הסופר והמתרגם יהושע קנז, אחד מענקי הספרות העברית מאז קום המדינה, הלך לעולמו בגיל 83. קנז, שהתגורר בשנים האחרונות בדיור מוגן, נפטר לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. בשנותיו אלה הוא לווה במסירות על ידי אחיו, חיליק גלס, ושני אחייניו.
יהושע קנז אחראי לכמה מספרי המופת של הספרות המקומית, ובהם "התגנבות יחידים" (1986) ו"מחזיר אהבות קודמות" (1997). לצד תשעה רומנים וקבצי סיפורים, הוא אף תירגם עשרות יצירות מספרות העולם, ובהם ספרים של גוסטב פלובר וז'ורז' סימנון (מצרפתית) ושל ג'.מ קוטזי (מאנגלית).
הוא נולד בשנת 1937 בפתח תקווה בשם יהושע גלס, ובהשפעת התנועה הכנענית שינה את שם משפחתו ל"קנז" (נכדו של עשו המקראי). בשל כושר גופני לקוי הוא הוצב בשירותו הצבאי בחיל המודיעין – מה שעורר אצלו, ברבות השנים, את ההשראה לכתיבת "התגנבות יחידים", רומן רחב היקף העוסק בחוויותיהם של קבוצת טירונים, צברים ומהגרים, בעלי כושר לקוי בבה"ד 4. באוניברסיטה העברית רכש קנז השכלה רחבה בשפות ובפילוסופיה, ובהמשך אף למד ספרות צרפתית בסורבון.
אף על פי שקנז נחשב במשך עשורים רבים לסופר ישראלי אייקוני, הוא מעולם לא ביקש להימצא בעמדת "הצופה לבית ישראל" ומיעט להתבטא בעניינים פוליטיים, על אף שהיה חבר מפלגת מרצ ואף נכלל באופן סמלי ברשימתה לכנסת. הוא שמר על חוג ידידים מצומצם והתפרנס במשך 30 שנה כחבר מערכת בעיתון "הארץ", כעורך לשוני ובהמשך כעורך מוסף "תרבות וספרות".
הספרות של יהושע קנז מתאפיינת במבט ריאליסטי של אדם בודד, הבוחן את הסביבה בהרהור אירוני, שיש בו תמיד עומק פילוסופי קיומי כלפי האחרים. המבט הזה נע בין השתאות של עובר אורח ברחוב לבין התבוננות חשאית, מבעד לתריס מוגף או חרך בדלת, כפי שניכר ברומן הזיקנה המפורסם שלו "בדרך אל החתולים" (1991), בסיפוריו הקצרים בקובץ "דירה עם כניסה בחצר" משנת 2008 וגם ב"מחזיר אהבות קודמות", שזכה בשנת 2003 לעיבוד קולנועי חופשי של עמוס גיתאי בסרט "עלילה". גם "התגנבות יחידים" זכה לעיבוד קולנועי משלו, בשנת 2010, בבימויו של דובר קוסאשווילי.
באחרית הדבר לספרה "הם דיברו בלשונם" (הוצאת מאגנס, 2016), העוסק בפואטיקה של קנז, קישרה חוקרת הספרות המנוחה נעמה צאל את הכתיבה של קנז להגותו הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט, שעוסקת ב"חוויה של להיות לבד בנוכחות מישהו". "קנז יודע להיות לבד עם הדמות שלו", כתבה צאל, "לא את הכל הוא מכיר בה... הוא לא חבר של הדמות שלו. הוא רק שכן שלה: בתווך שבין קיר חוצץ שחוסם כל גישה, לבין ביקורים קצרים בתוך גבולות הגזרה של פנימיותה".
וכך, כמדומה, ניצב המספר של קנז כבבואה של דמותו שלו עצמו – כסופר שחיצוני לספרות ובאותה עת מרכזי בתוכה. עדות לכך ניתן לראות, אולי, בכך שלא זכה בפרס ישראל לספרות (קנז זכה בפרס ביאליק בשנת 1997). יוצר הקולנוע איתן גרין, שהתיידד עם קנז לאחר פגישה בהקרנות סרטים בדירתו של דוד פרלוב, היה מבלה איתו בארוחות צהריים יחד עם עלי מוהר ומיקי גורביץ'. הוא מספר כי קנז תיאר את עצמו כ"אדם צדדי", ואומר כי "חי תמיד כאחד האדם, בציבוריות מצומצמת מאוד של אנשים. הוא היה קשוב מאוד לידידיו, ומסייע להם בכל מה שניתן".
גרין מודה כי ראה בספרות של קנז איכות יוצאת דופן. "כתיבתו נשענה על תיאור יפה של אירועים שיצרו פיוטיות. הוא כתב 'כמו שצריך': פשוט-פשוט שהתלכד לכדי משהו מופשט ומורכב. זה דיבר אליי ואל רבים אחרים. בנוסף, אהבתי מאוד לקרוא את תרגומיו כי זה היה רווח כפול – גם קראת סופרים גדולים כסימנון ופלובר, וגם פגשת בעברית הנפלאה של קנז. הוא אדם שמאוד השפיע על חיי ואני שמח בליבי שזכיתי להכירו".
העורך הספרותי הוותיק חיים פסח אמר לאחר לכתו של קנז: "יש סיפור של סרוונטס שנקרא "הפרקליט-זכוכית" על אדם שחשב שהוא עשוי זכוכית. יצירת מופת שכמעט לא ידועה אצלנו. קנז היה אדם מאוד שפוי, ממוקד, ומדויק. אבל תמיד שמר מרחק, גם מהכי קרובים לו. מין מרחק דמיוני, כמי שחייב לשמור על עצמו במשנה זהירות - שלא יתנפץ לרסיסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו