מכל המידות הטובות, בולטת הנכונות להקריב את היקר לך על מזבח מטרה חשובה אף יותר. יש היגיון בקורבן: השקעה כואבת עכשיו, לטובת העתיד. ואין צורך ללכת למחוזות של מלחמת קיום ועקידת יצחק, שכן גם דחיית סיפוקים שגרתית היא קורבן. למשל הימנעות מאכילת עוגה מפתה למען המטרה הרחוקה והקשה יותר להשגה של שמירה על המשקל. גם הפקדת חלק מהמשכורת באפיק חיסכון היא הקרבה של הנאות השעה למען איתנות כלכלית בעתיד הלא־ידוע. רק שהקורבן, גם במופע היומיומי שלו, לא מככב באגף הכיף של החיים.
אלא אם כן מצליחים למצוא שיטה שבמסגרתה תוכל להקריב לא את היקר לך, חלילה, כי זה כואב, אלא את מה שיקר לזולתך. כך אפשר למלא את מצוות הקורבן ללא מאמץ מיותר, ובנוסף אפשר לצרף למעשה ארשת רצינית וסיפור כיסוי מעצים, שיציג את המקריב־בשם־חברו באור חיובי בהרבה מאשר אם היה סתם אחד שמעדיף לדרוש מאחרים את מה שהוא עצמו לא יעשה אף פעם.
הקרבת צרכיו של האחר לובשת פנים רבות. הסוציאליסט ינאם על צדק חברתי ועוולות הקפיטליזם בעודו מטיל כל מס אפשרי על מי שהתעשר יותר ממנו. יו"ר ההסתדרות ייצא להגנת "זכויות העובדים" - וימנע כל קיצוץ בתנאי ההעסקה המפליגים של עובדי המגזר הציבורי, היחידים שחסינים כרגע מפני נזקיה הכלכליים של מגיפת הקורונה. הוא יקריב את כספי המגזר הפרטי.
חילונים שוחרי שלום הקריבו (מתוך תחושת כאב אותנטית, כמובן) את ירושלים לטובת הסכם שלום עם הפלשתינים, כי למה להילחם על חתיכת אדמה, באותה הקלות שבה הם מקריבים את זכותם של יהודים לעלות להר הבית, כי למה להרגיז את הירדנים ואת כל העולם המוסלמי. מובן שמעברו השני של הכותל, ברחבה היהודית, הם יוותרו על זכותם להתפלל בהפרדה - זכות שאף פעם לא עניינה אותם באופן מעשי - כדי לאפשר לנשות הכותל לקיים את מצוות הדת הרפורמית, בהנחה שיש לדת הרפורמית מצוות לבד מעתירות לבג"ץ פעמיים בשבוע.
אנשים שגרים בתל אביב יחזרו ברצון לגבולות 67' - אבל בלי שייח' מוניס כמובן, כי יש שם אוניברסיטה. אנשים שלא היו אף פעם בבקעת הירדן - כי אין שם מלונות בוטיק ו/או שירות משלוחים ממסעדות ו/או מסעדות - יקריבו את תוכניות הריבונות שלהם, כלומר הריבונות שאף פעם לא רצו מלכתחילה, ויוותרו על הבקעה לטובת מדינה פלשתינית; שגם בה הם לא יבקרו, כי גם אז לא יהיו בה מלונות בוטיק.
שוחרי דמוקרטיה יגדילו עשות ובשם הריפוי והאיחוי יקריבו - בצער, בבגרות, בפיכחון - את ראש הממשלה נתניהו, כי פשוט אי אפשר ככה. כמובן, ברוב המקרים יהיו אלה אנשים שלא ייגעו בפתק מחל עם מקל וכפפות מטבח, אבל בשם הקורבן הם מוכנים לוותר על החלום לשלוח את נתניהו לכלא, בתקווה שחנינה תמורת פרישה תרפא את המדינה ממחלת הקלפי. ותאמינו לי - להם זה עולה יותר.
כל כך הצליחה שיטת הקרבת העיזה של השכן, שבימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של משא ומתן בין שני זרמים דתיים, מי מהם יואיל בטובו להקריב את ערכיו ולהימנע מהתקהלות שכל הישראלים חייבים בה. האחד מונה בערך מחצית מיהודי ישראל, שמגדירים את עצמם על הרצף הדתי, ואם נביא בחשבון גם את היהודים שהולכים לבית הכנסת פעם בשנה לפחות - מדובר באוכלוסייה גדולה אף יותר.
הזרם השני אמנם חדש יותר, אבל לא נופל באדיקותו. אלו הם מפגיני בלפור, שמספרם ביום טוב 20,000 איש - ואני מפרגנת בכל הכוח כרגע, בידיעה שאם ארמוז שמדובר בפחות - ירעשו מוסדי ארץ. לכן אומר: 100 אלף ראש, שהם אולי אחוז אחד מסך היהודים שהולכים לבית הכנסת ביום כיפור. שני הזרמים נלחמים זה בזה, זכותו של מי להתקהל חשובה יותר.
על פי עקרון "שניים אוחזין בטלית" (הטקסט התלמודי היחיד שלימדו אותי בתיכון), מי שיאמר: "חצייה שלי" - כבר הפסיד. בעמדה זו נמצאים הדתיים, שחלק ממנהיגיהם הצהירו שלא יסכימו לסגירת בתי הכנסת אלא אם כן תאסור הממשלה גם הפגנות. הרב הראשי דוד לאו כרך את התפילות וההפגנות אלו באלו, כשאמר: "אם לא תתקבל הכרעה גם בנושאים אחרים כמו ההפגנות, הציבור לא יציית".
הרב לאו צודק כאשר הוא מבהיר מהן ההשלכות הרחבות של קידוש הזכות להתקהל בבלפור ולזעוק רק־לא־ביבי עד שייקרעו שערי שמיים. אלא שמדבריו גם עולה הקבלה בין תפילת כל נדרי לבין מאייר שמתייצב בהפגנות בתחפושת של אישה דוחה מאוד ועירומה מאוד. שני אלה לא צריכים להופיע באותו משפט.
גם אם חלק ממארגני מחאות בלפור הודיעו שלא יפגינו במהלך הסגר, בראש השנה המשיכו החסידים האדוקים בשלהם, ואלפים מהם עלו לירושלים עם צאת החג. מסורת היא מסורת - גם אם נולדה רק אתמול. מנהיגי המחאה כבר טענו שההפגנות לא מידבקות, ולמרות שמדובר בדת חדשה - הם דווקא לא משווים בין הזכות להפגין לבין הזכות להתפלל. גם אם הדתיים יקריבו את זכותם לטובת בריאותם ובריאות הציבור - לא תיפגע קדושת בלפור.
הקורונה, למרבה הצער, לא נוטה להשתתף בדיונים תיאולוגיים וגם לא מטרידה את עצמה בדירוג תחרותי של ערכי הדמוקרטיה. לא אכפת לה מי מקריב מה. תמשיכו להתעקש, מאמינים יקרים, על הערכים החשובים לכם. כבר אומרת: מבחינתי אין ספק בכלל שהתפילה בצוותא חשובה לאין ערוך מההפגנה. היא גם מידבקת יותר, בין היתר כיוון שיש הרבה יותר מתפללים מאשר מפגינים.
אבל זה לא באמת משנה. במציאות שבה אף אחד לא מוכן לקורבן מטעם עצמו - כולנו גם יחד נעלה כקורבן לתחלואה כללית או סגר כללי במסגרת עקידת יצחק של הציבור. המלאך התייצב עם איל בסבך - והיד בכל זאת נשלחת אל צוואר כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו