בדרכי שלום

85 שנים חלפו מאז פטירתו של הרב קוק, אחד מענקי הרוח של היהדות בדורות האחרונים. ולמרות מרחק הזמן, באינספור סיטואציות ציבוריות שואלים עד היום מאות אלפים, שממשיכים לראות בו מורה ורועה רוחני, "מה היה הרב קוק אומר?" כבר שנים שתלמידיו וההולכים בדרכו מעצבים את השקפותיהם ופסיקותיהם כמעט בכל עניין על בסיס איגרותיו וכתביו. הם נוהגים כך כמובן גם באחת הסוגיות המרכזיות בהוויית חיינו כאן, שאינה יורדת מסדר היום כבר יותר מ־100 שנה: יחסי יהודים וערבים.

אלא שעד כמה שהדבר נשמע מוזר או מפתיע, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) מיעט יחסית לעסוק בתחום זה. מאות הספרים, עבודות החקר והדוקטורטים שנכתבו על דמותו של מי שהיה לא רק רב, אלא גם הוגה, פילוסוף ומשורר, חסרות משנה סדורה דווקא בעניין המרכזי של יהודים וערבים, והסיבה לכך פשוטה.

רבה האשכנזי הראשי הראשון של ארץ ישראל, מייסד הרבנות הראשית ואחד מאבות הציונות הדתית אמנם עסק, גם אם מעט, ביחסי יהודים־ערבים בארץ ישראל. אלא שהראי"ה נפטר 13 שנה לפני שקמה המדינה, ושש שנים בלבד אחרי שהעימות היהודי־ערבי על ארץ ישראל עלה על מסלול של קונפליקט לאומי מובהק, במאורעות תרפ"ט (1929).

"הרב קוק", מאשר ד"ר יוסי אבנרי, אחד מוותיקי החוקרים של משנת הרב ותולדותיו, "אכן לא קבע משנה סדורה ביחס לציבור הערבי, והתייחסויותיו הישירות כלפיו היו אקראיות". יתרה מזאת, אבנרי אומר כי "הרב קוק מיעט יחסית לעסוק בסוגיה היהודית־ערבית, וכשעשה זאת נע בין עמדה עקרונית שהיהודים הם בעליה החוקיים היחידים של הארץ מתוקף הזיקה האלוקית בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, לבין יחס מכבד, זהיר ושקול מאוד, הן לפרט והן ללאום הערבי".

הרב קוק גם שלל את האופי הקנטרני שנשאה לא פעם, כבר בראשית המאה הקודמת, המחלוקת עם הערבים. יותר מפעם אחת ניסה למתן אותה. הוא עשה זאת הן באמצעות מתן דוגמה אישית בקשריו וביחסיו עם הפרט הערבי, והן ישירות ובגלוי במכתבים ובאיגרות שרובם שמורים עד היום בבית הרב קוק בירושלים.

ווינסטון צ'רצ'יל // צילום: GettyImages

אירוע מתועד ראשון שכזה, שרמז על גישתו העתידית, התרחש כבר בשלהי תקופת השלטון העות'מאני בארץ בעניין פעוט לכאורה. כתב העת "העברי", שהרב קוק היה בין מייסדיו, דיווח ב־1912 על שומרים בגליל שארבו לערבים שבאו לעקור עצי פרדס. כאשר התגלו הערבים, תיאר "העברי", קרא יהודה, נוטר הפרדס לאחיו השומרים: "בשם עמנו ובשם ארצנו - על האויב!... הכו אחים, אל תחמלו... ואחד הגלילים הוסיף בלהט: זכרו את עינוי היהודים מן החורבן עד היום". 

הרב קוק לא אהב את סגנון הדברים שנכתבו. במכתב נוזף לרב מאיר בר אילן, עורך "העברי", העיר לו הראי"ה על סגנון הדברים, "שמתואר שם המצב הנפשי של האיבה לערבים, והתעוררות השומרים העברים בדברים המלאים רוח רבולוציוני, מה שהוא לא לפי שאיפתנו ואינו נאות למצב כלל". הקריאות "על האויב", הסביר הרב קוק, "כשהן באות באורגן עברי לעומת הערבים, אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל, וכמה חומר נכון הוא ביד שונאינו הערבים הסוקרים כל הגה היוצא ממנו, לחטט על ידו למען מצא עלילות פוליטיות על כלל ישראל... אל תיתן מקום בעיתונך הנעלה לדברים כמו אלה שתועלתם היא אפס ונזקם גדול לאין חקר".

בין רובים לתהילים

שמונה שנים לאחר הפרסום ב"העברי" פרצו מאורעות תר"פ בירושלים, והרב קוק התייצב מאחורי זאב ז'בוטינסקי שארגן קבוצות להגנת הציבור היהודי. אלא שבדברי ההספד שהרב קוק נשא על קורבנות המאורעות, הוא נזהר מהכללות שליליות ביחס לערבים, ואף נמנע מלהדגיש את לאומיותם. 

האמיר פייסל // צילום: מתוך ויקיפדיה

את הקולר למעשים תלה אז הרב קוק ב"מעללי פראי אדם", וב"פראים הרשעים" ואפילו באיגרת לראש ממשלת אנגליה, לא חרג מרוח זאת ותבע הקמת ועדת חקירה והענשה מיידית של "החוליגנים הפושעים", מבלי שציין את לאומיותם. 

רק פרעות תרפ"א שהתפשטו לאזורים רחבים יותר וגבו קורבנות רבים יותר, שכנעו את הרב שמדובר במגמה, "לכלות את יהודי כל ארץ ישראל". "מאותה עת", סבור אבנרי, "הצטמצמו תקוותיו להידברות עם הערבים והוא הבין שמדובר באינטרסים לאומיים מנוגדים שאינם ניתנים ליישוב בנקל".

באותו עשור הרבה הרב קוק לעסוק בשני מקומות שקורותיהם עתידים לעצב כמה שנים מאוחר יותר את אופי הסכסוך היהודי־ערבי ולהסלים אותו: סוגיית הכותל המערבי, שם מיררו הערבים והבריטים את חיי המתפללים היהודים, ביזו אותם, הציקו להם והגבילו את זכויות התפילה שלהם שם (הרב קוק פעל רבות למען רכישת סמטת הכותל הצרה, אך הדבר לא עלה בידו); וחברון - שם פעל הראי"ה נמרצות כדי לרכוש וליישב את חברון העתיקה ביהודים. 

בתשרי תרפ"ג פרסם הרב קוק איגרת שבה תקף בחריפות את הזנחת יישובה של חברון. הימים היו ימי רגיעה יחסיים ביחסי יהודים־ערבים, והרב קוק היה אופטימי, שכן בידיו מקורות שהעידו "...כי הערבים יושבי חברון בכלל הם אנשים נוחים ושקטים, והרבה מהם מכירים את הברכה העתידה לבוא על הארץ הקדושה לכל יושביה על ידי התרבותו של היישוב היהודי בתוכה". הראי"ה העריך שכאשר יבחינו ערביי חברון בתועלת שניתן להפיק משכניהם היהודים, יתווספו "גם הם לאוהבינו מקרב שכנינו יושבי הארץ".

רג'יב נשאשיבי // צילום: מתוך ויקיפדיה

במונחים של היום מדובר לפחות בנאיביות, אם לא בכשל מודיעיני, אבל הרב היה הראשון שהודה בטעותו. שש שנים לאחר מכן התחוללו פרעות תרפ"ט. ערביי חברון טבחו בשכניהם היהודים, והאופטימיות של הרב התחלפה בחששות, בזעם גדול ובקריאה ברורה לא להירתע ולשוב לחברון: "אם פושעים ורשעים גמלו לנו רעה תחת טובה, אין לנו אלא תשובה ניצחת. חברון היהודית תשוב ותבנה". 

"הערבי מלא צער ובושה"

הרב ארי שבט, מנהל המרכז התיעודי של "בית הרב", מתאר באחד ממחקריו את הסיטואציה הקשה והשניות שאליה נקלע הרב קוק, ברגעים הראשונים שבהם נודע לו על הפרעות. הראי"ה חש אז במהירות לאולם הישיבה ופנה לתלמידיו בקול רועד: "אלה מכם שחשים עצמם בעלי כוח, יצטרפו למגינים הנלחמים בהמון הפרוע. אין זמן. מי שיכול - לרובים. ומי שאינו יכול - לתהילים.

הרב עצמו מיהר לצאת מבית המדרש והודיע לאחד מתלמידיו המובהקים, הרב יעקב משה חרל"פ: 'אני הולך להצטרף למערכה, להיות עם הלוחמים המגינים. אם המופתי שם, (חאג' אמין אל־חוסייני; נ"ש) גם אנו, כל הרבנים צריכים להיות שם. האם אחינו יילחמו למענינו ואנו נשב פה ונחכה?'"

מסע הלוויית ההרוגים במאורעות תרפ"ט // צילום: מתוך ויקיפדיה

אלא שאז שכנע הרב חרל"פ את הרב קוק לוותר על הרעיון ולנהוג בשיקול דעת, שהרי אם ילך עם המגינים, יטענו הבריטים והערבים שכשם שהמופתי מסית את הערבים, גם הרבנים מסיתים את היהודים. שבט מספר שהראי"ה נעתר לבקשה, אך בד בבד אישר בכתב להוציא עשרה רובים שהוסתרו בבית ספר, כדי לעצור את הסתערות הערבים על שכונות היהודים בירושלים. הוא גם מביא עדות של הרב שלמה רענן, נכדו של הרב קוק (שנרצח בחברון על ידי מחבל לפני 22 שנה; נ"ש). על פי עדותו, הנחה הרב קוק את "ההגנה", לאחר המאורעות, לפגוע בערבים כנקמה וכהרתעה.

עם זאת, הרב קוק דבק, אפילו אז, בעמדתו העקרונית, והבדיל בין הפורעים לבין כלל הערבים. "סוף דבר", אמר הרב, "יודע אני בבירור, שהעם הערבי בכללו, וגם החלק היותר גדול מערביי ארץ ישראל עצמה, הוא מלא צער ובושה מהמעשים הרעים אשר עשה החלק הקטן מהם באשמת מסיתיו, ואנחנו מקווים שאותה המסורת של דרכי שלום והדדיות... תנצח את כל מזימות השקר והמרמה, הטומאה והזדון, אשר מחרחרי ריב ואנשי דמים רוצים להפיץ בקרב הארץ לרעתה ולחרפתה".

המלך בא אל הרב

בעשור השני והשלישי של המאה ה־20, למרות התפתחות העימות הלאומי מול הערבים, ניסה הרב קוק להתנהל בדרכי שלום מול מנהיגים ערבים מקומיים וגם מול ההנהגה הערבית באזור. בשנים האחרונות נחשפו עוד ועוד מהקשרים הללו. המשמעותי שבהם הוא ככל הנראה הקשר בין הרב קוק לאמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חג'אז. הרב קוק עמד בקשר עם חיים ויצמן, עם ווינסטון צ'רצ'יל ועם הלורד בלפור, במסגרת המגעים המדיניים סביב הצהרת בלפור. ההנחה המחקרית היא - אם כי אין עדות מפורשת לכך - שתמך גם בהסכם פייסל־ויצמן שנחתם בלונדון בינואר 1919.  

הרב קוק וברקע האמיר עבדאללה, בביקורו של צ'רצ'יל בישראל, 1921 // צילום: מתוך הסרט

ויצמן חתם על ההסכם בשם התנועה הציונית. פייסל - בשם הממלכה החג'אזית. ההסכם היה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת בראשות פייסל (על פי חזון סוריה הגדולה), שהיתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי. עיקרי ההסכם כללו הכרה של הערבים בהצהרת בלפור והבטחה של היהודים לסייע לפיתוח המדינה הערבית. פייסל התנער מהסכם זה לאחר שהמנדט הצרפתי והאנגלי הוחלו על האזור ודרישת הערבים לעצמאות לא התקבלה. 

שנתיים לאחר שנחתם ההסכם, בתמוז תרפ"א (1921), העתיר הרב קוק ברכות מטעם הרבנות הראשית על המלך פייסל, לרגל "עלותו על כיסא ממלכת ארם נהריים" (עיראק). הרב קוק אף כתב למלך על "חשיבות החיים המשותפים ודו־הקיום בין בני ישמעאל ויצחק". 

הרומן בין הרב למלך נמשך גם כעבור עשור. ב־1931 הגיע פייסל לביקור בירושלים, והזמין אליו את הרב קוק כנציגו הרשמי של היישוב היהודי בארץ. הביקור של פייסל התקיים בשבת, ולכן הרב קוק לא היה יכול להיעתר להזמנה במועדה, אבל ביום ראשון הפתיע המלך את הרב, כשהגיע לביתו. פייסל הסביר שאם הרב לא היה יכול להגיע אליו "בשל מצוות אלוקיו, הוא, פייסל, מגיע לבקר אותו". הרב קוק בירך את המלך "לרגל הופעת הוד מלכותו בעיר הקודש", ואיחל לו כי "בהופעתו תופיע ברכת השלום ממקור הברכות מאת האלוקים הרחמן על כל יושבי ארצנו הקדושה". 

מנהיג נוסף שעימו עומד הרב קוק בקשר מכתבים באותה תקופה הוא ראש עיריית ירושלים  וחבר הוועד הערבי העליון, רג'יב נשאשיבי. השניים התכתבו מעט בעניינים מוניציפליים ונשאשיבי הזמין את הראי"ה לחגיגות נבי מוסא, שנתיים בלבד אחרי שהטקסים במקום בהנהגת חאג' אמין אל־חוסייני הובילו למאורעות הדמים של תר"פ. הפעם הרב קוק לא הגיע בשל מצב בריאותו, אך הודה לנשאשיבי. הוא כתב לו שהוא "מאושר לראות איך העם הגדול והנכבד הערבי יודע לכבד את שם איש האלוקים, הוא שליח ה' להוריד משמיים את האור הגדול של ברכת השלום, הצדק, האמת והאהבה, להאיר לבני אדם את דרכם על הארץ לטוב להם בעולם הזה ובעולם הבא". 

מחמאות לבישוף

מכתב נוסף של הראי"ה, שנחשף על ידי הרב צוריאל חלמיש ממכון הר ברכה, עלול להביך רבים מתלמידיו כיום. הללו מתרחקים כידוע מכל קשר, ולו מנומס, עם הנצרות ומנהיגיה. מדובר במכתב ברכה לרגל השנה החדשה שהרב קוק שלח לבישוף האנגליקני של ירושלים, ג'ורג' פרנסיס גרהם־בראון, כומר בעל השכלה אקדמית בהיסטוריה וכלכלה ומרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. 

גרהם־בראון התפרסם כמי שלא עמד מנגד במהלך פרעות תרפ"ט, והגן עם תלמידיו בחירוף נפש על יהודי שכונת תלפיות. לקראת ראש השנה היהודית תרצ"ג שלח הבישוף לרב ברכת שנה טובה, והרב השיב לו בכתב ידו: "הנני מברך בזאת את הוד רוממותו בהצלחה רבה לטובת צאן מרעיתו ואושרם, והנני בטוח ב"ה, שכל רגשי הידידות והכבוד אשר תמיד היו נהוגים בין הרבנות הראשית לבין הבישופיות האנגליקנית, תהיה נמשכת בהדרת כבודה גם לימים הבאים עלינו לטובה". קצת קשה לדמיין כיום רב ראשי מברך איש דת נוצרי "לטובת צאן מרעיתו ואושרם", אך הרב קוק עשה זאת.

גישתו המאוזנת של הרב קוק ביחס לערבים ניכרת באותן שנים גם ביחסו לפרט הערבי. לא פעם הוא המליץ על סיוע לערבים שפעלו למען שלום בין היהודים והערבים. בטבת תרצ"א, למשל, הוא פנה לקולונל פרידריך קיש, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וביקש שיסייעו כספית ליאסיף בי חדאד, שנודע במפעלו לטובת השלום. המלצה דומה שלו ניתנה לזאהיד שאהין, מחבר הספר "סודות שטרם נודעו", שחפץ לעשות שלום בין העמים בארץ ישראל (גילוי של החוקר צוריאל חלמיש). 

על פי עדות של הסופר "רבי בנימין" (יהושע רדלר־פלדמן), ממייסדי אגודת "ברית שלום", הראי"ה תרם אישית צדקה לאורך השנים גם לערבים שפנו אליו בבקשת עזרה. בפעם אחרת, כך מתברר, סירב הרב קוק להמלצה שלא לרכוש תרנגולים לכפרות מערבים לאחר מאורעות תרפ"ט.  

למרות שתמך בהתלהבות בעקרון העבודה העברית, הרב קוק התעמת עם הנהלת בית הספר החקלאי מקווה ישראל ואחר כך גם עם איכרי פרדס חנה - שבשל אותו עיקרון התנגדו להעסקת "גוי של שבת" שיחלוב את פרותיהם בשבת, והעדיפו להעסיק יהודי, הגם שהדבר היה כרוך בחילול שבת. בעניין זה הבהיר הרב קוק כי "אי אפשר ליישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו גם כן נכרים אחדים... חוקי תורתנו הקדושה", כך הסביר לאיכרים, "הם בוודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדו להם אנשים". גם מול אנשי המושבה נחלת יהודה הרב התעקש: "שגם אם יכריח הצורך לפעמים להשתמש בעבודה ארעית של נכרי, אין זה עלבון לדתנו כלל".

שלל כל תג מחיר

אחד הפרטים הפחות ידועים בביוגרפיה של הרב, שהתגלה על ידי חוקר תולדות הרב ומנהל ארכיון "אור האורות" משה נחמני, הוא תמיכתו בתנועת השלום האוטופית "תנועת האחדות והשלום". "אור האורות" שם לו למטרה להאיר את דמותו של הראי"ה מזוויות ובנושאים שאין מרבים לחקור בהם, והמידע שנחמני מביא בעניין תנועת השלום הוא אכן מפתיע. מדובר בתנועה שינקה ממשנתו של הראי"ה, ושמייסדה היה הרב משה אפרים אפרתי.

התנועה שאפה לשלום עולמי בין יחידים, מפלגות ועמים, ברוח היהדות. אפרתי, ממייסדי המושבה נס ציונה, היה מתלמידיו הקרובים של הראי"ה, התגורר זמן מה בביתו ועמד עימו בקשר קרוב. פעמיים לפחות בירך אותו הראי"ה בכתב על פעילותו וחזונו, שביקשו "לתקן עולם במלכות שדי", ולארגן מחדש את החברה האנושית באופן שיתופי. החזון המפורט של התנועה הועלה בחוברות ובספרים שאת רובם כתב אפרתי עצמו. 

תמיכת הרב קוק בתנועת השלום העולמי של אפרתי מתיישבת היטב גם עם גישתו העקרונית לאסלאם. אליהו גליל, שחקר את יחסו של הראי"ה לאסלאם, מדגיש ש"הראי"ה ראה באסלאם (כמו בנצרות) דת שהסתעפה מהיהדות, אבל גם דת שקרובה יותר ליהדות מאשר הנצרות". לדבריו, "למרות שגם באסלאם יש חסרונות היא עתידה, לדעת הראי"ה, להיות הדת שמאמיניה יכירו בעליונותה של היהדות". גליל מציין אף הוא שהרב קוק מיעט יחסית להתייחס בכתביו לתושבי ארץ ישראל הערבים. הוא מסביר זאת גם בחשש המופחת של הראי"ה מהמרת דת לאסלאם (בתחום זה הראי"ה חשש יותר מהנצרות) וגם בכך שקודם בואו לארץ, הרב קוק חי בסביבה נוצרית ובאופן טבעי הכיר פחות את דת האסלאם.

בתמונה המוכרת פחות של הרב קוק והשקפותיו בעניין הערבים, משתלבים גם דבריו של הרב יעקב פילבר, שיצא בפומבי בשנים האחרונות נגד אירועי נקם פרטיים בערבים ברוח "תג מחיר". פילבר הוא אולי הקול הכי חשוב בסוגיה. הוא עמד בראש הישיבה לצעירים שליד "מרכז הרב" ונמנה עם מייסדיה, הקים את המכון לחקר משנת הראי"ה קוק ואף שותף על ידי בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, בעריכת כתבי אביו. 

הרב פילבר מדבר היום על "אנשים קצרי רוח שמבקשים לעשות קיצורי דרך בפתרון בעיית האיבה הערבית, ומשתמשים ללא ביסוס בשמו ובמשנתו של הראי"ה, כאילו עמדתו הנחרצת בנוגע לזכות ישראל על ארצו... יש בה כדי להפקיע כל זכות משאינם בני ברית, ולשחרר אותנו מכל מגבלה בבואנו לממש את זכותנו על ארץ ישראל". 

פילבר מצביע על פירושו של הרב קוק לפסוק "גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כ"ה), כמפתח להבנת יחסו של הרב לערבים. הוא מסביר כי עמדת הראי"ה היא ש"ההקפדה היחידה שלנו על הנוכרי היא הסרתו מדרך רעה ומזיקה והיותו איש ישר כחובת בני נוח". "מלבד זאת", מדגיש הרב פילבר, "הרב קוק סבר שלנוכרי הזה יש אומה וארץ אבות, אשר יש לו עליהם געגועים וחיבה, ובגלל זה הוא 'גר' בארצנו ועל אף זאת עלינו להכירו גם בתור 'תושב' לעניין 'קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם. ולא יקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו, עד שיהיה רק תושב, כי אם 'גר ותושב וחי עמך'" (לשון הרב קוק).

"מבלי להיכנס לשאלה האם ההסתה והעוינות הערבית גברו מאז פטירתו של הראי"ה והקמת מדינת ישראל, או האם הנחותיו עדיין תואמות את מציאות ימינו", אומר הרב פילבר, "אין בכל כתביו דברים הפוכים או אחרים מאלה שאנו מכירים בסוגיה זו, ולכן אנו יכולים גם היום ללמוד עקרונות מדבריו איך להתייחס לזרים שחיים בקרבנו. אחד העקרונות הוא שכל מעשה או דעה המתנכלת ללא הבחנה לאוכלוסייה הערבית, לא רק שאין לה כל מקור במשנת הראי"ה, אלא שהיא היפך דעת".

היעדר היכרות אמיתית עם השקפותיו של הרב קוק בכל הקשור ליחסי יהודים־ערבים וההיעדר הכמעט מוחלט של חשיפת עמדותיו בעניין כה מרכזי עד היום, הם מפתיעים. עם זאת, הם מחזקים את רבגוניותו של הדמות שהצטיינה בעומק דעת ומחשבה ומתוארת עד היום כיחידה ומיוחדת לא רק בדורה; דמות שעד היום מתקשים לקטלג אותה במשבצת, ולמקם אותה על קשת הדעות והגוונים ביהדות.

הרב קוק הותיר אחריו שפע עצום של כתבים. לא כולם פורסמו. חלקם עדיין חבויים באוספים ובהתכתבויות פרטיות. הוא התפרש בהגותו על פני תחומים רבים: פילוסופיה, מאמרים בענייני השעה, שירה, הלכה ופרשנות. בשפתו הגבוהה, המעט שירית, כתב ב"מידות הראי"ה" דברים שגם בהם יש כדי להגדיר את יחסו לערבים ולנוכרים:

"המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה להיות אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, וכמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה... וצרות העין, הגורמת לראות לכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת - אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל - רק כיעור וטומאה", מבהיר הראי"ה, "היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני" ("מידות הראי"ה", אהבה).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו