מצב חולה
אם בריאות הציבור בישראל תלויה בשיקום האמון בין האזרח לרשות - אנחנו בבעיה
מה משותף לניו זילנד ולקריית יערים? תכלס, לא הרבה. ניו זילנד היא בעיקר אי מבודד, ואילו קריית יערים יושבת על הכביש הראשי. שכנותיה של הראשונה הן פיג'י וטונגה, ואילו לשכנותיה של השנייה קוראים בשם אבו גוש ונווה אילן. מעט מאוד ניו־זילנדים שמעו על ק' יערים, או "טלז סטון" כמו שהיא נקראת בפי המקומיים, ואת השם המקורי של ניו זילנד, שגם הוא בלתי ניתן להגייה, לא רבים יודעים ביישוב החרדי ההררי.
דבר אחד משותף בכל זאת. שני המקומות הרחוקים האלה רשמו הצלחה נאה מול הקורונה. כל אחד בדרכו. קריית יערים הפכה מיישוב אדום לירוק, ובאי האוקיאני המרוחק שרשרת ההדבקה נבלמת באופן מרשים ולאורך זמן. שניהם מנוהלים באופן מעולה.
אין מה להשוות, כמובן. ניו זילנד היא מדינה שנהנית מצפיפות אוכלוסייה שאני מאחל לכולנו, וזה כמובן פועל לטובתה. ויש הבדלים נוספים ולא זניחים, אבל מה שחשוב יותר הוא נקודה אחת קטנה: מה שניצח את הקורונה בשני המקומות הוא הדבר הקטן שנקרא אמון.
הדברים נשמעים כאילו הם לקוחים מספר פנטזיה, אבל יש מקומות בעולם שבהם הציבור סומך על מילה של הרשויות. מה שאומר, בדרך כלל, שגם ההפך הוא הנכון. ראש מועצת קריית יערים, מר יצחק רביץ, מתגאה בכך שהציבור מבין את ההנחיות, והוא מאמין להן ומאמץ אותן בעיקר כי הוא לא מטיל ספק במי שניסח אותן.
ולא! לא מדובר באוכלוסיות תמימות וכנועות שסובלות מנטייה לעיוורון מסוים. במקומות מסוימים הציבור מאמין לרשויות כי אין לו סיבה שלא להאמין. ככלל, רוב בני האדם לא נוטים להיות חשדניים כלפי בעלי תפקידים שהם עצמם בחרו, אלא אם כן הניסיון המר צרב בהם אינסטינקט אחר. מדובר בעניינים כמו עקביות, אחריות, תרבות ניהול וקבלת החלטות מתוך כובד ראש, ואלו הם דברים שקשה מאוד לפספס.
נציגים של שני המקומות האלה מתראיינים בחפץ לב לכלי תקשורת, כי כולם אוהבים לספר סיפורי הצלחה. העניין הוא שאם באמת הצדק איתם, ומה שמנצח מאבקים כמו זה הוא תרבות שורשית של אמון בין האזרח לנציגיו, אז החדשות הרעות הן שלא מדובר במשאב שאפשר לייצר מהיום למחר. אין לנו מחסני חירום של אמון, ואם היו, הם במצב של הזנחה עמוקה כבר שנים. ובקיצור, אם בריאות הציבור בישראל תלויה בשיקום האמון בין האזרח לרשות, אז כדאי מאוד שמישהו ימצא תרופת פלא לקורונה, ומהר.
קחו אותי, לדוגמה. מבחינת רשויות המס של מדינת ישראל, אני מה שנקרא "עסק קטן". זה בסדר. אני לא נעלב, ואין לי שום בעיה עם ההגדרה המקטינה הזאת. עם מה יש לי בעיה? פעם בכמה זמן מגיעים אלינו - עצמאים ובעלי עסקים קטנים - מכתבים ודברי דואר. והם, אם להיות עדינים, לא נחמדים. ואני באמת חוגג את האנדרסטייטמנט כשאני אומר "לא נחמדים".
הנחת היסוד של אותן איגרות "ברכה" היא שהנמען - כלומר, אתה! - נוכל ועבריין מס סדרתי, כל עוד לא הוכח אחרת. מי שולח את המכתבים המרנינים האלה? באמת מיותר לנקוב בשמות. בכל זאת, באוויר עדיין מתנוסס ניחוחו של יום הכיפורים. אבל מדובר בכל מיני רשויות, מוסדות ורַשמים. כשהייתי עדיין צעיר וחדש בתחום, הייתי פונה מייד בבהלה לרואה החשבון שלי, מקריא בזעזוע את לשון המכתב ושואל "מה קרה? שכחנו לשלם מס? הספרים עלו באש? מישהו הפליל אותנו?!"
אבל רואה החשבון שלי, ישר כמו סרגל וותיק מכדי להתרגש, חזר ואמר לי לא לקחת ללב ולזרוק את המכתב לפח. "זו פרוצדורה רגילה אצלם, לגמרי לא אישי", הוא אמר במבטא האורוגוואי המתגלגל שלו. הכל בסדר.
אבל זה לא בסדר. לגמרי לא. מי שנחשד כל ימיו בחוסר אמון, אל תצפו ממנו לגבש תפיסת עולם של אחריות אזרחית. רוצים דוגמה נוספת? יש בישראל אנשים שמאמינים בכל ליבם שהתחזיות שדיברו על עומס חום קשה ביום הכיפורים היו למעשה קשירת קשר זדונית שהתכוונה לדלל את מספר המתפללים שהתכנסו ברחובות ובגנים. אין להם הוכחה אחת לטענתם, אבל הם לא מעלים בדעתם את האפשרות שהיתה שם טעות חיזוי פשוטה ונסלחת. אצלנו?!
כשזיגמונד פרויד רצה לנתח את ההומור האופייני לבני עמו היהודים, הוא בחר בבדיחה די מוזרה בתור דוגמה:
שני יהודים נוסעים ברכבת. אירופה. הם לא מכירים זה את זה, כמובן. ראובן פונה לשמעון ושואל: "לאן אדוני נוסע?"
שמעון עונה: "מה פירוש לאן? ללמברג".
מתרעם עליו ראובן ואומר: "אתה אומר שאתה נוסע ללמברג, כדי שאני אחשוב שאתה נוסע ללייפציג. אבל למעשה, אתה באמת נוסע ללמברג! אז למה אתה משקר?"
אני לא יודע אם הבדיחה המרה הזאת הצחיקה את פרויד, אבל הוא בפירוש חשב שמדובר בקטע יהודי מייצג. קטע שאומר משהו לא פשוט בעניין מיתוס "הראש היהודי". עולם מפולפל ומתוחכם על סף האידיוטיזם. עולם שאין בו אמירה אחת שאפשר לקחת אותה כפשוטה.
משום מה נראה שמכל חוכמת הדורות היהודית, הצלחנו לגרור איתנו לישראל 2020 רק את הטמבל ההוא מהרכבת של פרויד. הנחת העבודה החשדנית שמאפיינת חלקים גדולים ממערכות היחסים בישראל היא עניין מבאס גם בימי שגרה. בימי מגיפה היא סכנת נפשות.
הנה, במוצאי יום הכיפורים צייץ ידידי העיתונאי יאיר אטינגר את הטקסט הבא: "ראשוני: בחסידות בעלז החליטו לערוך קידוש לבנה בבית המדרש, מפני מראית עין. שמא ייחשדו חלילה בציות להנחיות".
ובתרגום לשפת הסימנים: קידוש לבנה היא תפילה שנערכת תמיד תחת כיפת השמיים. אבל מול מצבי חירום, ההלכה יודעת להתגמש.
אם אתם רוצים להבין כמה המצב בטטה, אז שתדעו לכם שמייד יצרתי קשר עם אטינגר כדי לוודא שמדובר בבדיחה.
בדיחה. הוא כתב לי. בינתיים בדיחה.
לפני שכולנו נשכח, אני רוצה לציין כאן שבתפילות האוויר הפתוח ביום הכיפורים היה קסם בלתי נשכח, שהייתי רוצה לקחת איתי משהו ממנו גם כשנחזור יום אחד לבתי הכנסת. המסיכות מפריעות לשיר, ובכל זאת שמעתי קולות תפילה נפלאים ממרפסות ומגגות, ומתחת לאינספור ציליות שנמתחו פתאום במרחבים הפתוחים.
הצורך להדק את התפילה, לקצר פה ולקצץ שם, הוליד תוצאה שאף אחד לא מבין למה לא חשבנו עליה עוד לפני המגיפה. חלק מבתי הכנסת הפכו עם השנים למבצרים או למועדונים אקסקלוסיביים וסגורים. זה לא גרם להם להיות מזמינים או אטרקטיביים במיוחד. ופתאום יותר אנשים חשו נוח להתקרב. בסוף עוד יצמחו כמה דברים טובים מהתקופה הקשה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו