כבר הבוקר (שלישי), יומיים בלבד לפני כניסת סגר החגים המתוכנן, הדהד שר הבריאות יולי אדלשטיין את ספקותיו בנוגע לאפקטיביות הסגר שאמור להתחיל ביום שישי הקרוב.
נתניהו על הנחיות הקורונה // צילום ארכיון
מדבריו של אדלשטיין עולה כי ייתכן ויידרשו הגבלות הדוקות יותר - ניתן להניח שהוא מתכוון לכך שאם נתוני התחלואה ימשיכו להיות גבוהים במהלך הסגר – נעבור לעוצר. אין יוצא ואין בא. אין עבודה ואין דבר.
אך טקטיקה הזו פשטה את הרגל. איומי השר אינם נתפסים בציבור כאמינים, וראינו זאת בכישלון הסיסמה "נהיה בסדר, או נהיה בסגר". הציבור הישראלי לא מאמין - לא לשר ולא לקורונה. הכרזת עוצר לא תעמוד במבחן המציאות – אוכלוסיות שאינן מצייתות לא יצייתו להנחיות, ולמען האמת יש לומר שלמשטרת ישראל, שגם כך מוצפת במשימות ביטחון פנים כאלו ואחרות, אין את סדר הכוחות המאפשר אכיפה כל כך נרחבת לאורך זמן רב.
הדבר היחידי שייתכן ויהיה אפקטיבי במתכונת הסגר הנוכחי הוא מגבלת התנועה בין ערים, שגם כך "פריכה" מאוד. מה בעצם זה נותן בשעה שבתי החולים בפריפריה מצויים על סף אי-ספיקה, אם ברמה המקומית האוכלוסייה לא נרתעת, לא מאמינה, ולא מצייתת?
אמון הציבור נפגע בשל מדיניות מזוגזגת
אנו נדרשים לחשיבה אחרת, שתחזיר את אמון הציבור, תהיה חדה וממוקדת, ותביא את התוצאה הנדרשת - והיא קיום ההנחיות. הרי לשם אנו מכוונים, בטח לטווח הארוך.
אמון הציבור נפגע אנושות בשל מדיניות מזוגזגת, ענישה לא אפקטיבית, ומאין "ישרא-בלוף" שבבסיסו מדברים איתנו בסוג של קריצת עין. לא ניתן להגדיר זאת אחרת בשעה שניתן לנפוש בחו"ל, אך לא ניתן לנפוש בצימר, בשעה שניתן להגיע לבית כנסת, אך לא ניתן להתכנס בחדר כושר. שניתן להפגין, אך לא ניתן להתגודד למטרות חברתיות. זה לא הוגן, לא נכון, ולא יעבוד. כדי להחזיר חיים למסלולם אנו נידרש להרתעה, אמון ואכיפה.
נתחיל בנושא האכיפה. משאבי המשטרה והפיקוח העירוני מוגבלים, ובמצב מסוג זה נכון וצריך להתמקד בבעיה האמיתית – הציבורים שלא מצייתים באופן כרוני מונהגים מקומית על ידי גורמים מתסיסים, שיש להם השפעה, וכל מה שהם עשו עד כה הוא למרוד בהנחיות.
המשטרה חייבת לפעול מייד מול מנהיגי ציבור אשר מובילים לזלזול בהנחיות. הענישה חייבת להיות מחמירה ביותר – אלו אנשים שמסכנים חיים, פשוטו כמשמעו. מנהיגים מקומיים שלא ממשים את אחריותם, ואף מחמירים את המצב חייבים לשאת בתוצאות – או שתשתפו פעולה, או שתשלמו מחיר יקר ביותר. המחיר הזה הוא שווה ערך למחיר של מי שמסכן את הציבור, ומקומם של אלו הוא בהרחקה עד כדי כליאה. האמירה הזו נכונה גם למי שמייצר הפגנות לא חוקיות ומנהיג אותן, כולל אומנים מפורסמים שמופיעים בלי בושה באירועים המוניים. כל אלו שמצויים במרחב החשיפה התקשורתית הגבוהה – חייבים להיות תחת זכוכית המגדלת.
פעולה ממוקדת של זרועות החוק אל מול גורמי השפעה בשטח תעביר באופן מצטבר מסר חד לאוכלוסייה - שאנו מתכוונים ברצינות למה שאנו מתכוונים, ושאי ציות להוראות השעה לא רק שלא יתקבל, אלא שהוא ייענה בעוצמה ובנחישות.
"משחקים" עם מי ששם מסיכה או לא שם – מיותרים, והם מגחיכים את המשטרה. שאלו שוטר או שניים איך הם מרגישים וכמה הם מאמינים בזה – התשובה תהיה ברורה.
לעודד את הציבור לדווח על הפרות, ולתגמל הקפדה על ההנחיות
התחום השני הוא תחום ההרתעה. ההיבט הזה כרוך כמובן האכיפה, אך לא רק שם. כל אזרח במדינה הזו חייב להבין שיש לו אחריות אישית. כל מי שמארח אנשים בצל קורותיו, מבעל מסעדה ועד בעל בית שמארח בניגוד להנחיות חייב להבין שהמחיר לכך יהיה כבד ביותר. לשם כך יש לעודד את הציבור לדווח על הפרות, ולתגמל את מי שמקפיד על ההנחיות. אותם מפרים חייבים להיות מטופלים בחומרה, כאשר ענישה כלכלית מאוד מתאימה לתחום זה, כיוון שמדובר לרוב בבעלי עסקים שמראש חוששים לפרנסתם ולעסקיהם. אותם אנשים חייבים להבין שהתנהגות המפרה הנחיות תפסול את רישיון העסק שלהם, לא פחות מכך. וגם כאן, לא נכון ללכת על "חלשים". לא דוכן הפלאפל הוא הבעיה שלנו.
התחום השלישי הוא אמון הציבור. צריך לומר ביושר, עד כה שקיפות המידע לא אפקטיבית. אנו רואים מספרים, ומפרשנים לנו את משמעותם. אולם לכל פרשנות תמצא פרשנות נגד שסותרת ולא פחות משכנעת. אי אפשר לשכנע 9 מיליון אזרחים שאנו במגפה כשבבתי החולים יש מאות בודדות של מטופלים, שגם כך בתפיסה הציבורית חלק לא קטן מהם סובל מבעיות רקע. רוב הציבור ככל הנראה לא מפחד מהקורונה.
שקיפות אפקטיבית חייבת להציג את המצב כהוויתו – כל אזרח חייב להבין מה הן ההשלכות של מה שמתרחש, היכן אנשים נדבקו באמת, איפה עיקר הבעיה. אך יותר מכך, כשמנגנוני ההרתעה והאכיפה יפעלו באופן אפקטיבי, ומי שייענש בחומרה הוא באמת מי שצריך להיענש בחומרה – הציבור יבין את המסר. אותן קריצות עין ופעולות השיטור בעלות האפקטיביות הנמוכה מאפשרים לרבים בציבור להניח שלא באמת מתכוונים ברצינות. אך פעולות נחושות וממוקדות יביאו את התוצאה באופן מצטבר.
שכר ועונש
לשם כך אי אפשר יהיה לומר שהעיר מסויימת היא מוקד הדבקה, ומצד שני להתייחס לכולם כמו אליה. כשאדם יודע שהוא ייענש בסגר גם אם הוא יהיה בסדר וגם אם לא – הוא פועל על פי אמונתו ולא יקיים הנחייה כלשהי – כי "בכל מצב יהיה רע, אז למה לציית"?
האזרח חייב לדעת שאם הוא לא יציית הוא ייפגע, בשעה שבמקומות אחרים אזרחים אחרים שמצייתים לא יפגעו. ואת האזרחים הטובים והמקומות שבהם מצייתים יש לתגמל, ולתת לכך תהודה. ההסברה בהקשר הזה חייבת לתת במה למקומות בהם מתנהגים כראוי, ולהראות שבמקומות אלו המגבלות הן מינימליות. שכר ועונש.
כאשר הפרמטרים שלפנינו אינם מטופלים, סגר מחמיר את הבעיה – לא רק שאין ציות והמגבלות לא ברורות דיין, ציבור אחד מסתכל על ציבור אחר ומאשים אותו בבעיה. המצב הזה מייצר ניכור, קיטוב ושנאה. אנו נצא מסגר לא אפקטיבי, מתוסכלים יותר ושונאים יותר. משמע, שהפתרון הננקט לא רק שאינו אפקטיבי, הוא אפילו יחמיר את המצב.
