יש מי שהכיר את אסיף אלקיים בתור בן זוגה של מעיין אדם, יש מי שהכיר אותו בעקבות השתתפותו בעונה האחרונה והמדוברת מאוד של "האח הגדול", יש מי שהכיר אותו כדובר של חברי כנסת שונים, ורבים הכירו אותו כסופר שני רבי המכר "פואטיקת השש בש" ו"עשרים אלף זריחות".
היום (שלישי), לשמחת אלפי קוראים נאמנים, יוצא ספרו השלישי של אלקיים. הספר נכתב בתקופה האחרונה, לפני ואחרי הריאליטי, וחושף תמונה רחבה של התמודדויות שונות שלו, בין היתר גם לגבי הריב המתוקשר שלו עם הבוס והח"כ לשעבר אורן חזן.
רגע לפני שכולם ייחשפו להרהורי לבו של אלקיים בספר השלישי, קבלו הצצה ראשונה ובלעדית מהספר ששמו ייחשף באירוע ההשקה הערב (שלישי).
***
לאחר ספרי השני לא חשבתי שאכתוב עוד ספר.
אם אדייק – לא חשבתי שאחיה מספיק כדי לכתוב עוד ספר. החל מתאריך ספציפי לא סגרתי הרצאות, לא קבעתי פגישות ולא הבטחתי הבטחות. הנחתי ששם זה יגמר.
היה נחמד, רוב הזמן לא סבלתי, כבו את האורות אחריי יהי זכרי וכו'.
אך החיים עשו את מה שהם עושים הכי טוב – המשיכו.
וכך מצאתי עצמי עובר את גיל המוות המיועד, מביט סביב וממלמל:
שיט.
מעולם לא תכננתי עתיד כי לא האמנתי שיהיה כזה, וכשאדם לא מתכנן את העתיד הוא בהכרח חי בעבר. אבל מה קורה בשנייה הזאת שבה הוא נשאל – "מה הלאה?" ואין לו תשובה?
ובכן, אם הוא לא מדחיק – הוא כנראה יקבל התקף חרדה.
כי בזמן שכולם בנו את יסודות עתידם - חסכו לפנסיה, רכשו מקצוע והקימו בית – אני נשענתי אחורה וכתבתי מילים. וכשהבנתי שדווקא כן אזדקק ליסודות הללו – לא היה לי שמץ של מושג מאיפה מתחילים.
התקפי החרדה הפכו לאורחים קבועים, ובמשך תקופה ארוכה מצאתי עצמי במנהרה חשוכה לחלוטין שמקירותיה מזנקים שדים בהפרשי זמן אקראיים.
וזו כנראה המטפורה הכי מדויקת שכתבתי.
עד שערב אחד פגשתי חברה מהעבר, אישה מהציניות והחריפות שהכרתי – ועצובה בהתאם.
מיד כשראתה אותי, צעקה:
"יא, אתה עדיין חי!"
חייכתי.
לאחר שיחה ארוכה שבה סיפרתי לה על התקופה האחרונה והמשבר הקרוי חיים, אמרה לי:
"לא הבנתי, כבר היית בטוח שאתה מת, גילית שאתה חי ואתה עצוב?"
"כן... משהו כזה", מלמלתי.
"אבל אין לך מה להפסיד, בעצם. קיבלת אס! בנית על מוות וקיבלת חיים, כך שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא בדיוק זה שאתה כבר מזמן מוכן עבורו. אתה קולט? אין לך מה להפסיד! לך תקרע את העולם! מה תמיד חלמת לעשות?"
והשאלה הזו פתחה בפניי עולם של אפשרויות.
מאותו ערב ועד רגע זה ממש אני לא מפסיק לרוץ לשנייה.
החלטתי לכבוש כל פסגה שאי פעם דגדגה לי - גם אם היא הזויה לחלוטין.
למשל – לפשוט את השרוואל, לקום מהערסל, ללבוש חליפה ולעבוד במקום מאוד מטורלל.
משכן הכנסת.
לשפץ לי בית קטן על הר בצפון, להתאהב בו, לעזוב אותו, לעבוד בתקשורת, לחצות את המדינה עם אופנוע, לחייך יותר, להתאהב, להיפרד, לחזור.
להגדיל את העסק, לחשוף סודות כמוסים מול כל המדינה בבית האח הגדול, ולצאת משם לעולם חדש עם יעדים חדשים.
ומדוע כל זה מעניין?
כי אני לא אותו האדם שכתב את הדף הראשון והאחרון.
גם לא את האמצעי.
הספר הזה נכתב במשך שלוש שנים שבהן הייתי בעצמי אינספור אנשים.
ובזמן עריכת הספר קיבלתי החלטה דרמטית - לא לשנות דבר.
להשאיר את הניסוחים, המושגים והמחשבות כפי שהן. יכול להיות שתמצאו אי אילו סתירות בין הדפים, אולי תזהו כמה אנשים. יכול להיות שתופתעו מסיפורים מסוימים, ואולי תשנאו אותי קצת בגלל בחירת מילים. וזה בסדר. אינני מבקש לעורר בכם נחת, להפך.
ראו ביצירה הזו עדות קסומה למעמקי נפש האדם.
אפלה, מוארת, נינוחה, כועסת.
היא המון דברים, אבל מעל הכל -
היא מורכבת.
