הקולות שמגיעים מעבר לים

מחלון הבית שלי אני רואה ירוק ומים. כשיורד בלילה גשם, אפיק הנחל מתמלא ואפשר לשמוע את הזרימה. כל עלה שנושר עושה זאת בשקט, באגביות, כמו מישהו הכין אותו מראש לפרק הזה בחייו, ועכשיו רק נותר לו לנחות על הקרקע על פי ההוראות. העץ החולה שנעקר ממקומו נשען עכשיו על עץ אחר, רק שורשיו הגלויים מעידים על מותו.

בפרברים אמריקניים לבנים ומבוססים הטבע הוא ילד בבית ספר ציבורי שמגיל חמש חונך ללכת צמוד לקיר, ולא לרוץ, לא לצעוק או לענות למבוגרים. הוא יפה ונקי ומרגיע, ולפיכך הוא אמור לנחם ולאטום רעשי רקע. "נוף של צימר", זאת החצר האחורית שלנו. שבנו אליה אחרי שנתיים בניו יורק שבמחי קורונה איבדה את שאונה וכפתה עלינו משפחתיות דירתית וחונקת.

לפתע כל מה שלא אהבנו בפרבר הפך נדרש: מרחבים ומטראז' ואוויר, צבעים ברורים, שמיים שיש בהם כוכבים. מגפות, הן קודם כל משתקות ערים. סגרים שולחים אותך אל המתחם הפרטי, ועיר היא, בראש ובראשונה, מרחב ציבורי.

אבל גם הפרבר השקט ביותר לא מצליח להשתיק את הקולות שמגיעים מעבר לים. והסגר של שם מחלחל אל הנפש שכאן. וגעגועים משתרגים על עמודי הבית, מטפסים אל עבר ארובת האח, ומשם מתגנבים פנימה. גם אם נבעיר בה אש, הם יהיו הסנה שלא אוכל.

והלב יוצא אל אבא ואמא ששם. קירות דירותיהם סוגרים עליהם, והבתים צרים מלהכיל את הלבד. "ככה זה, זה מה שיש", יאמר אבי בשקט בעוד אחת מהשיחות שמטרתן לייצר מציאות מדומה של קרבה. "סבא, אם משעמם לך תתקשר אליי", יגיד בכורי, ושפתי התחתונה תרעד.

לו רק יכלו הם לנקוש בעקבים ולהגיע לכאן. היא שגדלה בליטא ועצים מלבלבים הם נוף ילדותה, הוא שגדל ברחובות למשפחת איכרים ושנא את מנהטן עוד לפני שבכלל דרך בה. הם יכולים היו להעריך את מה שמסביבי. אבל אפילו באמזון לא נמצאו נעלי דורותי במידה שלהם.

מחלון הבית שלי אני רואה ירוק ומים. כשיורד בלילה גשם, אפיק הנחל מתמלא ואפשר לשמוע את הזרימה. כל עלה שנושר עושה זאת בשקט, באגביות, כמו מישהו הכין אותו מראש לפרק הזה בחייו ועכשיו רק נותר לו לנחות על הקרקע על פי ההוראות. הכל חולה מסביבם, מסביבנו, פתח לנו שער.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו