עוד לא אבדה

1. חדר ההלבשה של נבחרת ישראל בהאמפדן פארק, רגע לפני היציאה לשירת ההמנונים על כר הדשא. כולם נעצרים סביב ערן זהבי. לישראל יש שני קפטנים: הרשמי הוא ביברס נאתכו, המעשי הוא הכוכב הגדול ביותר שלנו.

במהלך הקריירה שלו עשה שחקנה של פ.ס.וו איינדהובן את הבלתי ייאמן מבחינת כדורגלן ישראלי. הוא לא עשה מהלימון שלו לימונדה, אלא לימונצ'לו, שאת הכוסית הראשונה שלה רוקן עוד בפלרמו לפני נצח נצחים. שתבינו, בגיחה ההיא לליגה איטלקית הוא עדיין לא התחיל באמת את סיפור חייו הבלתי אפשרי.

התיקון האישי שלו בנבחרת, בנדיבות יוצאת דופן של אופ"א, העמיד את ישראל בעמדת שיגור היסטורית ליורו. בסופו של דבר, צריך היה לעבור את הסקוטים ואת סרביה, שכולם היו בטוחים שתפסיד בנורבגיה.

אפשר לומר שזה היה קרוב מאוד בליל חמישי. בתקופות אחרות שני משחקי חוץ של הנבחרת בגלזגו בתוך חודש ללא הפסד, היו נחשבים דמיוניים. כבר הרבה שנים שלסקוטים אין נבחרות גדולות, אבל תמיד יש להם את מה שאין לנו - מסורת, חיבור לשכנה הגדולה אנגליה, תשוקה מטורפת ואצטדיון ביתי עם אוהדי נבחרת מוטרפים. אם בכלל יש דבר כזה אוהדי נבחרת, תמצאו אותם שם.

זו הסיבה שהשינוי שחוללו רוטנשטיינר והרצוג מאז הגיעו לכאן, מבחינת הגישה של השחקנים ליריבות - דרמטי. לא חשוב מול מי שיחקה ישראל בתקופתם - סלובניה, אוסטריה, מקדוניה, לטביה או סקוטלנד (פולין זה פשוט לא כוחות) - המאמנים לא שידרו מראש תבוסתנות, לא מרחו אותנו בתירוצים, פיתחו מערכת יחסים של אמון עם השחקנים, זימנו את הנכונים ביותר, לא חששו לזרוק למים שמות "שעוד לא קרעו זוג נעליים", וחסכו מאיתנו קליקות וחתרנות של עסקנים אילו היה צוות מקומי.

השורה התחתונה של הרצוג, ועכשיו של רוטנשטיינר, אולי לא תורגמה לקבלות, אבל במעט שהם יכולים היו לשנות את המציאות כאן, הם הצליחו: השחקנים תחתם התקדמו בהבנת המשחק שלהם.

2. תהילתו של זהבי חטפה סטירה מצלצלת, ובישראל המחנאית של 2020 אני לא יודע אם מספר העצובים על ההחטאה היה גדול מאלה ששמחו לאידו. יזכרו לו את רגעיו העצומים, יספרו את ממונו, אבל החטאת הפנדל הזו תלווה אותו כצל, כפי שהיא מלווה את ג'ון טרי או את לילו עופר, שהחמיץ במחזור הסיום מול הרצל קביליו והיה בטוח שאיבד לנצח את האליפות השנייה של הפועל ב"ש. אבל זהבי בעצמו עושה צל גדול, והניסיון מלמד שהוא גם לא מסתכל לאחור. הוא כבר יידע כיצד להתמודד עם זה.

בספרו המרתק "BOOST" ניתח פסיכולוג הספורט מיקי בראלי את בעיטת הפנדל. אחרי שחקר אלפי בעיטות כאלה באליפויות עולם ובטורנירים גדולים, הגיע למסקנה: למרות העובדה שהסיכוי של שוער לעצור פנדל גבוה יותר כשהוא נשאר במרכז השער מאשר אם יזנק לאחד הצדדים, שוערים כמעט תמיד מזנקים ימינה או שמאלה. הסיבה: הציפייה מהם היא "לעשות משהו" ולא סתם לעמוד במרכז השער. חבל שלא נתתי לזהבי לקרוא את הספר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו