להיות מלך של מדינה מזרח־תיכונית נטולת נפט זה לא בהכרח דבר טוב. גם לא להיות מלך בזמן המהומות וחוסר הוודאות של האביב הערבי. בוודאי לא טוב להיות המלך כשהמסתורין והכבוד שאפפו בעבר את כס המלכות מתחילים להיעלם. אבל כשלהק של מסוקי בלק־הוק ממתין לך לשימושך הפרטי, וכשאתה טיפוס שנוהג להירגע מלחצי המלוכה באמצעות הטסה של המסוקים האלה לאורכה ולרוחבה של ממלכתך מכוסת החול - עדיין, מתברר, לא רע להיות מלך.

באחד מהבקרים בסתיו האחרון, עבדאללה השני בן חוסיין, המלך ההאשמי הרביעי של ירדן, התקרב אל מנחת המסוקים באל־הומאר, שבשוליה המערביים של רבת עמון. הוא יצא מהמרצדס המשוריינת, שבה נהג בעצמו - ונהג מהר, כאילו הוא נמלט מרודפים - ורץ לעבר אחד ממסוקי הבלק־הוק שלו. המלך, ששירת בצעירותו כמפקד הכוחות המיוחדים של צבא ירדן, טיפס לכיסא הטייס, החליף כמה מילים עם טייס המשנה שלו, חבר נאמן בטייסת המלכותית, והמריא. מסוק נוסף, עמוס בשומרי ראש, המריא בעקבותיו רגע לאחר מכן.

המלך היפנה את המסוק דרומה, לעבר העיר קראק, אחת הערים העניות בממלכה, כדי לסעוד ארוחת צהריים עם מנהיגי השבטים הגדולים ביותר בירדן, עמוד השידרה של האליטה הצבאית והפוליטית בממלכה. רוב תושבי ירדן הם ממוצא פלשתיני, ושורשיהם מגיעים מהגדה המערבית - אך מנהיגי השבטים הם מהגדה המזרחית, ומלכי השושלת ההאשמית היו מאז ומתמיד תלויים בהם לצורך הגנה על כס המלכות. הקשר הכורך יחדיו את בית המלוכה ואת מנהיגי השבטים נושא אופי של עיסקה ברורה: בתמורה לתמיכתם בחצר המלכות, מצפים מנהיגי השבטים המזרחיים מהמלכים לשמור על זכויותיהם ולהגביל את כוחם של הפלשתינים. כשנדמה להם כי המלך אינו מקדיש להם תשומת לב מספקת, צצות ועולות הבעיות.

בשעה מוקדמת יותר באותו יום, במשרדו הפרטי באל־הומאר, המשקיף על השכונות העשירות של מערב רבת עמון, הסביר לי המלך את הסיבה לנסיעתו לקראק: הוא מנסה, לפני הבחירות לפרלמנט, להדריך את המנהיגים השבטיים בנוגע לחשיבותה של דמוקרטיה נציגותית. הוא רוצה לראות את הירדנים בונים מפלגות שלא יפעלו רק כמוקדים של מתן הטבות, כיבודים ופרוטקציה, אלא גם יקדמו רעיונות אידיאולוגיים וייצרו בירדן תרבות פוליטית בוגרת. הוא רוצה לראות ייצוג יחסי נכון יותר של הפלשתינים בפרלמנט, בלי לאפשר לאחים המוסלמים לנכס לעצמם את הרפורמה בשם האיסלאם.

"זאת כת כמו הבונים החופשיים", הוא אומר על תנועת האחים המוסלמים, ששולטת כיום בארגון הפוליטי החזק ביותר בירדן, חזית הפעולה האיסלאמית. במילים אחרות, המלך מעוניין להביא את הרפורמה הפוליטית לירדן, ולוותר על חלק מכוחו לטובת העם - אך רק לאנשים הנכונים. היה ברור לי שהמלך עבדאללה מצפה בכיליון עיניים להטיס את המסוק שלו - אבל לא כל כך נלהב לקראת הפגישה בקראק. "אני יושב היום עם הדינוזאורים הזקנים", אמר לי.

הוא הנחית את המסוק במגרש כדורגל בשולי העיר. מנהיגי השבטים, שרבים מהם שירתו את אביו, המלך חוסיין המנוח, ניצבו בשורה כדי לברך אותו. היו נשיקות, לחיצות ידיים והצהרות של נאמנות לכתר, ואחריהן ארוחת צהריים שבה הוגש מנסף, כבש מבושל ביוגורט חמוץ. אף על פי שבאופן מסורתי המנסף נאכל ביד ימין בעוד יד שמאל מונחת מאחורי הגב, הוגשו לסועדים גם מזלגות, כמחווה למודרניזציה. אבל הארוחה נאכלה בעמידה סביב שולחן ארוך וצר, על פי מיטב המסורת הבדואית.

אחר כך פנו הנוכחים לחלק העסקי. שלושים גברים ואישה אחת - בתו של אחד ממנהיגי השבטים - ישבו על ספות לאורך הקירות. הוגש תה. המלך השמיע הצהרה קצרה התומכת ברפורמה כלכלית ובהרחבת ההשתתפות הפוליטית, ואז נפתחה הבמה לדיונים. מנהיג אחר מנהיג, רבים מהם זקנים להפליא, אחרים בעלי חזות מבוגרת - השמיעו בקשות ותלונות. אחד הגברים העלה רעיון לשיקולו של המלך: "בעבר היו לנו שומרי לילה בערים, הם היו חמושים במקלות. הממשלה צריכה להחזיר את המנהג הזה. הוא יתרום לביטחון וייצור עוד מקומות עבודה לגברים צעירים".

ישבתי מול המלך והבטתי בו. עיניו היו פעורות בהבעת תמיהה. הוא רוצה חידושי הייטק, השכלה לבנות וקיצוץ של מצבת המשכורות המנופחת של הממשלה; גברים חמושים במקלות הם לא בדיוק מה שהוא מגדיר כרפורמה כלכלית יעילה. "יש הרבה עבודה לעשות", אמר לי בצאתנו מקראק, כשעייפות ניכרת בקולו.

עלינו למסוק והמראנו לדרכנו. ישבתי מאחורי המלך. הוא שאל אותי אם יש לי כוח לגיחה קטנה בדרך: "ראית אי פעם את הר נבו מהאוויר?" שאל. השבתי בשלילה. המלך טס לכיוון צפון־מערב, לעבר ההר שממנו, כפי שמספר התנ"ך, הראה אלוהים למשה את ארץ ישראל. ים המלח ניצנץ מתחתינו. "למה שלא נעשה גיחה זריזה לעבר ירושלים, מרחק כ־50 ק"מ?" שאלתי בחיוך. "בני הדודים שלנו מעדיפים לקבל התראה קצת יותר זמן מראש", אמר אחד מעוזריו.

ארמון המלך באל־הומאר לא משתווה בקנה המידה שלו לארמונותיו של הורדוס, אך הוא עדיין רחב ידיים, מעוצב להפליא ומוגן היטב מהרעשים של העיר שמתחתיו. קומפלקס הארמון מחובר למסגד חוסיין בן טלאל, שבו יכולים להתפלל 5,500 מאמינים. עבדאללה הורה על הקמת המסגד לזכרו של אביו.

המתחם מוגן על ידי יחידת ג'יפים חמושים במקלעים ועל ידי אנשי כוחות הביטחון הירדנים ויחידת ההגנה של המפקד העליון. בתוך הארמון ניצבים שומרים צ'רקסים, חובשי כובעים שחורים מפרוות אסטרחן וחמושים בחרבות כסף, כמגן אנושי מחוץ למשרדו של המלך. גברים עוטי בגדים בדואיים, הנושאים מבערי קטורת מעשנים, נעים בשקט מחדר לחדר. חדרי ההמתנה הרבים מעוצבים בהידור ומקושטים בצילומים של חורבות פטרה ובדיוקנאות של מלכי ירדן.

האווירה בתוך משרדו של המלך, שבו העברתי איתו שעות שיחה רבות בחודשים האחרונים, נינוחה ונטולת רשמיות. כשנפגשתי עימו לראשונה, זמן קצר אחרי שעלה לשלטון לפני יותר מ־14 שנים, הוא אמר לי שהפנייה אליו כ"הוד מלכותו" גורמת לו אי נוחות. במהלך השנים הוא התרגל כנראה לסממנים המלווים את המלוכה, אבל הוא עדיין מסתייג מטקסיות ומעדיף דיבורים ישירים על פני נימוסים ריקים מתוכן.

במובנים רבים, המלך הירדני הוא אדם מלא סתירות. מלך ערבי, שהוא במקרה צאצא ישיר של הנביא מוחמד, ומטיף לשלטון ליברלי, חילוני ודמוקרטי. עבדאללה, על פי תפיסתו, הוא איש של רפורמה פוליטית וכלכלית. הוא אומר שהוא מבין שהמלוכה ההאשמית, ואולי ירדן עצמה, לא יצליחו לשרוד את העשורים הבאים, אם לא יצליח להצעיד במהירות את ארצו לעבר העולם המודרני.

זה נס קטן שהוא עדיין מחזיק בשלטון. הוא הצליח לשרוד את הגל הראשון של מהפכות האביב הערבי, שהובילו עד כה להדחת מנהיגי תוניסיה, מצרים, לוב ותימן, ויסתיימו כנראה בהדחתו של נשיא סוריה. אבל בדרך הוא ספג מכות לא מעטות.

הגיאוגרפיה לא היטיבה עם ירדן. מצפונו של עבדאללה נמצא בית המטבחיים הסורי, ממזרח לו נמצא מחוז ענבר ספוג הדם של עיראק. מדרום־מזרח - סעודיה, תחת שליטתם של הנסיכים הזקנים מבית סעוד, יריביהם מכבר הימים של ההאשמים. וממערב נמצאים הישראלים הקולניים והפלשתינים הווכחניים. 

ארגון אל־קאעידה רוצה להרוג אותו. גם השלטון באיראן אינו מחבב אותו במיוחד, בעיקר משום שגינה, ב־2004, את מה שהיה לדעתו "הסהר השיעי", המאיים על המזרח התיכון בהובלתם של האיראנים. מדינתו חסרת פרוטה ותלויה בנכונותם של ארה"ב, קרן המטבע העולמית והערבים המתנשאים מהמפרץ הפרסי לכסות את תקציבה. קרן המטבע אילצה אותו לאחרונה להעלות את מחירי הנפט, צעד שהעצים את העוינות המקומית כלפי הכתר.

ההפגנות בערים המרכזיות של ירדן היו צנועות בהשוואה להפגנות שהובילו לחילופי השלטון בקהיר ובתוניס, אך היו קולניות. המפגינים כינו את המלך "עלי באבא" ואת משפחתו "ארבעים השודדים". הם תקפו במיוחד את אשתו, המלכה היפהפייה ראניה, שנחשבת במערב לאייקון של אופנה והעצמה נשית, אך בבית היא מושמצת. בראשית מלכותו היו עבדאללה וראניה זוג נערץ על רוב העם, ולא עוד. המפגינים העלו את הרעיון למנות לשליט את הנסיך חמזה, אחד מאחיו למחצה, הצעירים יותר.

עבדאללה הוא שליט חצי־אבסולוטי. לירדן יש ראש ממשלה, בית נבחרים, פרלמנט, בית תחתון, אך הוא יכול לפטר את ראש הממשלה ולפזר את הפרלמנט כראות עיניו. בחמש השנים האחרונות הוא עבר שישה ראשי ממשלה, והוא אומר שהיה רוצה לפטור את עצמו מהתהליך. "לחץ הדם שלי עולה כשאני צריך להחליף ממשלות, וראניה יודעת את זה. בכל פעם שאנחנו עוברים את המחזור הזה, אף אחד לא יוצא מאושר מהעניין".

עבדאללה חוזר שוב ושוב על כך שהוא רוצה להעביר חלק מהסמכות לפרלמנט נבחר, עד שאני שואל אותו לבסוף אם הוא רוצה תפקיד טקסי בלבד: "אתה לא רוצה להיות המלכה אליזבת, נכון?"

"ובכן, איפה יהיו בתי המלוכה בעוד 50 שנה?" הוא משיב. הוא מבין בבירור כי המלכות אינה תעשייה צומחת, אך האם משפחתו המורחבת מבינה זאת? ההאשמים הם משפחה קטנה, לפחות בהשוואה למשפחת המלוכה בסעודיה. ועדיין, יש לו 11 אחים, אחיות ואחים חורגים, כמו גם מספר רב מאוד של דודות ודודים ובני דודים, וכל אחד מהם בן משפחת המלוכה.

"לא, הם אינם מבינים. הם לא מעורבים בניהול השוטף של השלטון. זה קורה בכל המשפחות המלכותיות, אני חושב. ככל שאתה רחוק יותר מהכתר, כך אתה מאמין יותר במלוכה אבסולוטית. וזה פשוט לא עובד".

בפגישה הראשונה שלנו, ב־1999, עבדאללה היה מלך טרי, חדור להט רפורמיסטי. הפרטה, מודרניזציה וליברליזציה פוליטית היו כולם בעלי קדימות גבוהה באג'נדה שלו. הוא אמר לי אז, בביטחון שנולד מחוסר ניסיון: "המדינה שלנו ניצבת בפני הרבה אתגרים, אבל כולם ניתנים לפתרון".

כבר אז הוא נלחם נגד הפרוטוקול, ואמר לי שהוא מתעב חנופה ושונא את הבידוד. בשלב מוקדם של מלכותו היה נוהג לעיתים להתלבש כאיכר ולהתערבב עם פשוטי העם, כדי לשמוע על שאיפותיהם ותסכוליהם. ליוויתי אותו ביציאה אחת כזאת, לעיר זרקא, עיר של פליטים פלשתינים ומוסלמים קיצוניים חדורי זעם תמידי, מצפון־מזרח לרבת עמון.

ביקרנו אז בסניף המקומי של משרד האוצר ובבית החולים הציבורי, ושניהם לא הותירו רושם של מוסדות המספקים משהו שמתקרב אפילו לשירות איכותי. המלך הביט בפקידים ביורוקרטים אדישים שמתעלמים מבקשות לגיטימיות של נתיניו המפוחדים. בסופו של דבר, נוכחותו התגלתה (העיתונאי האמריקני שהסתובב לידו לבוש בגדי חאקי היקשה עליו להסוות את זהותו לאורך זמן) והמון רב התקבץ סביבו במהירות, גדוש בנשים זקנות שצעקו לעברו ברכות. ביצענו נסיגה מהירה לעבר בסיס צנחנים סמוך. ביקשתי ממנו לתאר את מה שלדעתו חשים הפקידים בזרקא ברגע זה. "פאניקה", הוא אמר בחצי חיוך.

אף על פי שהוטרד בשל מה שראה, דומה שהביקור עודד אותו. באותם ימים ראשונים הוא דמיין שתושבי ירדן מוכנים להיות השותפים שלו בשליפת המדינה ממנהגיה הארכאיים. אביו היה שליט פיקח, שורד מיומן ועושה שלום מהולל, אבל לא מנהל מודרני. הוא הוריש לבנו כלכלה מנוונת ומערכת פוליטית המבוססת על וואסטה, כלומר, פרוטקציות וניצול יריבויות שבטיות. עבדאללה האמין שהוא יצליח לתקן את כל זה.

העתיד הציב לו אינסוף מכשולים ומארבים. האינתיפאדה, מגדלי התאומים, הפלישות לאפגניסטן ולעיראק - עם כל אלה היה עליו להתמודד. בתוך שנים ספורות מאז ביקורנו בעיר הפכה זרקא למפורסמת בעיקר בזכות היותה מקום הולדתו של אבו מוסעב א־זרקאווי, הטרוריסט הבינלאומי.

השנים שעברו מאז גבו את מחירן. שערו של המלך האפיר, וקמטים מעטרים היום את מצחו. בכמה מפגישותינו האחרונות שמתי לב לכבדות שאופפת אותו, ואמרתי לו את זה. "אתה יודע", אמר המלך, "ביום השנה העשירי לעלייתי לשלטון ישבתי עם בני משפחתי וחברים קרובים ואמרתי, 'אני לא רוצה לעשות את זה יותר'".

אתה לא יכול פשוט לעזוב, אמרתי לו.

"זה מה שהם אמרו לי", הוא ענה. "הסברתי להם שאני כל כך מדוכא בגלל כל הכוחות שאני מתמודד איתם בתוך המדינה".

שחיתות היתה תמיד מכת מדינה בירדן. בימים עברו, המלך חוסיין עשה זאת באופן גלוי למדי, עם מכוניות מרצדס פטורות ממכס שהעניק לאנשי שלומו וחבריו. המבקרים טוענים כי המצב לא השתפר בהרבה מאז. עבדאללה, בשנות שלטונו הראשונות, ניסה ליצור שקיפות גדולה יותר בתקציב, אך המוניטין שניסה לצבור בזכות חיים נקיים ניזוק עקב האשמות כי בני המשפחה ניצלו לרעה מכירות של אדמות ממשלתיות, וכי בני משפחה וחברים זכו לקבל טובות הנאה בזכות קשריהם עם הארמון. ואליד אל־כורדי, בעלה של הנסיכה באסמה, אחותו של המלך חוסיין, ברח לאחרונה ללונדון לאחר האשמות כי מעל במיליונים מתעשיית הפוספטים של המדינה. המלך עצמו היה קורבן לשמועות כי הוא מהמר נלהב.

בשיחות שניהלנו, יצא עבדאללה נגד קרובים שבהתנהגותם הוא רואה נטל על השלטון ההאשמי. "תסתכל על חלק מהאחים שלי. הם מאמינים שהם נסיכים, אבל בני הדודים שלי הם יותר נסיכים מהאחים שלי, והמחותנים שלהם הם - אלוהים ישמור. אני נאלץ כל הזמן לחסום אנשים מהמשפחה ולמנוע מהם להרכיב פנסים מהבהבים על המכוניות של השומרים שלהם. אני לוקח מהם את המכוניות ועוצר את הקצבות הדלק שלהם וגורם להם לעצור ברמזורים. אני מנסה לשמש דוגמה.

"קירבה משפחתית הפכה להיות לא רלוונטית. אם תתפוס את הבן שלי בשחיתות, תבע אותו בבית המשפט. אמרתי זאת באופן ברור מאוד מהיום הראשון. זאת המציאות של האביב הערבי, שטפחה על פניי".

עבדאללה אינו מעוניין שבני משפחה או אנשי חצר מושחתים יוכלו להפיל אותו, באופן שבו השחיתויות הקטנוניות (והגדולות) של בני משפחת מובארק ומשפחות שלטון אחרות גרמו להפלתם.

המלכה ראניה הוחבאה מעין העיתונות הבינלאומית מאז פרוץ מהומות האביב הערבי. לאחר שבית המלוכה אירגן עבורה מסיבת יום הולדת מפוארת ב־2010 בוואדי רום שבדרום ירדן, האישה שאותה תיארה פעם אופרה ווינפרי כ"אייקון אופנה בינלאומי" זוכה ליחס של זלזול מצד ירדנים רבים. היום, אם מפרסמים תמונות שלה, זה כשהיא מבקרת בבתי ספר ובבתי חולים.

רכילות מרושעת היא חלק מהאווירה בבירה, אומר המלך. קחו לדוגמה את השמועות על הרגלי ההימורים שלו. "תראה, הנושא של הימורים הגיע ממערב רבת עמון", הוא אומר, ומרמז לשכונה שהיא ביתה של האליטה הפוליטית והכלכלית. "אני אפילו לא משחק קלפים, והסיבה לכך היא כנראה שאני לא מסוגל לספור. כשאני רואה קלף שבע, זה נראה לי כמו שמונה. במערב רבת עמון הסתובבו גם סיפורים על כך שהבן שלי חירש, שהבת שלי עיוורת, ועוד ועוד. הם עשו את זה גם לאבא שלי. היה סיפור שטען שאני ואבא שלי יצאנו עם דיילת, הרגנו אותה וקברנו אותה".

בשיחה שניהלתי עם המלכה - שהתקיימה תחת פיקוח קפדני של פקידים בחצר המלוכה - היא הסבירה לי את הלך הרוח הנוכחי בירדן: "בזמנים טובים, אנשים נוטים להיות נדיבים יותר ולתת לך ליהנות מהספק. בזמנים קשים, אתה יודע שאנשים יטילו ספק אפילו כשאתה אומר את האמת. אנשים אינם נדיבים. הם לא מניחים לך ליהנות מהספק".

במובנים מסוימים, ישראל היא בעלת הברית החשובה ביותר של ירדן. ירדן חיונית לישראל, כאחראית על השקט בחזית המזרחית וכמגינת הסכם השלום, שעליו חתמו המלך חוסיין ויצחק רבין בשנת 1994. שתי המדינות פועלות יחד כדי למנוע מהמהומה המתחוללת בסוריה לחדור אל ארצותיהן. המלך לא מוכן לדבר על פעולות ירדניות־ישראליות משותפות, אבל מקורות ברבת עמון ובתל אביב אמרו לי כי מזל"טים ישראליים מפטרלים בגבול בין ירדן לסוריה עבור הירדנים, וכי בכירים בצבא ובמודיעין משתי המדינות נמצאים בקשר תמידי, ומתכוננים לקראת התוהו ובוהו שישתרר לאחר נפילתו של בשאר אסד.

עבדאללה אומר שגם אם יוותר על חלק מסמכויותיו, לדבר אחד הוא לא יסכים: "איני מוכן לממשלה שתבוא ותגיד, 'אנו מבטלים את הסכם השלום עם ישראל'". הוא זהיר מאוד כשהוא מדבר על בנימין נתניהו, שעימו הוא נמצא, על פי השמועה, בקשר רציף. הוא מוכן לומר רק שהקשר ביניהם "חזק מאוד. הדיונים שלנו באמת השתפרו".

אף שהוא מכיר בתפקיד שממלא נתניהו בשמירה על יציבותה של ירדן, עבדאללה אינו אופטימי בנוגע לעתידה של ישראל. הוא ידוע כתומך בגישה של שתי מדינות לשני עמים - ישראל בגבולות 67', ופלשתין שתוקם בעזה ובגדה. אבל כששאלתי אותו בינואר כמה זמן לדעתו נותר ליישום רעיון זה, תשובתו הפתיעה אותי. "ייתכן שמאוחר מדי כבר לפתרון של שתי מדינות. יש בי חשש שכבר החמצנו את ההזדמנות".

הוא הגיב במילה אחת: "ישראתין". מטבע לשוני שטבע מועמר קדאפי לתיאור החזון שלו של מדינה ערבית־יהודית משותפת. אם ישראל לא תסכים במהירה להקמת מדינה פלשתינית, אמר עבדאללה, הבחירה תהיה אפרטהייד או דמוקרטיה. "השאלה המעשית היא האם ישראל יכולה לשלוט עד עולם בפלשתינים נטולי זכויות, או שהיא תהפוך בסופו של דבר למעין דרום אפריקה, שלא הצליחה לשרוד כמדינה מנודה?"

יש קבוצות בישראל, שחשוב להן יותר שישראל תהיה מדינה יהודית מאשר מדינה דמוקרטית, אמרתי.

"הדרך היחידה שבה יהיה לך חלק יהודי, היא אם יהיו שתי מדינות. שם יהיה החלק היהודי", הוא אמר.

שאלתי אותו אם לדעתו הנשיא אובאמה רוצה לעבוד על שלום במזרח התיכון. "זוהי שאלת מיליון הדולר", ענה. "מזכיר המדינה ג'ון קרי בבירור רוצה. זהו הרגע האחרון. האם ניתן להשיג זאת? האם איחרנו את המועד? בעוד ארבע שנים, זה יהיה הסוף".

שאלתי אותו איך ינהג אם רבע מיליון ירדנים ייצאו לרחובות וידרשו את הפלתו. אם יורה לכוחות הביטחון שלו לירות - או שיוותר על כיסאו.

"האופי שלי הוא לא לירות", אמר המלך. "אני סבור שאנו, בני משפחת ההאשמים, איננו יורים. אם אתה, כמלך, יצרת מצב שבו מחצית האוכלוסייה מתקוממת ורוצה שתלך, הרי עשית משהו שגוי".

זה לא בלתי אפשרי שיום אחד תתרחש בירדן הפגנה של 250 אלף איש. הפגנות התחוללו במדינה באופן קבוע למדי מאז תחילתו של האביב הערבי. חלקן הגדול מאורגנות בידי האחים המוסלמים, הנשלטים על ידי הפלשתינים, אבל רבות מהן משויכות דווקא להראק, "התנועה", התאגדות אמורפית של קבוצות מחאה המורכבות בעיקר מאנשי עבר הירדן הממורמרים.

המלך טוען בתוקף כי טיפל בהפגנות בדיפלומטיות עדינה. המלכה ראניה, הוא אומר, המליצה שינקוט גישה פייסנית כלפי המפגינים. "ראניה אמרה: 'אתה יודע מה אתה צריך לעשות? תורה למשטרה להגיש להם מים ומיץ'. זה היה רעיון טוב, ואני התקשרתי למשטרה ואמרתי, 'הרעיון של ראניה הוא לעשות את זה'. והם עשו זאת. זה קבע את הטון של ההפגנות".

העימותים בין המשטר למפגינים לא היו תמיד כל כך רגועים, כפי שנדמה ממבט מהארמון. כוחות הביטחון - עם קבוצות מסתוריות של מלוכנים מטעם עצמם - התעמתו עם מפגינים במכות, ומעת לעת גם בגז מדמיע. ועדיין, אין ספק שרבת עמון אינה דמשק.

המלך אומר כי אסד החליט באופן ברור למדי לפתוח באש נגד המפגינים והמורדים. יותר מ־70 אלף סורים נהרגו במסגרת ההתקוממות. הכוחות שתחת שליטתו ביצעו פשעים איומים נגד בני ארצם. הסכנה המרחפת על פני האזור כולו היא חריפה. ירדן פועלת בשקט, עם ישראל וארה"ב, על מנת לנטר את מקומם של כלי הנשק הכימיים של אסד. וירדן כבר מוצפת בפליטים סוריים - כמעט 400 אלף עד פברואר. "ברגע שסורי עובר את הגבול אליך, אין דרך שבה תוכל להחזיר אותו ולומר שהגבול סגור", אומר לי המלך. עד היום הוא עמד במילתו, ושמר על הגבול שלו פתוח לסורים הנמלטים מארצם. (הערת המערכת: השבוע הורה עבדאללה לסגור את הגבול).

המלך גם הזמין את בני משפחתו של אסד לירדן והבטיח להם הגנה. "הצעתי כמה פעמים להוציא את רעייתו", הוא אמר לי. "והם ענו 'תודה רבה לך, אבל למה אינך דואג למדינתך במקום לדאוג לנו?'"

עד לפני זמן לא רב נתפסו אסד, המלך עבדאללה והמלך מוחמד השישי ממרוקו כמשולש של מנהיגים ערבים צעירים, כריזמטיים ומתקדמים יחסית. כששאלתי את המלך אם יוכל לפתור עבורי את חידת בשאר אסד, הוא סיפר כי נטל על עצמו את התפקיד לנסות ולהדריך את הנשיא הסורי החדש ברזי המדינאות הבינלאומית, והכין תוכנית שיועדה לסייע לבשאר לשפר את המוניטין שלו.

"הלכתי לבקר אותו ואמרתי לו, 'יש את מושב הפתיחה של האו"ם בספטמבר, בוא לשם, אני יכול לארגן עבורך מפגשים לארוחות צהריים וערב'. כשהפורום הכלכלי העולמי קיים מפגש כלשהו, אמרתי לו: 'אתה תהיה יפהפיית הנשף: כולם ירצו לפגוש אותך, אתה הבחור החדש בשכונה, אתה יכול לקיים ראיונות'. והוא הגיב: 'אין שום צורך. יש לי אנשי עסקים סורים שיכולים לנסוע בשמי ולהשיג את החוזים וההשקעות'. התעקשתי ואמרתי לו, 'לא, כשאתה תופיע בעצמך באו"ם כולם יבואו, כי אתה תהיה האטרקציה הגדולה ביותר'. אבל הוא סירב".

אז בשאר היה פרובינציאלי במידת מה? שאלתי. המלך חייך, וסיפר לי על שיחה שקיים עם בשאר במהלך ארוחת ערב, שבה השתתף גם מלך מרוקו. "במהלך הארוחה פונה אלינו בשאר ואומר: 'חבר'ה, אתם יכולים להסביר לי מהו ג'ט לג?'"

המלך הרים גבה לעברי. "הוא מעולם לא שמע על ג'ט לג".

אלא שאחרי הכל, אסד לא באמת כזה פרובינציאלי: הוא רופא שרכש את השכלתו בלונדון. "הוא בחור נבון, הוא נשוי למישהי שחיה במערב", מודה המלך, אבל ממהר ומשווה את אופן גידולו של בשאר עם הדרך שבה גידלו אותו עצמו. "האבות שלנו היו שונים מאוד באופיים. הדרך שבה אביו שלט בסוריה, והדרך שבה אבי שלט בירדן, והקשרים שהיו בין השליט לבין העם, היו פשוט שונים מאוד".

המלך חוסיין, אביו של עבדאללה, לא תמיד שלט ביד רכה. הוא הפעיל כוח מוחץ כדי לדכא את המרד הפלשתיני ב־1970, שנודע בתור "ספטמבר השחור", אבל לרוב היה ידוע, במיוחד בהשוואה לסטנדרטים של בתי המלוכה של המזרח התיכון, כמלך נדיב וסלחן.

איש לא יאשים את בשאר בטוב לב וסלחנות. השוואת הדרכים שבהן בני משפחת אסד ובני המשפחה ההאשמית התמודדו עם אתגרים גדולים - האחים המוסלמים מצד אחד, וקיומה של ישראל מהצד השני - 

מרמזת על התהום הפעורה בין שתי המשפחות. ההאשמים השתמשו לעיתים במשטרה החשאית שלהם על מנת ליצור מחלוקות בשורות האחים המוסלמים; הם שיחדו חלק ממנהיגי הקבוצה; והם טענו בפני העם הירדני, במידה משתנה של הצלחה, כי האחים המוסלמים מעוניינים יותר בהחלת חוק השריעה הקיצוני מאשר בהפיכת המדינה לדמוקרטית יותר. בני משפחת אסד, לעומתם, פשוט טבחו בהם.

זה לא אומר כי ההאשמים אינם סולדים מהאחים המוסלמים. עבדאללה מדבר על כך בהרחבה בפני רבים מאורחיו המערביים, בין היתר משום שהוא מאמין כי הם נאיביים בנוגע לכוונותיהם של האחים המוסלמים. "כשאתה הולך למשרד החוץ האמריקני ומדבר על זה, אתה שומע, 'אלה רק דיבורים של הליברלים, זה המלך שאומר כי האחים המוסלמים נטועים עמוק והם מרושעים'. חלק מבני שיחי המערביים טוענים כי הדרך היחידה שבה ניתן להשיג דמוקרטיה היא דרך האחים המוסלמים".

התפקיד שלו, הוא אומר, הוא להצביע על העובדה שהאחים נשלטים על ידי "זאבים בלבוש של כבשים", והם רוצים להשליט את החזון החברתי הדתי הקיצוני שלהם ואת הפוליטיקה האנטי־מערבית שלהם על המזרח התיכון המוסלמי. "זה הקרב החשוב ביותר שלנו" - למנוע מהאחים המוסלמים לכבוש בעורמה את דרכם אל הכוח בכל רחבי האזור.

פגשתי חברים בתנועת האחים המוסלמים בירדן שמדברים על עבדאללה כעל כופר - בין השאר משום שרעייתו אינה משתמשת בכיסוי ראש, היא לובשת מכנסיים ומדברת בפומבי. המלך מתרעם לנוכח ההאשמה שאינו אדם מאמין. "אני מתפלל חמש פעמים ביום, אבל איני צריך לומר כל הזמן לכולם שאני מתפלל חמש פעמים ביום". ואז הוא השמיע הערה מזלזלת על אודות הזאביבה, או ה"צימוק", אותו כתם כהה המופיע על מצחם של גברים מוסלמים אדוקים, שנוצר בשל הידוק ראשם בחוזקה אל הקרקע שוב ושוב, במהלך התפילות. "אתה רואה את הסימן השחור הזה על המצח - זה שנועד להוכיח כי אתה מתפלל חמש פעמים ביום?" הוא שאל. "למה צריך לעשות את זה? זו שטות גמורה. אני מרגיש שזה כאילו צבעת את המצח בטוש שחור רק כדי להכעיס אנשים, כדי לשים סימן על המצח".

הוא הרצין שוב. "חונכתי להאמין שנוצרים ויהודים הם חלק מהמשפחה המורחבת יותר. אין בי קיצוניות".

אף על פי שרבים מהמלכים במפרץ הפרסי הם עדיין בעלי בריתו - גם הם חוששים מהאחים המוסלמים - תפיסת האיסלאם המתונה והרפויה של המלך בודדה אותו מהמנהיגים החדשים בעולם הערבי. תוניסיה נשלטת כעת בידי איסלאמיסטים; במצרים הוחלף מובארק, בעל בריתה של ירדן זה שנים רבות, במוחמד מורסי, מנהיג האחים המוסלמים. המלך טוען כי ברית חדשה וקיצונית מתחילה להתרקם - ברית שמצד אחד משלימה את הסהר האיראני, הנשלט על ידי השיעים, ומצד שני עוינת אותו. "אני רואה סהר שנשלט על ידי האחים המוסלמים מתפתח במצרים ובטורקיה. האביב הערבי הדגיש את הסהר החדש המתפתח".

עבדאללה אינו סומך לחלוטין על טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, שמפלגת הצדק והפיתוח שלו, לדעת המלך, פשוט מקדמת גירסה בעלת מראה מרוכך יותר של האיסלאם הקיצוני. "ארדואן אמר פעם שהדמוקרטיה עבורו היא נסיעה באוטובוס, וברגע שיגיע לתחנה שלו, ירד ממנו". הוא רואה בו גירסה מאופקת וחכמה יותר של מוחמד מורסי, שעיכב את מימוש המטרות של האחים המוסלמים במצרים, בשל ניסיון מוקדם מדי לקבל סמכות אבסולוטית. "במקום המודל הטורקי, שמחכה שש או שבע שנים בדמותו של ארדואן - מורסי רצה לעשות זאת בן לילה", אמר המלך.

הוא ממש לא מתרשם ממורסי, שאותו פגש לאחרונה בסעודיה. השניים דנו בתפקידו של החמאס, הענף הפלשתיני של האחים המוסלמים. "אין שום עומק באיש הזה", אומר לי עבדאללה. "ניסיתי להסביר לו כיצד יש לטפל בחמאס, כיצד להניע את תהליך השלום, והוא רק טען: 'הישראלים לא יזוזו'. אמרתי לו, 'תקשיב, בין שהישראלים יזוזו או לא, מדובר בדרך שבה אנו גורמים לפת"ח ולחמאס - שתי הסיעות היריבות של הפלשתינים - להתאחד". מורסי נותר מקובע על הישראלים ("הוא המשיך לומר 'הישראלים, הישראלים'"), בעוד עבדאללה, לדבריו, ניסה לחזור על החשיבות של פתרון "הבלאגן" בצד הפלשתיני.

מוגבל על ידי המוסר, אופיו והמציאות הפוליטית, המלך אינו יכול סתם כך לאסור או לחסל את מנהיגי האחים המוסלמים, אך הוא עשה עבודה טובה למדי בהפיכתם לכוח שולי. הוא בטוח כי האחים המוסלמים מעוניינים בסילוקו. המשטרה החשאית מסרה לו כי המטה העליון של האחים בקהיר מעודד באופן פעיל את התסיסה בירדן. על פי מקורות שונים, המשטרה החשאית טוענת כי יירטה תשדורות בין מנהיגי האחים במצרים לעמיתיהם בירדן, המעודדים אותם להחרים את הבחירות ולערער את היציבות במדינה. 

אני מציין בפניו כי האחים מחזיקים דיוקן שלו תלוי על קירות המשרדים שלהם. "הם אינם מאמינים בחוקה של ירדן", הוא מגיב. "הם אינם מוכנים להישבע לחוקה. הם יישבעו רק לחוקה של האחים המוסלמים. הנאמנות שלהם היא למורשיד", כלומר, למדריך או המנהיג הגדול של האחים, שמקום מושבו הוא בקהיר. עבדאללה אומר כי כשמועמדים של האחים המוסלמים זוכים בבחירות לפרלמנט ונשבעים לקיים את דברי החוקה הירדנית, הם משיגים פאתווה, הקובעת כי "תוכל להניח את ידך על הקוראן, אך מה שתישבע על הקוראן איננו מחייב".

הוא מציין כי למרות שאינו מניח לאיש לנשק את ידו ("אינני מאמין שמישהו צריך לנשק את ידי, כולנו בני אדם"), "כשרואים את מנהיג האחים חמזה מנסור - אפשר לראות שאחרי נאום שלו, כולם באים לנשק את ידו".

חודשיים לאחר פרוץ האביב הערבי קיבל המלך במשרדו את מנהיגי הסניף הירדני של האחים המוסלמים. "הם היו הראשונים שראיתי במהלך האביב הערבי. הם היו הקולניים ביותר, אז הבאתי אותם, והם אמרו לי, 'הנאמנות שלנו היא להאשמים. עמדנו לצידכם בשנות הארבעים, והחמישים והשבעים', ואני אמרתי: 'זו ערימת השטויות הגדולה ביותר ששמעתי בחיי'. הם השתנקו. הם היו מזועזעים".

חזית הפעולה האיסלאמית החרימה את תהליך הרפורמה הפוליטית במהלך השנתיים האחרונות, אבל החרם לא הניב תוצאות. בבחירות לפרלמנט בינואר, שיעור המצביעים היה גבוה יחסית, ואיסלאמיסטים שאינם מקושרים עם האחים המוסלמים הצליחו לזכות בכמה מושבים בפרלמנט. בקרב האנליסטים הפוליטיים ברבת עמון רווחת הדעה הכללית כי תנועת האחים המוסלמים, לפחות נכון להיום, היא שולית יותר משהיתה יכולה להיות. "במידה מסוימת, הם ירו לעצמם ברגל", אמר לי אחד האנליסטים. "הגורמים האחרים במדינת ירדן התקדמו בלעדיהם".

המלך עבדאללה הוא, מבחינה רגשית ומבחינת הגישה, המנהיג הפרו־אמריקני ביותר בעולם הערבי. הוא, רעייתו וילדיהם - שני בנים ושתי בנות - נהנים לצפות יחד בסידרה "משפחה מודרנית"; בעבר, כשעוד היה נסיך, הוא הופיע בתפקיד אורח קטן ללא מילים בסידרה "מסע בין כוכבים: וויאג'ר". מניסיוני, המלך הכי מאושר כשהוא מדבר על השנים שבילה באקדמיית דירפילד שבמסצ'וסטס, הפנימייה היוקרתית שבה למד במהלך שנות השבעים, ושם לא היה כבוד מיוחד לבני מלוכה. אף על פי שבקמפוס ידעו שהוא נסיך, הוא היה בקבוצת ההיאבקות, כולם קראו לו "עבּ" והוא פינה שולחנות בחדר האוכל, בדיוק כמו כל סטודנט אחר.

אף על פי שעבדאללה עומד בפיתוי ואינו מבלה בארה"ב יותר מהראוי, במהלך תקופות הקיץ הוא וקבוצת חברים קטנה (ויחידה של שומרי ראש) יוצאים למסע אופנועים באחד הכבישים המרוחקים של ארה"ב, הרחק מעין התקשורת. בקיץ האחרון נסע עם חבריו בעקבות צינור הנפט חוצה אלסקה, בדרכו העקלקלה דרומה ממפרץ פרודו. כשעצרו לרענון בתחנות הדלק ובמסעדות הפזורות לאורך הכביש הראשי, איש לא זיהה אותו, עובדה שגרמה לו אושר רב.

כשדיוויד פטראוס, אז ראש ה־CIA, ביקר אצלו בסתיו האחרון, המלך עבדאללה הזכיר את טיולו באלסקה כדי להשתעשע קצת על חשבון מנגנון המודיעין והביטחון האמריקני. "אמרתי לו, 'אני לא יודע מי עומד בראש המשרד לביטחון הפנים, אבל אני באמת דואג לכם. היתה קבוצה שלמה של ערבים שהתרוצצו לאורך צינור הנפט, ואיש לא עצר אותנו. איש לא שאל אותנו שאלות. מי מגן על הגבול שלכם?'"

משימתו המוצהרת של עבדאללה - כששופטים אותה לא לעומת האידיאל, אלא לעומת המציאות חסרת הרחמים של סביבתו - היא נאצלת. הציניקנים יכולים לטעון שהוא רק מתחזה לאיש רפורמה, בניסיון לשמר את מלכותו באמצעות מראית עין של שינויים לטובת עמו. הרדיקלים קוראים לו שמרן, השמרנים קוראים לו רדיקלי. האמת היא שהוא שניהם. ולמעשה הוא משהו אחר: דון קישוט. שלטון של מצוינות ופלורליזם דמוקרטי הם לא רעיונות שמדינתו מוכנה לקבל. אולי זה נובע מהעובדה שהתרבות של ירדן אינה גמישה כפי שהיה רוצה שתהיה - אבל יכול להיות שאצילות כוונותיו אינה משתווה לרמת יכולותיו.

דומה שעבדאללה באמת ובתמים רוצה שבני עמו יהיו עשירים, מאושרים ובעלי עוצמה פוליטית גדולה יותר. אבל הוא גם מכיר בעובדה כי רק אם תושבי ירדן יהיו מרוצים, הם יסכימו להנצחת השלטון ההאשמי.

בביקוריי ברבת עמון בחודשים האחרונים שמתי לב למשהו חדש: התמונות של בנו בן ה־18, נסיך הכתר חוסיין, התרבו בחדרים הציבוריים של הארמון, וגם בשלטי חוצות ברחבי הממלכה. כבכור בניו של המלך, חוסיין מיועד לרשת את הכס מאביו. בשיחות בינינו התברר לי שהמלך מוטרד בנוגע להעברת השלטון: עבדאללה רק בן 51, אבל אינו שוכח, כפי שאמרו לי שני מקורבים לו, שאביו מת בגיל 63.

עבדאללה שלח את חוסיין לוושינגטון, כדי להיות בטוח שחשיבתו הפוליטית תהיה בסגנון האמריקני. לאחר כמה שנים של השכלה באקדמיה המלכותית, הנסיך חוסיין הוא כעת תלמיד השנה הראשונה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. המלך אומר שהוא מתחרט על שהפך את חוסיין לנסיך הכתר בשלב מוקדם כל כך של חייו. "כשהכרזתי עליו כעל נסיך הכתר, הוא היה בן 15. אני חושב שהוא לא היה מאושר ממעשיי. זה גרם לי סערת נפש קשה. לא רציתי לעשות זאת לנער צעיר".

גם המלכה אומרת שלא היתה מאושרת בנוגע למינויו של חוסיין. "זהו מאבק עבורי", אמרה לי. "משום שכאם, את רוצה שילדייך יחיו חיים נורמליים ככל שאפשר, חיים אנונימיים חופשיים ממאבקים, ואנו יודעים בבירור שזה לא מה שאנו מעניקים לו".

אבל בבחירה בחוסיין כנסיך הכתר בשלב מוקדם, קיווה עבדאללה להימנע מהבלבול ומהחרדות ששררו בירדן בימי חייו האחרונים של אביו. עבדאללה עצמו מונה לנסיך הכתר בהתראה קצרה מאוד, שבועיים בלבד לפני מות אביו מסרטן. עד אז היה אחיו של חוסיין, חסן, נסיך הכתר, ועבדאללה ניהל חיים אנונימיים למדי במסגרת הצבא.

"כשאני מתבונן לאחור על חיי, הייתי פורסט גאמפ. הייתי עם אבי בכל המשברים, אבל אור הזרקורים לא היה עלי. התבוננתי ולמדתי, בלי שהיו עלי לחצים. איש לא התבונן בי. לא היה אכפת להם מי אני. היתה לי האפשרות להתפתח, לרכוש חברים, ולראות את העולם בלי שאנשים יצלמו אותי מכל הכיוונים. הבן שלי, לעומת זאת, התבגר מאוד במהלך השנתיים האחרונות. הוא מבין את האחריות. לא יהיו לו החיים שהיו לי. התואר ילך אחריו לכל אשר יפנה. כך שלא עשיתי לו טובה גדולה כלשהי".

הטובה הגדולה ביותר שהוא יכול כעת לעשות למען בנו, הוא אומר, היא להפחית את הדגש המושם על עוצמת הכס. "המלוכה עומדת להשתנות. כשבני יהפוך למבוגר ויעלה לכס המלכות, השיטה תהיה יציבה ו... זאת תהיה דמוקרטיה מערבית עם מלוכה חוקתית. אבל גם עם כל השינויים שאני מבצע כאן, זאת עדיין תהיה מלוכה. אני מקווה שבני לא ייאלץ לעבוד קשה כל כך כל חייו. אני מקווה שיעבוד קשה, אבל לא תחת אותם הלחצים".

מה שעבדאללה אינו רוצה הוא שבנו ייאלץ לעלות לכס המלוכה במצב "כמו של בשאר כיום". הוא רוצה שחוסיין יהפוך למלך של ירדן, שבה האנשים מאושרים, ואוהבים את בית המלוכה, "בדיוק כמו שאפשר לראות ברגשות כלפי המלכה אליזבת באנגליה".

*   *   *

לאחר פרסום חלקים מהכתבה בשבוע שעבר, הוציא ארמון המלוכה ברבת עמון הכחשה לחלק מהדברים שיוחסו למלך לגבי מורסי, ארדואן ומנהיגים אחרים באזור. על פי הודעת הארמון, דברים שאמר המלך הוצאו מהקשרם, והכתבה אינה מדויקת ומכילה טעויות.