נפתח במבזק חדשות. ביום ראשון מתחיל הזמן שכונה פעם "אחרי החגים". מי ידע? מי הרגיש? הזום ידע, הזום זמם, והנה הוא שב אל חיי הילדים שלנו.
כשהוחלט על הארכת הסגר, ושוב פוזרו להן הנחיות, התברר שמישהו למעלה שכח שמעבר לתפילות, להפגנות, לתחלואה - גדלים כאן ילדים. ילדים במסיכות, ילדים במסכים. והילדים האלה הם לא רק נטל, הם לא רק משהו שצריך למצוא לו סידור. גדלים פה אנשים קטנים - וכרגע גדל פה דור שלם של ילדים בודדים, שיושבים כל היום מול המסך כי הם חייבים בגלל חוק זמזום חובה. לחייב ילד לשבת שעות מול מסך? מישהו חושב על העיניים שלו? על הגב? על הקשרים שלא נוצרים לו בזמן הזה במוח? על ההתמכרות העמוקה, בחסות משרד החינוך?
כולם בוכים על הדור האבוד. אז הבה לא נאבד את הדור. בואו נעצור את הטירוף עכשיו. בואו נעצור את הזום. זה לא עובד, זה מדכא, זה מכעיס, זה לא מאפשר להורים לעבוד, אלא מגייס אותם לשורות משטרת הזום. במקום זה קבלו את מתווה גלעד להמשך שנת הלימודים.
קודם כל, קִפסול משפחות. כל שתיים־שלוש משפחות מתקפסלות, הופכות להיות משפחה אחת גדולה עם עשרה ילדים בממוצע. קפסולה קבועה ולא ניתנת לשינוי. הילדים ייפגשו בכל בוקר בבית של משפחה אחרת, כך שכל משפחה תארח שני בקרים בשבוע. בבקרים האלה הילדים ילמדו, ישחקו, ישתוללו, יריבו, ישלימו, יעשו מה שילדים אמורים לעשות. הם יפגשו חברים, וההורים יפגשו את העבודה שלהם ארבעה ימים בשבוע. אוצר.
איך ילמדו? בכל יום יגיעו מטלות לימודיות במחשב, שיכללו משימות חקר, סרטונים לימודיים בשלל נושאים, משחקים, אימוני כושר, אתגרים. ההורים הנשארים בבית עם החבורה יְלמדו אותם כל אחד משהו שהוא יודע. בישול מפרום, עריכת דין למתחילים, שיפוצים קטנים, כתיבת קוד לאפליקציה. כל הורה יודע משהו, חוץ מלעשות ילדים. זה לא מופרך.
כבר דיווחתי כאן שהייתי חלק מתנועת החינוך הביתי לפני שנה, ויש מספר לא מבוטל של בתים בישראל שפועלים כך מזמן. ותתפלאו, הילדים בהם מפותחים לימודית לפחות כמו ילדים שהולכים לבית הספר.
זה לא יהיה מושלם, אבל זה יהיה משתלם. לפחות נדע שעשינו את המיטב ולא שחררנו אחריות, ושלא נקבל דור עם חור בהשכלה וחור בלב.
הילדים שלנו נמצאים עכשיו בשנים הכי חשובות של חייהם. המוח שלהם גמיש, סקרן, צמא, מתגבש. בהייה של חודשים בזום תכבה אותם לגמרי, תהפוך אותם לזום־בים. בואו נתגייס למלחמת שלום הילדים. בואו נהיה מחנכים ולא משטרה.
משטרה
תענוג להיות שוטר בימים אלה. לצאת בכל יום מהבית כדי להתעמת עם כל מיני חכמולוגים, מתפרעים, מתגודדים, מתפללים, מתרצים, שמים קצוץ. ולכל פושעי הקורונה יש נשק חדש ומשוכלל נגד השוטרים, שבסך הכל עושים את עבודתם: מצלמה.
כל אחד נהיה לי צלם חדשות, יוצר סרטי תעודה, לוחם צדק מטעם עצמו. אני רואה שוטרים מגיעים לאירוע שבו אזרחים מחליטים שהכללים לא חלים עליהם כרגע, ומהרגע שהם פוסעים אל תוך הזירה, הם נתונים לשני לחצים. האחד - התגרויות מילוליות אלימות ביותר, שבכפוף למגזר, נעות בין "נאצי" לבין "חיילים של דיקטטור". המתגודדים למיניהם עושים הכל כדי להוציא את השוטרים מאיזונם, מדעתם, מאנושיותם, ולהפוך אותם לאלימים, פגועים, זועמים. יש איזו הסכמה כלל־מגזרית ששוטר הוא כר חבטות, ושלפגוע בו זה בסדר, כמו שמותר להאכיל חיות בספארי בשקיות של במבה בלי הבמבה.
במקביל, צוות הצילום מטעם עצמו מתעד את האירוע תוך שהוא מקרב טלפונים לפרצוף של השוטרים, לעיתים עד למרחק של כמה סנטימטרים, בבחינת "האוויר ברשותי". זה נהיה סוג של ספורט לימי סגר: להוציא שוטר מכליו, לצלם, לערוך, להשמיט את קטע החימום ולהשאיר רק את הרגע שבו השוטר אנושי לגמרי והגיב באלימות לאלימות שהופעלה עליו.
מה אתם רוצים? שוטרים שלא מגיבים להתגרויות כי הם מפחדים? לפלפים שמוטי כתפיים, שמפחדים מבריוני רחוב בכל הצבעים ומכל המינים? כזאת משטרה אתם רוצים? ואז, כשתותקפו ותקראו למשטרה, לא יהיה מענה. רוצים כזה? או אולי אתם רוצים משטרה שמצטרפת אל מפירי החוק. שוטרים שאומרים "התקהלות בלתי חוקית? פנו לי מקום באמצע, אני קופץ! איזה כיף פה!"
המשטרה רחוקה מלהיות מושלמת. יש בה הרבה חבר'ה עם פתיל קצר מדי, עם ידיים קלות מדי, עם חוסר מודעות לכך שיש מצלמה כל הזמן. מה אתה זורק פח אשפה על נער? יכול להיות שעקרונית זה ממש מגיע לו, אבל חבר, אתה לא רמבו, וזה לא סרט בהוליווד. כל היוקרה של המשטרה בפח.
אני חוזר ואומר: חייבים משטרה חזקה מאוד. רק היא יכולה להחזיק קרעי חברה ביחד. מי שמחליש את המשטרה בכיכר יבכה בטלוויזיה כשכדור תועה ייכנס לו לסלון. שמרו על המשטרה. רק היא שומרת עלינו מעצמנו. ונא לחוקק חוק: אין להתקרב לשוטר עם מצלמה בטווח שני מטרים. תנו להם לנשום.
לנשום
אומרים שלא מעריכים דבר עד שהוא נעלם. השגרה, בית הספר, ללכת ברחוב בלי להודיע מה המרחק מהבית לאף אחד, בלי לדעת בכלל כמה זה 1,000 מטר מהבית - כמה פרטים שהיו ארוגים בתוך רקמת חיינו נעלמו בבת אחת. דברים שלא ידענו ולא שיערנו ולא דמיינו שניתן יום אחד לקחת אותם מאיתנו, ושנחיה בלעדיהם. אירוע באולם. לפגוש הרבה אנשים בלי לחשוב מה יש להם באף. להתחבק עם חבר בלי חשש. להתעטש בלי לקבל מבטים של לוחם ארמני בשבי האזרבייג'ני.
הרשימה ארוכה מאוד, אבל מעל כל הדברים שחסרונם מורגש, יש עניין אחד שממש קשה לי איתו. לנשום. מי היה מאמין שיש כוח בעולם שייקח מאיתנו את היכולת לנשום חופשי, למלא את הריאות באוויר בלי שום מאמץ, לחוש את מרקם האוויר בקצה הנחיריים ולא לנשום כל הזמן את אותו הדבר - אוויר מפולטר, מתועש, נקי מווירוסים וגם משמחת חיים.
לפעמים, בחוץ, כשאין סביבי אף אחד בטווח ראייה, אני מוריד את המסיכה ונושם. נושם כמו פעם. בנדיבות. לא נותן להתנגדות של המסיכה לעצור אותי באמצע הנשימה. נושם עד קצה הריאות. אני מייד מרגיש נהדר, וגם קצת פושע. תראו את זה, נושם. בטח תכף גם ינשוף, זה.
הסיבה שאני ממעט עוד יותר מהדרוש ביציאה מהבית, בקניות, בסיבוב בחוץ, היא שאין את ה"לנשום קצת אוויר" הישן והטוב. לנשום קצת אוויר אפשר היום רק בבית, כל השאר זה מחנק לח, קרב הישרדות, אימון כושר לריאות, שאינו נגמר לעולם.
אני שוקל למנף את המצוקה הכלל־עולמית להקמת רשת מעדניות נשימה. נכנסים לבד, מורידים מסיכה, ומקבלים אוויר הרים, אוויר עמקים, אוויר ים, אוויר מדבר, ריח מאפה טרי, מה שבתפריט באותו יום. כבר חתמתי הסכם גדול עם יצרני קופסאות "אוויר מארץ הקודש", שנתקעו עם סטוק רציני כי צליינים לא מגיעים. מקווה שהיוזמה שלי תאפשר גם להם וגם לי לנשום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו