הפגנות? בחברה מתוקנת לא היינו דנים בכך

נוסף על העגמומיות המתבקשת נוכח גזירות הסגר החדשות שהושתו עלינו בעיצומם של חגי תשרי, מתווסף בימים האחרונים צער גדול נוסף: על אובדן הסולידריות, על הערבות ההדדית שהתפוררה ועל בתי הכנסת שמונחים על המוקד דווקא כאן במדינת היהודים.

עם ישראל עם עתיר קרבות. משחר היווסדנו הדפנו אויבים מבחוץ ומבפנים, לעיתים יצאנו כשידנו על העליונה ולעיתים לא, וגם כשהתווכחנו ורבנו - נשארנו יחד. הערכים המשותפים היו חזקים מהכל ומנצחים את הכל. אותם ערכים שהותירו את העם היהודי מאוחד גם בדורות קודמים, על האסונות, האתגרים והמלחמות שפקדו אותו.

אלא שהיום יש מי שרוצה למוטט את הכל, לפרק את הבית על יושביו ולהעמיד כמשוואה אחת אתבתי הכנסת והפגנותנגד הממשלה. ועוד מתי? בערב יום כיפור, היום שבו מיליונים פוקדים את מרכזי התפילה בארץ, ומיליונים נוספים ברחבי העולם.

כי השאלה היא לא אם פיקוח נפש דוחה תפילה בבית כנסת, כן או לא. השאלה הזו הוכרעה לפני מאות שנים על ידי חכמי ההלכה, והתשובה חדה וברורה מאין כמוה. פיקוח נפש דוחה הכל. לא רק את התפילות במניין ביום כיפור אלא גם את הצום עצמו. בגל הראשון, כאשר היה ברור לכל כי הממשלה היא מקור הסמכות, איש לא חלק על הכלל הידוע והמוני המתפללים נשארו בבית. אולם כעת, בסבב השני, מתחילות - בצדק - לצוף שאלות ותהיות: האם הממשלה אכן מוסמכת לקבוע כי מדובר בפיקוח נפש? ואולי אלה שיקולים פוליטיים? עובדה, למפגינים מותר. אם היתה זו סכנת נפשות אמיתית, היו אוסרים עליהם אפילו להתקרב למתחם בלפור.

השאלה אםהמפגיניםהם אנרכיסטים, כן או לא, טרם הוכרעה, אולם דבר אחד כבר ברור: המפגינים תרמולאנרכיה. כל עוד ההתקהלויות השבועיות בכיכר פריז יימשכו - ישראל תמשיך להיות מדינה אדומה. זה לא קשור למספר ההדבקות שם, אלא לחוסר האמון שהולך ומכרסם, ולערכים שמתמוססים לנו בין האצבעות. במובן הזה, יש לומר בצער, המפגינים השיגו את מטרתם.

כי בעוד מובילי הדעה במגזר החרדי והדתי, מהרב הראשי, דרך יו"ר ש"ס ועד בצלאל סמוטריץ', הודיעו אתמול חגיגית כי בשל נתוני התחלואה יש לבטל את התפילות בבתי הכנסת ביום הקדוש בשנה, הסתובבו פעילי ההפגנה באולפנים והודיעו כי תהיה החלטת הממשלה אשר תהיה, הם יגיעו לכיכר פריז כמתוכנן. בדת החדשה שנוסדה בבלפור אין כללים, אין דוגמה אישית ואין טיפת סולידריות. ההפגנה כל כך קדושה עד שהיא דוחה גם פיקוח נפש.

הסעודה הצוהלת והמתריסה שקיימו בעיצומו של ראש השנה, בהשתתפות מאה בני אדם שאכלו זה מצלחתו של זה בישיבה צפופה וחסרת אחריות, בעוד ששאר האוכלוסייה נאלצה לוותר על ארוחות החג המשפחתיות החגיגיות, מעידה על כך יותר מכל. בחברה מתוקנת ושפויה הממשלה לא היתה צריכה לדון בכלל בשאלת חוקיות ההפגנות, כיוון שהמארגנים עצמם היו מודיעים על השעייתן מרצונם. כפי שעשו מתפללי בתי הכנסת, הרבנים ונציגי הציבור החרדים.

הסיטואציה שבה נהיה כמעט לא לגיטימי לבקש להתפלל ביום כיפור בציבור במדינת היהודים לא נתפסת, וזה תוצר נוסף של פירות הבאושים שהביאו איתם יוזמי המחאה הנוכחית. למרבה הצער, בניגוד לציבור הכללי שקצה נפשו בחידלון הערכי של מחוללי המחאה, הממשלה עצמה מוכיחה אוזלת יד ומפגינה חולשה מתמדת מולם. אם לא יתעשתו נציגיהם המובהקים מכחול לבן והייעוץ המשפטי לממשלה, שממשיכים להילחם את מלחמת הצדק ההרסנית שלהם, ימשיכו השסעים לקרוע אותנו לחתיכות. אבל יום כיפור הוא יום של התעוררות בתשובה, ויש לקוות שהתיקון אכן בוא יבוא.