המילה הקשה

מה המשותף בין כדורגל דרוס שתוקן בטלאי לבין אנשי לח"י אחרי קום המדינה? זה קשור בסליחה • ג'קי בא בטוב

 ,

כמה קשה לבקש סליחה? הכי קשה. פעם, כשהיינו קטנים, כדורגל אמיתי היה מתנה יקרה ונחשקת. כדור מעור, בנוי משושים־משושים שתפורים זה לזה בתפר הדוק, היה חלום מעולם אחר. רובנו מעולם לא זכינו להחזיק כדור כזה במו ידינו, אבל ידענו לזהות אותו. ידענו לזהות, כמו שידענו להבדיל בין ג'ינס אמיתי לבין זיוף.

בואו נגיד שגם אם לא באמת ידענו, התעסקנו בזה באופן נמרץ מאוד. ידענו, למשל, שהעור חייב להיות אמיתי, ומילים מסוימות אמורות להיות מודפסות שם, אבל בלועזית. וחייב להיות שם נקב קטנטן לניפוח, לא סתם ונטיל של גלגל ים. כזה שצריך בשבילו סיכה מיוחדת.

ובכל פעם שאחד הילדים ירד לחצר, כמעט מתפקע מהתרגשות, ובידו כדור חדש שהוא קיבל מאיזה קרוב משפחה - מחו"ל, כמובן - מייד היתה נפתחת ועדת חקירה שכונתית. הכדור היה עובר מיד ליד, וכולם היו ממשמשים, מריחים, חוקרים את המילים הסתומות שהוטבעו בו, לוחצים ובוחנים את טיב התפרים.

או אז היה מגיע הזמן למבטים ולפרצופים רבי משמעות שהוחלפו בין הילדים היותר מבינים בדרך לפסק הדין, שברוב המקרים היה וריאציה כלשהי של "פחחחחח, לך תמכור פטרוזיליה". או "לדר", כשרצינו לרמוז שהפעם הזיוף הוא מלאכת מחשבת, ובכל זאת פארש.

כדורגל היה המשחק המרכזי בילדותנו. לרוב המשחקים היו "עונות", ועם תום העונה אף אחד לא שיחק בקלפים, בג'ולות או בעטיפות מסטיק. כדורגל היה מעל לזמן. חוץ מזה, אין עוד בעולם משחק שבו אפשר להעסיק עשרות ילדים למשך שעות, כשכל מה שצריך זה כדור.

ובכל זאת, לרוב לא היה כדור. כלומר, לא אמיתי. שיחקנו כדורגל בכדורי ים ובכדורי טניס (אני מכיר כמה אנשים שמאמינים עד היום ששחקני טניס מקצועיים משחקים ב"כדור סטנגה"). כדורי רגל ישנים שהתפרקו היו נמסרים לסנדלר שיתפור אותם. היה אפילו סוג של גלידה שנמכר בתוך כדור מפלסטיק. אחד המשושים היה המכסה, וכשסיימנו לאכול היינו משחקים במכל.

בקיצור, יום אחד ההורים קנו לי כדורגל. אמיתי. לא היה אחד בשכונה שפקפק בחוקיות של הכדור ההוא. הזמן עמד מלכת כשאבא הסביר לי את המובן מאליו: שלו עצמו מעולם לא היה אחד כזה. אפילו לא חלם לבקש. שאת הרגע הזה אני חייב לכבד.

אילו הייתי קונה לאחד מהילדים שלי מסוק אמיתי, אני מניח שהתדריך שלי לא היה מפורט יותר. אבא הראה איך עלי לתחזק את הכדור והשאיר כללי "עשה" ו"אל תעשה". בראשם: לעולם(!) אין לבעוט לעבר קיר "שפריץ", ששריטותיו קשות, ואחרי כל משחק יש למרוח את התפרים במרגרינה כדי לשמור על גמישות הכדור ולהאריך את ימיו. הרעיון היה שהכדור הזה ישרוד לנצח.

הכדור, הו כמה צפוי, לא שרד את יומו הראשון. בעיטה פראית של אחד מחמורי השכונה העיפה אותו אל מחוץ לחצר, מעבר לגדר האבן הנמוכה שעליה ישבו הבנות, ומשם לכביש. כשהמכונית התקרבה, כבר הסטתי את מבטי הצידה. יש דברים שאי אפשר לראותם.

ברגעי ההמולה הבאים התגלו ילדי השכונה בגדולתם. הם הרגיעו אותי. הם מחו את דמעותיי והסבירו שיש מה לעשות. הם אפילו אספו כסף. כמה דקות לאחר מכן כבר היינו בשכונה הסמוכה בחנות של איזה שמעון שידע לתקן הכל. הוא הביט בנו, ואז בכדור. מלמל שיצאנו בזול. כנראה סובארו. אם זה היה פיג'ו, הלך עליכם.

איור: נדב מצ'טה
איור: נדב מצ'טה

סכין יפנית קטנה צצה בין השיניים שלו, כשהניח מטבע של חצי לירה על גבי הנקב, כדי לחתוך עיגול מדויק מסביבה. הדבר הנורא הזה אִפשר לו לחלץ את הפנימית החוצה, להדביק פאץ' על הפנצ'ר - ולהחזיר הכל פנימה. "הנה, כמו חדש", הוא אמר. אבל אני הסתכלתי על החור העצום שהופיע על הכדור. אפשר היה לשחק בכדור הזה, אבל כבר לא היה אפשר להתפאר בו.

אני המשכתי לשמן אותו במרגרינה, נזהרתי לא לבעוט לעבר קירות שפריץ, ובעיקר נזהרתי להחזיק את הכדור כך שאבא לעולם לא יראה את הפייה הנוראית והמבישה, מזכרת עווני, שפצעה את הכדור במרכז פניו.

הכדור, חייבים להודות, שרד אחר כך שנים. גם השתיקה שלי. כעבור שנים, אחרי שכל אחיי הקטנים שיחקו בו והוא הלך בדרך כל כדור, אבא שאל אותי פעם אם יש לי מושג למה היה טלאי על הפנימית. אני רק משכתי בכתפיים והבטתי הצידה, כמו אז עם הסובארו. זה היה גדול עלי.

אני חייב להודות שבכל שנה לקראת יום כיפור, כשכולם מדברים על סליחה ועל כפרה, אני שב ורואה איך המטבע ההוא מתלבש לי על הכדור וסכין חותכת סביבו את החתך - שהוא גם תיקון וגם צלקת.

למה קשה כל כך לבקש סליחה? כמעט בלתי אפשרי להבין.

לאחרונה יצא לאור ספרו של אריה אלדד "העצים והשבבים", שמספר על לוחמי לח"י אחרי שעולמם התרוקן מכל מה שהסעיר ומילא אותו. קורה שאני שומע שיר ברדיו, או בהופעה, ואומר לעצמי: טוב, הוא לא באמת זמר, ספק אם היה מתקבל למקהלה, אבל את השיר האחד הזה אין איש בעולם שיוכל לבצע כל כך טוב וחזק.

 

זה בערך מה שחשבתי על אלדד, שמספר על אביו ועל חבריו הלוחמים ביום שנגמרה להם המלחמה והם קצת מאבדים את הצפון. מיום ליום הם מבינים שמדינה יהודית אכן עומדת לקום, ושהבריטים אכן עוזבים, ולמרות שעל היום הזה הם חלמו ולמענו שילמו מחירים כבדים, הם לומדים שלפעמים חלומות שמתגשמים משאירים אחריהם ריק עמוק ואפל.

הסיפור הזה אכן מלווה בחוסר שקט עצבני ובמין רעד באצבעות שממשיכות לחפש את האקדח במקום שבו אמורים להיות המפתחות לביתך.

בשלב מסוים בספר מתברר שאנשים נועזים - גיבורים או טרוריסטים, זאת לא הנקודה - שמסוגלים לצאת לקרב פנים אל פנים מול האימפריה הבריטית הגדולה, לא מסוגלים למצוא בתוכם את האומץ והעוז להודות בטעות ולבקש סליחה. זהו אחד הקפלים המכאיבים ביותר בספר המצוין והלא יומרני הזה.

מתברר שקל יותר להסתער, להסתתר, להיפצע, להציל את המולדת ולעבור חקירות ועינויים, מאשר לעמוד מול עיניו המאוכזבות של מי ששם בך את מבטחו ולעשות את הדבר האנושי ביותר בעולם.

גמר חתימה טובה. 

shishabat@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר