרחיב דרך, לכרות מנהרה או לשנות את אופי הרחוב, רובנו מעדיפים שזה יקרה ברחוב אחר. רק לא אצלנו.
סיפור הרכבת הקלה בירושלים הוא סיפור על הדבר הזה שנקרא "עתיד" ועל יחסנו אליו. כבר שנים מתחולל בירושלים מאבק בנוגע לקו הרכבת אל דרום העיר וממנה. כל מי שנתקע באחד הפקקים האינסופיים יודע שככה אי אפשר להמשיך, ושהקו העתידי היה נחוץ כבר לפני שנים. על כך אין מחלוקת.
המחלוקת היא על קטע מסילה שאמור לעבור ברחוב עמק רפאים. זהו הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית. והוא אהוב ורומנטי, והיה מי שראה בו את ה"שינקין" של ירושלים. הרחוב עשיר בערכים היסטוריים, בבתי קפה ובחנויות, ושינוי האופי שלו מדאיג חלק ניכר מהתושבים ומבעלי העסקים. והם מנהלים נגדו מאבק איתנים מושקע וממושך, שאפשר להבין אותו ולכבד גם אם אתה מאמין שאין באמת חלופה או ברירה, ושהמסילה חייבת לעבור בעמק רפאים.
יוסי סעידוב, איש שאני מעריך מאוד, הוא פעיל ציבור ירושלמי מהסוג שמזיז הרים וסלעים. יש לו עניין עמוק בקו הרכבת ובהשלכותיו, והוא מאלה שמעדיפים להפתיע את העתיד מאשר שהעתיד יפתיע אותם. השבוע, אחרי שעוד ועדה קבעה שהמסילה תעבור בעמק רפאים, הוא פרסם פוסט מטריד. בין השאר, הוא כתב שם:
"עשרות ק"מ של רכבת קלה אושרו בירושלים, מאות ק"מ של מערכות הסעת המונים וכבישים מאושרים ברחבי ישראל - אבל מעולם לא היו 800 מטרים שזכו לכל כך הרבה תשומת לב, זמן תכנון, משאבי כסף, זמן שיפוטי, דיונים בוועדות ובזבוז אדיר של כספי ציבור".
למה באמת? מה קדוש כל כך באותם 800 מטרים? ואיך זה שגם עכשיו איש אינו יודע אם ומתי יצוץ הערעור הבא? ובכלל, האם גם דיירי הרחוב שלי היו יכולים לטרטר כך את מערכת השיקולים ולוח הזמנים של עיר בירה בישראל? האם כל אחד מכם היה יכול לדרוש שוב ושוב להעביר כביש, גשר או את כאב הראש הקוסמי בכל מקום אחר - מתחת לאדמה, על חשבון הפארק היחיד בסביבה, או בכלל לא, ולעזאזל מה יהיה מחר - רק לא אצלו?
אנחנו לא תמימים, וברור שלתושבים עשירים ומיוחסים יש יותר אופציות, עורכי דין ומשרדי יח"צ, אבל חייבים לשמור על גבול ומידה. מה גם שהניסיון המצטבר אמור לעודד. קחו את רחוב יפו, שעד לרכבת הקלה היה לא רק מכוער ומנוון אלא גם הרחוב המזוהם ביותר בישראל, והיום הוא לא רק פוטוגני ומשובב נפש אלא גם אחד הרחובות המצליחים ביותר בארץ.
עם קצת פחות חשדנות, הכחשה וקשרים, הרכבת הקלה כבר היתה יכולה לעבור בעמק רפאים ולאפשר לעיר הזאת לצאת מהפקק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו