מהסגר אל החוץ הגדול: למה חשוב לבדוק לא רק איפה אנשים נדבקים, אלא גם היכן הם לא?

פרופ' חגי לוין הוא אחד המומחים שהתקשורת, ואני מניח שגם אלה העוסקים במגיפת הקורונה, מרבים להתייעץ איתו, ובצדק. לפני כחודש התראיין לרדיו ומשפט המפתח שלו היה: "הדבר הכי מסוכן במגיפה זה אנרכיה". לוין הוא בסך הכל אופוזיציונר לגבי חלק מהחלטות הממשלה, כולל הסגר. דווקא בגלל זה, יש משמעות רבה לאמירה הזאת, שפירושה הוא כי התנהגות חברתית, פוליטית ואזרחית היא פקטור מכריע במערכה הלאומית נגד נגיף הקורונה.

פרופ' אליהו ריכטר, אפידמיולוג, אמר לי השבוע כי לא העריך בתחילת הדרך את גודל האיום. "חשבתי שזה פחות מסוכן. שזו עוד מחלה מסוג מחלות כלי הנשימה. שזאת מגיפה שחיסון עדר יעשה את העבודה. אבל התברר שזו מגיפה הרבה יותר מסוכנת", הוא אומר. אז חיסון עדר לא יעשה את העבודה, ופרופ' ריכטר מבקש להבהיר את המודל: "מה שיש היום זו שריפת יער. זה מתפשט מעבר לסיכון המקורי. בחלק הראשון של המגיפה, זו היתה שריפת קוצים. עד שנדבקו הילדים בגימנסיה רחביה. מוקדי השריפה הם בשכונות וביישובים החרדיים". פרופ' ריכטר לא מוכן לתת צפי מתי המגיפה תדעך. הוא מסכים עם גישתו המחמירה של פרופ' ברבש.

"הכל תלוי במסיכות ובשמירת מרחק", אומר פרופ' ריכטר. "הגענו למצב קריטי. חייבים לקבל אחריות - אישית וציבורית". גם ריכטר לא מחסידי הסגר ההדוק. שהרי בגדול, אחד הטיפולים האינטואיטיביים למחלות נשימה זה שהייה בחוץ. טיולים בטבע, למשל.

"קראת את 'הר הקסמים?'" הוא שאל. אמרתי שקראתי בעבר קטעים, ועכשיו כשיצא התרגום החדש, אני מתכוון שוב להשקיע בזה. בעוד "ימי ציקלג" ירד מהמדפים, "הר הקסמים" יחנה שם וימתין לשעתו.

ריכטר הזכיר את "הר הקסמים" בגלל הגישה הטיפולית של הוצאת חולי השחפת אל החוץ הגדול. אל האוויר החופשי. ידיד משותף, ד"ר יואל פישמן, העביר לו מאמרים היסטוריים על דרכי הטיפול בחולי השפעת הספרדית ב־1918-1919.

הוא אומר שחשוב לראות לא רק באילו מקומות אנשים נדבקים בקורונה, אלא גם איפה הם לא נדבקים. בחוף הים למשל.

לפחות אין עדויות כאלה. בגנים הציבוריים לא נדבקים. הוא חושב שהמגיפה הזאת מצריכה כבר עכשיו חשיבה לעתיד מצד אדריכלים ומתכנני ערים, שיידרשו לטשטש את הגבולות בין החוץ לפנים. "צריך להנדס סביבות שבהן אנחנו מוחקים את הגבולות האלו", הוא מהרהר. 

ד"ר (אל"מ במיל') אפרים לאור הוא מומחה עולמי במה שנקרא אירועי פתע רבי־נפגעים (אפר"ן). מתייעצים איתו גורמים שונים בארץ וגם באנגליה. הוא קובע שכל הנתונים המגיעים מהשטח אינם אמינים, ולא ניתן לגבש מדיניות בהסתמך עליהם. "אין מה לעשות עם הנתונים", הוא אומר. הוא היה אחד מאלה שהוצע להם לנהל את ההתמודדות עם הקורונה בתפקיד שממלא היום פרופ' גמזו. 

אל"מ (מיל') אפרים לאור. "כל גורם שפוגע ברמת האמון כלפי הגוף שמקבל החלטות - גורם נזק" // צילום: גיל אליהו / ג'יני

לאור נזכר בחיבה בפאבים איריים, שם שותים בירה וזורקים אינדיקים על לוח מטרה. "לא חיפשו מישהו שינהל, חיפשו לוח מטרה", הוא צוחק. "הראשון והיחיד שתפס מה הולך לקרות פה זה נתניהו, בלי שלמד אפר"ן. לקחת את כל הפרדיגמות ולזרוק הצידה, ולגבש לעצמך תמונה כי אין מי שיעשה זאת במקומך, וליישם את הדברים בעצמך. היתה תקופה שדיברו רק על מטושים ומכונות הנשמה. מישהו אמר שצריך 5,000 מכונות הנשמה. בשום שלב לא השתמשו ביותר מ־300. 

"הבעיה היא חוסר באמון", הוא אומר. "אין בעיה של מנהיגות. אנחנו כבר שנתיים בתוך בחירות. אם אמיר השכל חושב שהאויב הוא נתניהו, ואם מישהו אחר חושב על אויב אחר, וכל זה בזמן שלכולנו יש אויב אחד משותף והוא הנגיף, אז אתה לא יכול להשתלט על המגיפה. לכן כל גורם שפוגע ברמת האמון בגוף שמחליט על הצעדים השונים - גורם נזק".

שפת רחוב

חלקים רבים בשמאל אוהבים לכנות את נתניהו "הנאשם", אבל מבחינתם כבר מדובר בפושע

"ישראלים ואמריקנים צריכים לדעת. השמאל בארצנו והתקשורת בארצנו הם ככה... (צמודים). הם עובדים יחד. בדיוק כפי שהם פועלים בישראל. הם מנסים לחסל את נתניהו בדיוק כפי שהם מנסים לחסל את טראמפ. אגב, שון (האניטי). אתה רואה את זה? אתם רואים? אלה ההאשמות המגוחכות שמופנות על ידי התובע הכללי בישראל (היועמ"ש ופרקליט המדינה) נגד בנימין נתניהו. אני בספק אם זה בכלל אכפת לציבור האמריקני, ואני בספק אם הישראלים קראו את זה. אני קראתי. וכראש מטה לשעבר של תובע כללי אמיתי בממשל רייגן - (אני אומר) זוהי חרפה. חרפה באופן מוחלט. הסתכלתי על ההאשמות. 

"ההאשמה הראשונה - ראש הממשלה קיבל סיגרים ושמפניה. מה עשה התובע - הוא הוסיף מתנות מאדם נוסף כדי שזה ייראה שהסיגרים והשמפניה שקיבל הם (בכמות מנופחת). זה פשוט לא רציונלי. רה"מ למעשה סירב להצעת שוחד. כלי תקשורת אחד מנסה להעביר חוק נגד כלי תקשורת אחר, מתחרה - בתמורה לחדשות חיוביות לרה"מ. לא היתה כל כוונה לקדם את החקיקה ולא היתה לו כל יכולת לעשות זאת כי הכנסת היתה בפגרה. ואז אני מסתכל על ההאשמה השלישית (תיק 4000) שאמורה להיות שובר הקופות הגדול. היא מלאה בהיפרבולות, קביעות אידיוטיות; זה הכל בגדר סוגיה של אתיקה עיתונאית ולא התנהלות של ראש הממשלה. הטענה שרה"מ חיפש תקשורת חיובית כאילו שום פוליטיקאי לא עושה את זה.

אבל זה ראש הממשלה אז נהפוך את זה לכתב אישום. והאישומים האלה תלויים מעל ראשו של רה"מ כבר זמן רב". 

הדובר: מארק לוין הידוע, באחת הפינות שלו בתוכנית הקבועה של שון האניטי בפוקס ניוז.

לוין לא בודד בהשקפתו. עורכי דין אמריקנים בכירים אומרים אותו הדבר לגבי אישומי רה"מ. הם לא כלואים בתא החקירות הסגור של התקשורת הישראלית הניזונה מרשויות המשפט המקומיות. איך "התובע הכללי" מנדלבליט מתייחס לאמירות כל כך בוטות וברורות המושמעות ברשת הטלוויזיה הגדולה בארה"ב?

הכינויים המקובלים בתשלובת הידועה כלפי ראש הממשלה הם "הנאשם", "דיבוק", "הדיקטטור" - זה פייבוריט של הזמן האחרון. נרי ליבנה הוסיפה משלה: "הפריץ הוא נתניהו". אחד הנפוצים: "הנוכל". האם יכול להיות ספק בכלל, שכל המשפטניות והמשפטנים בפרקליטות המדינה בולעים את הצלופחים המילוליים האלה בוקר־צהריים־ערב ולילה? הכינוי שיש טעם להתעכב עליו הוא "הנאשם". הנאשם מבלפור. בשפה המקובלת היום על חלקים בשמאל בישראל (ראה מאמרו של ראסל ברמן ב"טאבלט מגזין" מהשבוע שעבר), "נאשם" פירושו פושע. אדם מוקצה. אדם שצריך לבודד אותו ולהפשיט אותו מכל זכויותיו, מכבודו ומאנושיותו, כשלב הכנה להוצאתו להורג הסמלית. 

כוכבת חדשה־ישנה בדיון האנטי־דמוקרטי של השמאל היא פרופ' יולי תמיר. "האם ישראל היא בכלל מדינה", היא שואלת. בעבר הרחוק טענה שהיא מוכנה לוותר על הדמוקרטיה לתקופה מוגבלת למען השגת השלום. היום היא מדלגת על הדמוקרטיה ושמה סימן שאלה על המדינה. השמאל מגלה בכל פעם מחדש את כוחו כמיעוט המחזיק בשטרות בעלות. והפעם: היכולת לקעקע את המדינה מהבסיס, בקרוב בכיכר הסמוכה למקום מגוריך.

איתן אורקיבי עמיתי, הגדיר את שיח השמאל כ"מתקפה חזיתית על תרבות הדיון הדמוקרטית". "הליכוד הוא ארגון פשיעה", קבע איל ברקוביץ'. "הליכוד הוא ביב שופכין", אמר יאיר גולן. יחד עם האלימות שהם כופים על הרחוב והכיכר אפשר לומר, כי השמאל הישראלי משתלב בתנועת הפשיזם האדום או הפשיזם השמאלי.

פורצים גבולות

רון חולדאי מנסה לרכוב על גב המפגינים אל הפוליטיקה הארצית

לאורך כל חודשי הקורונה היה ברור שיש ניגוד עניינים בין הטיפול במגיפה לבין טובת הכלכלה. אבל במקביל עלה וצמח ניגוד נוסף - בין מדיניות הממשלה במישור הלאומי־ארצי לבין ראשי הרשויות, המייצגים אינטרסים פוליטיים מקומיים. אלה קיבלו דוגמה ממנהיגים פוליטיים שהאינטרס הפוליטי שלהם עמד בניגוד לדרישות הלא־נוחות ולא נעימות להתמודדות עם המגיפה.

כרגע האינטרס הפוליטי הקודם לכל אינטרס לאומי אחר גובר. מייצג אותו רון חולדאי. הוא מציג את זה כאילו הוא נחרד מהמצב במדינה. מה הוא עושה? מעודד את ההפגנות בעירו תל אביב נגד ראש הממשלה. בחודשים הראשונים של המגיפה, התל־אביבים מעידים שחולדאי נעלם לגמרי. בכלל בשנים האחרונות הוא כבר לא תורם הרבה במישור העירוני, וזאת הסיבה שאסף זמיר ואסף הראל זינבו בו. עכשיו הוא מתחרה על אותם קולות ועל אותו מחוז בחירה. וזאת הסיבה שראש העירייה הוותיק רוכב על ההפגנות. הוא לא לבדו, ההפגנות הפכו לזירת הקמפיין הבא של מפלגות השמאל או "המרכז" במקרה הטוב. חולדאי התחיל את הקמפיין לבחירות הבאות.

זאת הסיבה שהוא התייצב להפגנה בכיכר הבימה, ולא נשמע ממנו ציוץ כאשר המפגינים סגרו את רחוב דיזנגוף. זה הרי שלהם. גם כש־500 מפגינות האשימו את ראש הממשלה נתניהו באונס באילת, הם סגרו כלאחר יד את אבן גבירול. 

עפר שלח מבקר בחריפות את מערכת החקירות האפידמיולוגיות, עשו לו סיור בפיקוד העורף; זה מחדל בטיפול במגיפה; ומאידך מעודד את המפגינים הפורצים גדר, שזה לא נורא והם לא צריכים להיות מודאגים מהקנסות. לא צריך להתפלא אם מנגנון הגבייה של הקנסות ייתקע, ויותר מאוחר תהיה תחרות פופוליסטית מחברי כנסת של הליכוד ודרומה ועד עופר כסיף ועפר שלח למורטוריום על תשלום הקנסות. 

עם הפנים לחדר הסגלגל

מייק פנס ידע לשלוף את המידע הנכון בזמן הנכון מול קמאלה האריס בעימות הסגנים, ונראה שהוא מכוון הרבה מעבר לתפקיד הסגן

 הרושם הברור מעימות סגני הנשיא היה שמייק פנס מתאים להיכנס בהתראה מיידית לתפקיד הנשיא, בניגוד לקמאלה האריס. השאלה הסמויה שעמדה ברקע העימות היתה מי מהשניים מסוגל לתפקד כנשיא, ולא מי השיג יותר נקודות, אבל כמובן שהביצוע לעיני הצופים בעימות תרם מאוד לתחושה שפנס הוא נשיאותי, ובוודאי שרבים הרגישו שהיו מעדיפים אותו על פני הנשיא טראמפ.

פנס שלט בעובדות והיה מאוד משכנע כמעט בכל תחום. הוא בעיקר דיבר בשכנוע מתוך ידע מבוסס מול האריס, שגם תומכי הדמוקרטים אמרו שהיא בסך הכל מועמדת מתוסרטת המדקלמת מתוך דף מסרים, ללא יכולת לשלוף ידע וטיעונים ולאלתר. 

לפנס היתה סיומת נפלאה כשהתבקש לענות לשאלה של תלמידת תיכון מיוטה. הוא דיבר על החופש ועל ערכי הוויכוח הפתוח בארה"ב. הוא ידע לשלוף את תמונת היחסים שהוא מכיר בין השופטת המנוחה רות ביידר גינסבורג לבין השופט המנוח סקאליה. השניים החזיקו בעמדות קוטביות על הסקאלה הערכית־חוקתית, ובכל זאת הם באופן אישי ומשפחותיהם היו קרובים ומיודדים. 

פנס ציטט קודם לכן את "ניוזוויק", שהגדיר את האריס כסנאטורית הליברלית - קרי, שמאלנית - ביותר בסנאט. הוא הגדיר אותה בצורה משכנעת כתומכת בתוכנית הקיצונית של אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, "הניו דיל הירוק", וכן כתומכת במהפכה בבית המשפט העליון, שפירושה הגדלת מספר השופטים ומינוי שופטים שיתאימו לדעות של הדמוקרטים. האריס כמעט בגלוי סירבה לענות לשאלות שהופנו אליה, האם היא תומכת בדיל הירוק, שהיא היתה שותפה להכנתו, או במהפכה בביהמ"ש העליון. 

השאלה היא, האם עימות הסגנים, גם אם פנס נתן הופעה חזקה ומשכנעת, באמת משפיע על המרוץ. מאחר שטראמפ וביידן באמת נמצאים פעימת לב אחת מאובדן היכולת למלא את תפקיד הנשיא, הבוחרים כן מודעים לחיוניות של זהות המועמדים לסגנות. לגבי פנס, הוא כנראה להוט להגיע לחדר הסגלגל כנשיא. ברור שאינו מייחל למשבר שיביא אותו לשם, אבל הנשיאות היא יעד אישי פוליטי שהוא חולם עליו מאז ימיו בקולג'. גם אם זה לא יקרה בארבע השנים הבאות, ההופעה המרשימה שלו בעימות קידמה אותו במרוץ הארוך לשם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו