מלחמת השחרור שלי

"אני מרגישה שיצאתי מעבדות לחירות", אומרת לי ליאת (שם בדוי) בהתרגשות. "קיבלתי את החופש ואת העצמאות שלי בחזרה, ואני רוצה להתחיל לחיות".

אישה קטנת ממדים בעלת כוחות ענקיים. שש עשרה שנים נלחמה כדי לקבל גט - שש עשרה שנים שבהן לא היתה יכולה להקים משפחה חדשה, להתחתן או להביא לעולם ילדים נוספים. רק עכשיו, בגיל 45, אחרי נהרות של סבל וייאוש, קיבלה את הגט המיוחל.

כשקיבלה את מסמך הגירושים שסיים את הפרק הארוך והמסויט בחייה, שהמילה "גרושה" מתנוסס עליו, הציף את פניה חיוך ענקי, "תחושה של אושר אינסופי. עכשיו הגיע הרגע שלי לטפל בכל הדברים ששמתי בהולד כל התקופה הזאת", היא קורנת מאושר.

איך תחגגי?

"דבר ראשון אני הולכת להרים כוסית לחיים לתחילתה של תקופה חדשה בחיי, שתהיה טובה יותר וחופשייה יותר. אני הולכת לחגוג עם חברים ומשפחה, שהיו איתי לאורך כל הדרך ותמכו בי, גם בימים שלא היה לי איך לפרנס את ילדיי. בשלב השני אתחיל לבדוק אופציה של מעבר לדירה גדולה יותר, וכמובן אחפש לי זוגיות, אבל כזאת שתהיה תיקון לכל מה שחוויתי עד היום".

את אישור הגט קיבלה ליאת בסמיכות רבה למועד בריחתו של שי כהן, אסיר שישב בכלא שש שנים בגלל סירובו לתת גט לאשתו, וברח מדיון בבית הדין הרבני בירושלים. קשה לא לתהות אם הסמיכות הזאת היא שגרמה בסופו של דבר לדיינים בבית הדין הרבני להתאמץ ולסגור את תיק הגירושים שלה.

"אם הייתי יודעת שאצטרך לעבור מסכת כזאת של התעללות כדי להתגרש, לא הייתי מתחתנת בכלל. לא ייתכן שנשים שרוצות להתגרש יצטרכו להיות תלויות ברצונות של בעליהן ובנדיבות ליבם, ולא ייתכן שבית הדין הרבני ייתן לכך יד ויגרום לי ולנשים במצבי לחיות בחטא. שנים רבות מדי חייתי כאסירה בבית כלא של אדם אחד, בלי תאריך שחרור ובלי חנינה. לצערי, אני לא היחידה וודאי שלא האחרונה, אבל אני מאוד מקווה שאנחנו עומדים בפתחו של שינוי. אני תולה תקווה בשותפים החדשים של הממשלה הנוכחית, שהתחייבו לפעול למען שינוי חברתי, שיעלו את נושא סרבנות הגט על סדר היום הציבורי וימצאו לו פתרון מיידי, לא משנה אם חקיקתי או דתי. הגיע הזמן שבישראל של 2013 לא יהיו עוד נשים עגונות שלא יכולות להפר את חוזה הנישואים שלהן במשך כל כך הרבה שנים".

יום האישה? אנחנו כבולות!

פגשתי אותה לראשונה שבועיים לפני הדיון הגורלי. זה היה, לגמרי במקרה, יום האישה הבינלאומי. "איך אפשר לחגוג את יום האישה במדינת ישראל כשחירותה של האישה לא נמצאת בידיה?" אמרה לי אז ליאת בקול חרישי. פניה היו נטולות איפור, לבושה פשוט ועיניה העייפות סיפרו בדממה את סיפור חייה הכואב. "בדרך כלל אני יותר מסודרת, אבל לא הספקתי להתאפר הבוקר", התנצלה. הריצות הבלתי פוסקות ממקום למקום והדאגה לכל מחסורם של ארבעת ילדיה מותירות אותה במקום האחרון בסדר העדיפויות.

היא מתגוררת עם הילדים במרכז הארץ, בדירה שכורה בת ארבעה חדרים. שני בנים, הראשון אחרי צבא והשני עדיין משרת, ושתי בנות עשרה. "קודם כל אני נותנת לילדים. כל מה שאני עושה הוא למענם. לא מזמן אפילו ויתרתי על חדר השינה שלי כדי שלכל אחד תהיה פינה משלו. חלק מהימים אני ישנה בסלון, וכשהבן שלי נמצא בצבא אני ישנה בחדר שלו. הם כבר גדולים, והם מתביישים להביא חברים הביתה", היא אומרת בכאב.

את יעקב (שם בדוי), בעלה שעכשיו הוא סוף סוף לשעבר, הכירה דרך זוג חברים משותף כשהיתה חיילת משוחררת, אי אז בשלהי שנות השמונים. "הכימיה היתה טובה, אבל אהבה סוחפת לא היתה שם. אחרי שנה אחת יחד הוא מאוד רצה שנתחתן. חשבתי שהאהבה תגיע בהמשך, הרי בסך הכל אנחנו מסתדרים יפה יחד. אחרי תקופה קצרה של לבטים וברגע של חולשה, הסכמתי.

"שלוש השנים הראשונות היו מאושרות. באותה התקופה לא עבדתי. יעקב, שעבד במשרה בכירה, היה המפרנס היחיד, ואני דאגתי לכל צורכי הבית. אני אפילו זוכרת שרק לי היה כרטיס אשראי וכל הכסף היה בידיים שלי. לא הרגשתי מאוימת מזה שאני לא עובדת, כי באמת היתה לי עצמאות כלכלית".

המפנה הגיע אחרי שנולד הבן השני, כשיעקב התחיל להתחזק. ליאת, חילונית לכל דבר שרחוקה מאוד מהדת, מצאה את עצמה מהר מאוד נדרשת לשמור שבת ולהקפיד על לבוש צנוע.

"האנשים שבעלי היה בחברתם שיכנעו אותו ללכת לסמינר, שבו היו מחזירים אנשים בתשובה. בהתחלה הוא הלך רק כדי להקשיב, אבל מהר מאוד הוא נשאב לזה. הרבה משפחות נהרסו אז בגלל זה. אני הייתי כבר עם שני ילדים, ובהריון עם תאומים בדרך. רציתי שיהיה שקט בבית, לא רציתי מלחמות. אל תשכחי שהעובדה שלא עבדתי הפכה אותי לתלותית, דבר שלא שמתי לב אליו בהתחלה.

"הוא היה מאיים עלי בכל מיני דרכים כדי לגרום לי לשמור שבת. היה אומר שאין לו בעיה שאני אסע בשבת אבל לילדים אסור, ואז אומר שאם אצא מהבית, לא יהיה לי לאן לחזור. פחדתי נורא. שיכנעתי את עצמי שלמען שלום בית כדאי לי קצת לוותר ולשמור שבת".

ליאת החלה לשמור שבת והפכה את הבית ליהודי כשר. ילדיה התחנכו במוסדות דתיים, והיא חשבה שאיכשהו, למרות השינויים והוויתורים האישיים המפליגים שעשתה, היא מצליחה לגרום למשפחה להמשיך להתקיים יחד. אלא שאז החלו המכות.

"יום אחד הוא חזר הביתה כועס מאוד. הוא אמר שאחד מחבריו לסמינר ראה אותי מסתובבת ברחוב עם ג'ינס והוא הרגיש מושפל שמעירים לו על אופן הלבוש של אשתו. הוא תפס אותי, משך לי בשערות והרביץ לי. עד אז הוא לא פגע בי, הוא לא היה אדם אלים מטבעו, למרות שבדיעבד, היו נקודות בחיינו שהיו צריכות להדליק לי נורה אדומה. למשל, כשראיתי איך הוא צועק על אמא שלו ובאיזו כוחניות הוא מתנהל מולה. היו פעמים שהוא השתולל בבית, שבר צלחות וכוסות, בייחוד כשהדברים לא נעשו בדרך שלו או כשהילדים היו מסרבים ללכת איתו לבית הכנסת. הוא היה גורר אותם בכוח ללכת איתו. פעם אחת הוא שבר את הטלוויזיה כי הוא לא רצה שהילדים יצפו בה. אבל עד לאותה נקודה הוא מעולם לא הרים עלי יד. 

הרבנים המליצו על שלום בית

"האלימות הזאת הפחידה אותי וגם את הילדים. הפחד מההתפרצות הבאה שלו גרם לכל הבית לחיות כל הזמן בדריכות ובמתח. זאת לא האווירה שרציתי לגדל בה את הילדים".

למרות ההתעללות, יעקב הצליח לשכנע אותה ללכת לגישור אצל אחד מהרבנים, לדבריו, למען שלום בית. ליאת התרצתה והלכה לגישור. "נפגשנו עם הרב שלו חמש פעמים. הוא היה מדבר איתנו ומנסה להבין איפה הבעיה. אני זוכרת שהוא דווקא ניסה למתן אותו קצת בנושא של החזרה בתשובה והפנאטיות שאליה הוא נכנס. אמר לו ששלום בית יותר חשוב ושצריך לתת לדברים קצת יותר זמן. הוא גם אמר לו שיפסיק עם האלימות כלפיי וכלפי הילדים. זה בעצם היה התנאי של שלום הבית. אני הבטחתי לשמור שבת ולא ללכת עם גופיות, והוא הסכים להפסיק להיות אלים".

'שלום הבית' הזה לא החזיק מעמד זמן רב מדי. חודשים ספורים אחריו הגיעה ההתפרצות הקשה, שלה היה עד בנם בן החמש. יעקב הטיח בעוצמה את ראשה בקיר, נופף מולה בסכין ואיים שירצח אותה. היא נמלטה מהבית ונסעה לבית החולים עם שטפי דם וחבלות בראש. הרופאים איבחנו אצלה זעזוע מוח.

ליאת הגישה תלונה במשטרה, ובעלה הורחק מהבית ליומיים. הרב שלו ציווה עליו להתרחק מהבית למשך חודשיים עד יעבור זעם, והוא העביר אותם בישיבה שבה למד. הוא חשב שאחרי תקופת הצינון הזאת יוכל לשוב הביתה, אבל לליאת היה ברור שהנישואים הסתיימו.

"השליטה חזרה אלי"

היא הגישה בקשה לגירושים בבית המשפט לענייני משפחה. מייד אחר כך הגיש יעקב בקשת גירושים בבית הדין הרבני בפתח תקווה, ומאותו הרגע החלה "מלחמת סמכויות" בין שני הגופים - מושג משפטי מוכר, שנובע מפירצה בחוק המעניקה לשני הגופים סמכויות גירושים. זו היתה מלחמה מטלטלת שהיא לא היתה מוכנה לה, וכמובן שלא שיערה כמה שנים יעברו עד שתסתיים.

"מכיוון שאני הגשתי ראשונה את הבקשה, הסמכות שנקבעה היתה בית המשפט לענייני משפחה. אבל בבית הדין הרבני היתנו את הדיון במתן הגט בכך שגם ענייני הרכוש והמזונות יידונו אצלם. לזה לא הסכמתי. ידעתי שאם כל התיק יעבור לבית הדין הרבני, אני אצא מופסדת מכל הכיוונים".

עו"ד אסנת קרפלוס גלעם, מנהלת קליניקה לסיוע משפטי לנשים במרכז רקמן של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, מסבירה: "הענקת גט היא אוטוריטה בלעדית של בית הדין הרבני, ומכאן נובע הכוח הגדול והאחיזה שיש לגברים על נשותיהם במעמד של גירושים. בית המשפט לענייני משפחה דן בכל הנושאים הנלווים, למשל משמורת, רכוש ומזונות. יעקב דרש שכל ענייני התיק יידונו בבית הדין הרבני כתנאי להענקת הגט, וכך נוצר מצב אבסורדי של החלטות סותרות - למשל, בית המשפט לענייני משפחה פסק לליאת מזונות אישה ומזונות ילדים, ובית הדין הרבני פסק לה רק מזונות ילדים".

כשנה אחרי שליאת הבינה שבית הדין הרבני בפתח תקווה לא יסכים לדון בתיק הגירושים שלה עד שהיא לא תעביר אליו את הדיונים גם בנושא הרכוש, היא החליטה לערער לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. שם קיוותה לתהליך קצר ומהיר, אבל שוב התבדתה.

ליאת וילדיה המשיכו להתגורר עם יעקב בדירתם המשותפת. "לא היה לי לאן ללכת, לא עבדתי ולא היה לי כסף. החיים בבית הפכו בלתי נסבלים. בילדים הוא לא נגע, אבל המשיך להציק ולהרביץ לי. היה מוציא עלי את התסכולים שלו ועשה כל מאמץ לגרום לי לנטוש את הדירה עם הילדים. היו פעמים שהוא זרק עלי חפצים בזמן שישנתי.

"הבנתי שכדי לזכות בעצמאות כלכלית אני חייבת לחזור לשוק העבודה ולחפש דירה אחרת. לפני שהתחתנתי למדתי לתואר, אבל מכיוון שלא עסקתי במקצוע אפילו יום אחד בחיי, הבנתי שאני חייבת לשדרג את עצמי מבחינה מקצועית ונרשמתי לקורס, שהיה עבורי נקודת פריצה לשוק העבודה".

היא מצאה עבודה ראויה במקצוע יוקרתי בתחום השיווק, שבו היא עובדת עד היום. לאט אך בנחישות טיפסה בסולם הדרגות בחברה שבה עבדה, והרגישה איך השליטה חוזרת אל חייה. פתאום היא לא נזקקה עוד לכרטיס האשראי של בעלה, וככל שנזקקה לו פחות ופחות, כך הרגישה שהיא מתקדמת עוד צעד לעבר דירה משלה. 

חוב של יותר ממיליון שקלים

"כאמא לארבעה ילדים קטנים מצאתי את עצמי עובדת יותר מעשר שעות ביום. יעקב, שעבד גם הוא באותו תחום, לא רצה לשלם מזונות גבוהים מרגע שהגט ייכנס לתוקפו, ולכן הפחית כל הזמן מהיקף העבודה שלו, ופשוט חיכה שאצא מהדירה. אני הפכתי מאישה לא עובדת ותלותית לאישה עצמאית שמפרנסת את ילדיה ואת בעלה המתעלל, וגם משלמת את המשכנתא על הדירה. ככה זה נמשך שלוש שנים. בסופו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני קבעו שכדי לבצע פירוק שותפות יש למכור את הדירה, אחרת היא תעבור לכונס נכסים. אני הצלחתי לקנות את החלק שלו, וזה היה עבורי ניצחון מתוק. השכרתי את הדירה ושכרתי דירה בעיר אחרת".

הוא שמר על קשר עם הילדים?

"ממש לא. הוא העדיף לא לראות אותם מאשר לשלם מזונות. דמי המזונות שבית המשפט לענייני משפחה פסק לי עמדו על 1,000 שקל עבור כל ילד ועוד 1,500 שקל עבורי, סך הכל 5,500 שקל. לאורך כל השנים הוא לא שילם לי, והחוב הלך ותפח בהוצאה לפועל עד לסכום אסטרונומי של יותר ממיליון שקלים".

למה לא ביקשת לעקל לו את הכסף?

"ביקשתי, אבל בתקופה הזאת הוא כבר לא עבד, כך שלא היה שכר לעקל. אפילו חשבון בנק לא היה. ביקשתי אפילו שיוציאו לו צו מעצר, וגם הוציאו כמה פעמים, אבל הוא היה נעלם. פעמיים הצליחו לעצור אותו, ואז הוא מייד שילם סכום של עשרת אלפים שקלים במזומן, ועזבו אותו".

בדיעבד, לא היה עדיף לך לוותר על הכסף ולקבל את הגט?

"לא יכולתי לוותר על הכסף. זה כסף של הילדים, והם נזקקו לו. אני עבדתי מבוקר עד ערב כדי לפרנס אותם, אבל זה הספיק רק בקושי. ובכל פעם היתה לי תקווה שהנה, הוא הולך לתת את הגט".

בסביבתה החדשה של ליאת ידעו רק מעטים שהיא נשואה. הרשויות, מצידן, לא הכירו בה כאם חד־הורית, מאחר שנחשבה לנשואה, כך שלא קיבלה גם את מעט ההטבות המגיעות לאימהות חד־הוריות.

איך הצלחת להסתדר עם ארבעה ילדים קטנים ובלי עזרה והטבות מהמדינה?

"זאת היתה תקופה מאוד קשה. נאבקתי רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. אני באה ממשפחה לא עשירה, והיו תקופות שפוטרתי מעבודות ולא היה כסף לשלם חשבונות ומשכנתא. למזלי, ההורים שלי תמכו בי כלכלית בתקופה הזאת וסייעו לי לעבור אותה. היום, ברוך השם, אני מרוויחה יפה, אבל עדיין חרדה מהעתיד כי לא הספקתי לצבור כספי פנסיה".

תוך כדי הקרב על הגירושים, גידול הילדים והעבודה התובענית, ניהלה ליאת כמה מערכות יחסים, אבל הן לא החזיקו מעמד. לכל הגברים שעימם יצאה סיפרה מראש שהיא עדיין נשואה, אבל קיוותה שתקבל את הגט. "לא פשוט לנהל מערכת יחסים כשאת עדיין נשואה. היה גבר שסיימתי איתו את הקשר מיוזמתי, כי הרגשתי שזה לא הדבר הנכון, והיה אחד שהגיע למצב שכבר רצה להתחתן ולעשות ילדים, ולי היה ברור שזה לא אפשרי. גם אם הייתי מצליחה לשכנע אותו לוותר על נישואים, היה ברור שלא אוכל לעשות ילדים שיהיו ממזרים. מה גם שבני הגדול, שהיה קרוב לדת ולקח על עצמו את תפקיד האב אחרי הפרידה, לא היה מקבל את העובדה שגבר נוסף יגור בבית כשאני עדיין נשואה. 

"ככה חייתי לי כל השנים בין לבין, לא פה ולא שם. אין לי מילים לתאר לך עד כמה המצב הזה מתסכל. למזלי כבר היו לי ילדים, כך שלפחות לא הייתי מוטרדת מהסוגיה של הבאת ילדים. מי יודע איפה הייתי היום ובאיזה מצב, לו יכולתי להתחיל את חיי מחדש בגיל 30, ולא בגיל 45. היו לי כל כך הרבה חלומות - לפינה משלי, לזוגיות אוהבת ושווה עם אדם שהוא בעל דרך ארץ וערכים. אבל באיזשהו שלב ויתרתי על החלום לזוגיות. לא רציתי לקוות ולהתאכזב. התרכזתי בעיקר בילדים, לא היה לי זמן להשקיע בעצמי".

"אני רוצה להתחיל לחיות"

בזכות הניסיון שצברה, נפרדה ליאת מעורך דינה שייצג אותה עד אז והחלה לייצג את עצמה מול הדיינים בבית המשפט ולדרוש שיעקב יגיע לדיונים. באחת הפעמים אף הוציאה נגדו צו הבאה, אבל גם זה לא עזר.

"מבחינת בית הדין הרבני, האשמה בסחבת היתה שלי, כי לא הסכמתי לקשור את הנושא הכספי לגט עצמו. נכון, לא הסכמתי. איפה נשמע דבר כזה, שאת חירותי אני אקנה בכסף, ועוד בחסות המדינה? זה אבסורד. לא ייתכן שמתן הגט יהיה בהתניה של כסף ורכוש. לא ייתכן שהמסר שהמדינה תעביר לי זה שרק אם תסכימי שאנחנו נדון במזונות וברכוש המשותף, רק אז תקבלי גט. זאת סחיטה במלוא מובן המילה", היא אומרת בכעס.

יעקב הגיש כמה פעמים בקשות לשלום בית, ובאותן הזדמנויות אף ביקש היתר לשאת אישה שנייה. הוא קיבל היתר עקרוני לכך מבית הדין האזורי בפתח תקווה, אבל לא המשיך את ההליך בבית הדין הרבני הגדול. ב־2001 בית הדין הרבני הגדול חייב אותו לתת לה את הגט, אבל איש לא אכף את ההחלטה.

בשנה שעברה פנתה ליאת לקליניקה לסיוע משפטי לנשים במרכז רקמן, המסייעת לנשים במצבה ללא תשלום. שם פגשה את עו"ד אסנת קרפלוס גלעם, שהחלה לייצגה. "בית הדין הרבני בפתח תקווה נתן לבעלה של ליאת לגיטימציה מלאה לגרור את נושא הגט", היא אומרת. "התנהל שם דיון פתוח, כמו בשוק, כמה היא תהיה מוכנה להפחית מהחוב האדיר שלו כדי שהוא יסכים לתת את הגט. לפי ההלכה, בית הדין הרבני צריך להכות את הגברים עד שהם אומרים 'רוצה אני'. שתינו יודעות שאף אחד לא יאפשר להכות את הגברים בכיכר העיר עד שהם יסכימו לתת את הגט. לכן מחובתו של המחוקק למצוא פתרון, ולא לאפשר לנשים להישאר כלואות בידי הגברים שנים כה רבות".

"ותרי על הכסף, קבלי גט"

בעקבות הלחץ שהפעילה הקליניקה, הורה הדיין בבית הדין הרבני הגדול לקיים דיון דחוף בתיק. "גם בדיון הזה הם ניסו כל הזמן להגיע עם ליאת לפשרה על סכום החוב שהיא מוכנה להתפשר עליו. כשליאת סירבה לוותר על מרבית הסכום, הדיון הסתיים ללא תוצאות. בדיון האחרון כבר הגשתי בקשה מפורטת להטלת סנקציות. יעקב הבין שהוא הגיע לנקודה שבה לא יוכל עוד להתחמק - וזה או שהוא נותן גט או שהוא נכנס למעצר. בסוף הוא התרצה וחתם על הגט".

את הימים האחרונים מבלה ליאת, לראשונה זה שנים, כאישה חופשייה. עכשיו כבר יש לה זמן לתכנן תוכניות ולטוות שוב חלומות שהיא תנסה להגשים. "אני רוצה להתחיל לחיות. ללכת לחוגים, לראות עולם ולמצוא אהבה שאיתה אוכל להזדקן, לצד הילדים והנכדים שיהיו לי", היא אומרת בתחושה עצומה של הקלה.

תמשיכי לרדוף אחרי הכסף שהוא חייב לך?

"בהחלט. אני מוכנה לקבל גם רק רבע מהסכום, אבל אני לא מוכנה לוותר על הכל. הכסף הזה שייך לילדים שלי, ואני זקוקה לו כדי לאפשר להם חיים נוחים יותר. אני לא צריכה אותו לעצמי. בשנים שבהן אני נאבקתי כדי לשרוד, הוא צבר רכוש רב וחי חיי נוחות".

תמליצי לילדים שלך להתחתן?

"כן, אבל עם הסתייגויות. במשך השנים דאגתי להעביר להם מסר חד־משמעי, שתמיד יוכלו לפרנס את עצמם בזכות עצמם ולא להיות תלויים באיש. אני חושבת שמכיוון שהם ראו מקרוב מה הגירושים האלה עשו לי ולהם, הם יהיו זהירים שבעתיים. אני בכנות אמליץ להם לעשות הסכם טרום נישואים, שקובע זמן קצוב לגירושים במקרה שלא מסתדרים ואחרי שמוצו כל האופציות שיוגדרו בהסכם.

"למרות מה שאני חוויתי, אני ממש לא נגד הדת או הממסד הדתי. אני לא חושבת שבגלל מיעוט של סרבני גט צריך לפסול לחלוטין את מוסד הנישואים. אבל בהחלט צריך להיכנס אליו בעיניים מפוכחות ולפעול במרץ לשינוי החוקים".

מהנהלת בתי הדין הרבניים נמסר: "בפרטים שנתקבלו מהאישה נמסר כי הנדון נעלם לפני מספר שנים. לפיכך שכר אגף עגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים את שירותיו של חוקר פרטי על מנת לאתר את הבעל, ומבדיקה שעשה נודע כי הנדון חזר בתשובה והפך להיות רב של קהילה, אך לא נודע מקומו. בחקירות שטח נרחבות שערך אגף עגונות נמצא כי הנדון שהה זמן רב בישיבה באזור המרכז, שימש רב של קהילה קטנה והיה מלמד בישיבה ומתגורר בה, אך כאשר עלו על זהותו הוא ברח. בחקירה שערכו במקום נתגלה כי עבר להתגורר בירושלים, באזור שכונת מאה שערים. החקירה הורחבה למספר מישורים, ובהם תצפיות אל מקום מגורי הוריו וחקירות של קרובי משפחתו.

"רק לאחר שיחה עם אמו יצר הנדון קשר ובמסגרתו הסכים להגיע לבית הדין, בתנאי שהתיק יועבר חזרה לבית הדין האזורי בפתח תקווה. ואכן בהתערבות הרב אליהו מימון, מנהל אגף עגונות, התיק הועבר לפתח תקווה והתנהלו דיונים. לפני כחודש פנתה האישה לבית הדין הגדול בבקשה שהתיק יוחזר אליו, מכיוון שאין התקדמות כלשהי בתיק. ראוי לציין כי התמשכות התיק לאחר איתור הבעל נבעה מאי הסכמות בנושא חלוקת רכוש ונושאים כלכליים נוספים. לפיכך, בית הדין הגדול הוציא צו הבאה שנשלח למשטרה, שבאה לבית הוריו והחתימה את אמו של הנדון על ערבות אישית שהנדון יגיע לדיונים. ואכן, לאחר שני דיונים נוספים הגיעו להסכמה בנושא הכספי והאישה קיבלה גט". 

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו