אקדים ואומר שאני מסתייגת מצדיקים גמורים הרבה יותר מאשר מחוטאים לפרקים. ולא בגלל שאני כזאת סובלנית ומכילה וצדיקה בעצמי, אלא להפך. ברור לי היטב לאיזה מחנה אני שייכת. רמז: לא למחנה הראשון. ולכן, מטעמי הגנה עצמית גרידא, אני משתדלת לא להיחפז עם הקלשונים כאשר שרה בממשלה מפירה סגר והולכת להתפלל בבית כנסת ביום כיפור, חבר בוועדת הקורונה מתארח בחג אצל ילדיו, וזה עוד כלום לעומת מה שנוסף בינתיים: הבן של בנט אירח חברה ביום כיפור, ראש השב"כ אירח את משפחתו בסוכה, שרה נתניהו הזמינה ספר הביתה - בסופו של דבר אם נהפוך לעם של מלשינים התוצאה תהיה אסתטית פחות מחיבוק גנוב עם הנכדים.
ובכל זאת - מי שקובע את הכללים חייב לציית להם. מי שמטיף לאחרים - צריך לשמש דוגמה אישית, ומי שמאכן שרשראות הדבקה - שלא יפתח שרשרת כזו בעצמו. אלא אם כן אתה בעל הבית, ואז זה סיפור אחר. אם אתה בעל הבית - עולם נפרד של זכויות יתר נפרש לרגליך.
ישראל היא דמוקרטיה צעירה וחמודה, שקמה הרבה אחרי שהמשטר המלוכני פשט את הרגל בעולם המערבי. אז אין לנו מלך ולא שושלת מלוכה, ועם חסרונם של אלה עוד אפשר להסתדר, אם כי היעדר מעמד אצולה פוגע בהילה הרומנטית של כל מדינה שהיא. אז אין לנו לורדים, שזה קצת חבל, אבל במקומם צמח מעמד של בעלבתים. וזה ממש־ממש חבל. בעיקר כאשר הם אוסרים על הילדים לאכול חטיפים, אבל בעצמם קמים בלילה לזלול את הבמבה שהסתירו על המדף העליון.
מעמדות חברתיים הם עניין אנושי, יש להם סיבה והיגיון, והם לא בעיה גדולה אם אפשר להתנייד ביניהם. כאשר המעמד אינו גורל קבוע מראש כמו הקאסטות בהודו - אפשר להסתדר, שכן מי שמוצלח או חרוץ יוכל לשפר את מעמדו ובאותה מידה ישלם מחיר אם לא יתנהל כהלכה. ישראל היא מדינה שמאפשרת ניידות חברתית, אבל ככל הנראה התקדמות או נסיגה בזכות כישורים אישיים, וגם מטענים מהבית, לא ממלאה את החור בנשמה שנרשם כבר בימי התנ"ך: אנשים רוצים מלך, או להיות מלכים בעצמם. יש כאלה שלא מסתפקים בתפקיד אזרח שווה זכויות, ויש נבחרי ציבור, פקידים או משרתי ציבור שלא מסתפקים בסמכויות ובמעמד המיוחד שכבר יש להם.
לשר בממשלה יש כוח גדול בהרבה משל אזרח. כך לחבר כנסת או לראש שב"כ, ויש הסכמה אזרחית רחבה שכך צריך להיות, שכן האנשים הללו ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה והם מקבלם מרחב פעולה גדול יותר. זכויות היתר הללו לא באות בחינם: בתמורה הם צריכים להשתמש בתבונה ובאחריות בכוח שניתן להם. והמהדרין יוסיפו: תתנהגו יפה, ותלבשו חליפה, כי מי שלובש חליפה תמיד נראה כאילו הוא מתנהג יפה.
אבל יש כאלה שהמעמד המיוחד וזכויות היתר הלגיטימיות לא מספיקים להם, והדמוקרטיה, לתחושתם, קטנה ממידותיהם. היא לוחצת להם במותן. אלה אנשים שמבינים שכדי לקיים מדינה יש לקבוע חוקים ותקנות, אבל שנים בתוך החליפה שכנעו אותם שאלה נועדו לילידים, לא להם. וייתכן שזו הסיבה שנכנסו לחליפה מלכתחילה. אלה אנשים שכמהים מדי פעם לנהוג בחוסר אחריות של אספסוף, ובכך הם מפגינים נפש שוויונית ועממית, אבל כשהגיעה העת לשלם בקופה - אז הם בעלי הבית. אלה שגובים את דמי השכירות, ולא חלילה אלה שגם צריכים לשלם אותה.
אני לא רואה הבדל גדול בין המערך הנפשי שהוביל להתנהגותה של השרה גילה גמליאל ביום כיפור לבין, נגיד, סירובו של היועמ"ש מנדלבליט לענות לפניות נציב התלונות דוד רוזן בעניין מעמד עד המדינה של מני נפתלי, או בכלל כל התנהגותו של היועמ"ש בשנתיים האחרונות. הוא לא חייב תשובות לאף אחד. הוא בעל הבית. לשרה גמליאל לפחות היה אינסטינקט מוסרי לדעת שחטאה, ולכן שיקרה בחקירה האפידמיולוגית. אך כמו אריסטוקרטית אמיתית, היא קבעה לעצמה מה יהיה עונשה. כל חייה הבוגרים הם ריצה פוליטית ושום דבר חוץ מזה. מה הפלא שחליפת הבעלבית היא כבר חלק ממנה?
ויש בעל בית שתפר בעצמו את החליפה של עצמו ואז מטרחן בלי סוף בכל פעם שהוא חש שקלקלו לו את הפנג שווי בסלון. נציגים מובחרים של הזן הזה עומדים כרגע עם דגלים ושלטים בצמתים ומקוננים על ארצם ששינתה את פניה. הם כמו הדיירים הוותיקים בבית דירות גדול, שהפסידו באסיפת הדיירים בנוגע לסוג העציץ שישימו בכניסה. וכשמזכירים להם שכולנו משלמים ועד בית, ולכן זכותנו לבחור בפיקוס בנימינה, הם מזכירים: אבל אנחנו היינו פה קודם ואנחנו רוצים קקטוס.
ואז הם מסרבים לעשות תמ"א כי הם נעלבו.
גם בקרב המפגינים הכרוניים יש תחושת בעלבתיות, שבזכותה הם מתקוממים על עצם אכיפת החוק כלפיהם. השבוע התפרסם סרטון מאוגוסט, שבו אחד מסמלי המחאה, אמיר השכל, מתנגד לפינוי, או למעצר, או מתנגד באופן כללי. הוא בוטש ורוקע ודוחף כמו ילד בן 5 בטנטרום, ובמר ליבו זועק כלפי שוטרת ממוצא אתיופי: "אני הבאתי את ההורים שלך מאתיופיה! את לא מתביישת?"
אני ממש לא חושבת שהשכל גזען. האיש חי בתחושת בעלבתיות, אריסטוקרט מטעם עצמו - כמו רבים מחבריו למחאה המייגעת והילדותית הזאת. כמו רבים משותפיו למחאה הוא סבור שעצם היותו עוסק בפעילות כלשהי מקנה לפעילות הזו יוקרה. זה נכון כאשר הוא משתתף במבצע להעלאת יהודי אתיופיה - שהוא מבצע של ישראל, לא של השכל, אבל בכל זאת כל הכבוד לכל מי שהשתתף בו. זה לא בהכרח נכון כאשר הוא עומד על זכותו הבלעדית לבחור עציץ ללובי.
יש צד חיובי לתסביך הבעלבית: ישראל היא מדינה כל כך מוצלחת - שכולם תובעים עליה בעלות. אבל כדאי להזכיר - גם אם אתה בוועד הבית אתה בסך הכל עוד דייר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו