אספר לכם על גידי ונועה, שהם שניים שאני מחבב עמוקות. נועה וגידי הם לא רק שמות בדויים. גם הזוגיות, החיים והבית שהם מנהלים יחד נראים למתבונן מהצד כמו סיפור בדיוני. לא מציאותי ולא כל כך מתקבל על הדעת. אין ביניהם כמעט שום דבר במשותף, חוץ מהעובדה ששניהם אנשים דעתנים. כמעט בכל נושא יש להם מה להגיד, וגם את התשוקה לכך. התמזל מזלם וזה בדיוק מה שהם מתבקשים לעשות לפרנסתם. לעמוד מול קהל ולדבר. חוץ מזה אין ביניהם דמיון או הסכמה.
גידי חובש כיפה. כדרכם של חובשי כיפה, הוא גם מאמין באי אלו אמונות שלמות, עקרונות ואגדות. נועה אתיאיסטית גמורה. היא אמנם אוהבת את ספר התנ"ך, אבל הדמות שהיא הכי פחות מתחברת אליה בספר הזה אינה שולית במיוחד. אנחנו מדברים על מי שחתום על שורות כמו "יהי אור", "איכה?" ו"אנוכי ה' אלוהיך".
גידי מתפלל, נועה מתפלצת. גידי מניח תפילין, נועה מניחה שזה מנהג מסופוטמי, אכדי או גרגשי. היא אוהבת שרימפס, את יונה וולך ולהתווכח עם דוסים. לו אין בעיה עם וולך, אבל הוא אוהב את השבת שלו - בית כנסת ופלטה, ואת הרגע שבו מכבים את האור הקטן במקרר ואומרים שבת שלום - ולא תמיד מבין למה מכל הנשים בעולם, הוא בחר להתאהב דווקא באחת שלא מוכנה להסכים אפילו על ברית מילה.
כשנועה היתה בהיריון, הוא אמר שמעולם לפניו לא היה גבר מזרחי שהתפלל כל כך חזק שתיוולד בת. נולד בן. כמובן. גם נועה הודתה שאולי ההוא למעלה לא קיים, אבל את ההומור שלו הוא עדיין לא איבד.
קטעים איתם. אף פעם לא משעמם. כל החבר'ה אוהבים לשבת אצלם ולשמוע את העקיצות השנונות. לנועה, למשל, יש קטע הורס על כמה שהיא אוהבת שגידי מתפלל בבית. כי מדובר בשלוש פעמים ביום שבהן הוא לא יכול לענות לה. שניהם מסכימים שהבית שהם הקימו הוא קצת כמו המדינה הזאת. לא מסכימים על כלום חוץ משאת הילדים מגדלים יחד. ואת העתיד. ושאין בית אחר.
סיפרתי בפתיחה ששניהם מופיעים מול קהל, כך שהם מרבים לנסוע ברחבי הארץ. כך היה, לפחות, עד לקורונה. פעם הוזמנו לעשות את יום הכיפורים באחד הקיבוצים. נועה היתה אמורה להעביר שם הרצאה על קריאה חילונית ב"כל נדרי" ולהנחות לימוד משותף על ספר יונה. גידי עיקם את האף. היום הזה חשוב לו מאוד, והוא אוהב להתפלל עם חבריו שיצרו בשנים האחרונות קהילה חמודה ואיכותית שבה כולם מנהלים משפחות מורכבות, צודקות ומתישות מרוב פתיחות.
אבל כדי לפתוח את השנה במעשה טוב, הכריז גידי שאם תתארגן שם תפילה במניין - אין לו התנגדות להצטרף לנסיעה המשפחתית. אחרי בירור קצר נועה שמחה להודיע לו שיש תפילה. גם בקיבוץ הכי שמוצניק יש היום שכונת הרחבה, ושם אפשר למצוא מספיק ניאנדרטלים שעם פרוץ חגי תשרי נתקפים יצר עמוק לפנות לאחד שבשמיים ובארץ, ולהטריח אותו בהררי טקסטים עתיקים. ואם זה לא מספיק, מגיעים גם אורחים דתיים מחוץ לקיבוץ. מיסיונרים מתוקים, שהמצווה החביבה עליהם היא יום הכיפורים בתוך פעוטון, כשבדשא מעבר לחלון אפשר לראות ולהריח את החבר'ה שעושים על האש.
מכיוון שאני מכיר את הזוג הזה, הרשו לי להעיר שבכל הנוגע לנועה, חילונית ככל שתהיה, יום הכיפורים קדוש לה - בדרכה ובדרכו, לא פחות משהוא קדוש למאמינים בני מאמינים.
כך קרה שהשניים הגיעו לעשות את היום הקדוש בקיבוץ חילוני ויפה להפליא. גידי עוד הסביר שאחרי הכל גם נועה מוותרת המון, ואל תשאלו מה זה בשבילה לעשות שבת שלמה ביישוב דתי. הם יצאו מהרכב היישר לסעודה המפסקת שאורגנה על ידי הגוף שמתאם שירותי דת לקבוצות הקטנות בקיבוצים שמעוניינות בזה.
גידי התכונן לצום. נועה מילאה את המקרר. היו לה כמה תיאומים לעשות לקראת ההרצאות, והיא התעסקה בנייד וביקשה שיצרפו אותה לקבוצת הווטסאפ של ועדת התרבות המקומית. ואז היא עשתה את הטעות והציצה בתכתובת קודמת. משהו יבש ופתאומי אחז בגרונה. היא נתקפה צורך לשבת.
היתה שם שיחה עליה ועל גידי. מחלוקת פנימית שהתגלגלה למילים מכוערות. מאוד. מישהו שם שאל: מי בעצם אחראי לאירוח המשפחה, צוות התרבות שהזמין את ההרצאה, או המועצה הדתית שאוספת משלימי מניין? זה התגלגל די מהר לדיבור נמוך. לא משהו שאתם רוצים להיתקל בו. לא בערב יום הכיפורים. אף פעם לא.
נועה הביטה בגידי, שעדיין ניסה להתמודד עם שניצל חמגשיות גנרי, ותהתה אם לשתף אותו. היא גם תקעה מבט חמוץ בשעון. אם היה נשאר מספיק זמן, הם היו עולים על המכונית וחוזרים הביתה. מייד. אבל זה אבוד. איך מעבירים עכשיו את יום הכיפורים?
אני לא יודע מה אני הייתי עושה במקומה, אבל נועה החליטה שהיא משתפת את גידי. בהתחלה האידיוט עוד אמר לה שהוא בסדר ושלא תעשה עניין. אבל אט־אט זה התחיל לאכול אותו. ועוד בצום. חדר הפעוטון כבר היה מסודר לתפילה. הקוביות והבובות נדחפו קצת הצידה, ובין פינות הרופא והיצירה נתלו סדינים לבנים. מישהו הביא ארון קודש קטן ומתנייד.
את האורחים הדתיים, בכיפות טבעיות ובחלוקי הקיטל הלבנים, היה קל מאוד לזהות. ומאחורי המחיצה עמדה אישה, לך תדע מי היא, שהיו לה המון מילים מכוערות ורעות לומר על שני האורחים שעשו מאמץ ובאו. עד סוף תפילת הערב גידי כבר היה חולה. הלך יום כיפור. לא רואים עליו, אבל הוא קצת פסיכוסומטי הבחור, ובדרך לחדר, כשהוא לוקח איתו את הילדים, הוא נאלץ לעצור ולהקיא את נשמתו בין עצי הענק היפהפיים של הקיבוץ.
את המשך ההשתלשלות אמסור, ברשותכם, בקיצור נמרץ. ההרצאות של נועה היו מוצלחות. היא התנהגה כמקצוענית אמיתית, ואיש לא יכול היה לנחש מה מתחולל אצלה בחדר ובלב. הילדים טיפסו על גידי, שלא יצא מהמיטה. עם צאת הצום, ולפני שחזרו לביתם שבהר, כתבה נועה הודעת ווטסאפ גלויה לחברי הקיבוץ.
היא סיפרה הכל. בפשטות ובכאב. בזו אחר זו הגיעו תגובות. אנשים התנצלו בלי סוף. בפשטות ובכאב. היו שהתביישו (שימו לב שאנשים מתביישים רק כשאף אחד לא דורש "תתביישו"), חלקם הזמינו לביקור נוסף. תיקון, אמרו. והוסיפו שיום הכיפורים הזה היה משמעותי במיוחד עבורם. הרבה בזכות הפעילות והאורחים.
ימים ספורים לאחר מכן פרצה שריפה במועדון שבו התרחשה הפעילות. האש כילתה זיכרונות ותרבות של 60 שנה וגרמה לחלק מהחברים לפנות בחשאי לנועה, ולומר שלתחושתם יש קשר. הם מרגישים קצת כמו תושבי נינוֵה, ומשלמים מחיר שייתכן שמגיע להם. אולי כדאי לעשות תיקון?
נועה, אתיאיסטית כבר אמרנו, התרגשה מאוד, ולא כל כך ידעה מה עושים עם זה. גידי ונועה סלחו. אחרי הסליחה הגיע גם רצון להתקרב יותר. גידי ונועה כנראה כבר לא יסכימו לעולם בנוגע לשאלות של אמונה והשגחה. על שני דברים הם בכל זאת מסכימים:
ליום הכיפורים יש דרכים משונות לעשות את העבודה.
הוא לא השיא ולא המטרה, אלא הכנה לקראת הקִרבה הפשוטה של סוכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו