השמש הקיצית של אוגוסט היתה בשלבי התעוררות, עדיין בנקודה הזאת של הבוקר שבה היא רק מחממת ומלטפת. תום פרנץ הוציא את בנו הבוכה מהעגלה, ניסה להרגיע אותו בליטוף, והתאמץ להתרכז בראיון. מאחורי השקט שמסביב, הכיסא שדאג להניח מול הים, ובעיקר האופי הגרמני שלו, הסתתרה התרגשות עצומה. פרנץ היה בדיוק 24 שעות לפני אחד הרגעים המשמעותיים בחייו - האודישן השני ל"מאסטר שף" - והנה הוא יושב חסר ביטחון מחוץ לבית קפה בנמל תל אביב, מתראיין בפעם הראשונה בחייו, לא לגמרי בטוח בעברית שלו, ועמוס בחששות מהעתיד לבוא.
"כבר לפני חמש שנים התוודיתי בפני החברים הגרמנים שלי שאם הייתי יכול לגלגל את הגלגל אחורה, לא הייתי הולך להיות עורך דין, אלא משקיע את כל השנים האלה בלימוד בישול ונהיה שף. הייתי בכיוון של קריירה בגרמניה, רציתי להיות שותף במשרד עורכי דין. אבל התגיירתי, עברתי לארץ, עשיתי שינויים גדולים, והיום אף אחד כבר לא מחכה לי. אני בן 39, עובד בייעוץ משפטי לחברות שרוצות לעבוד עם גרמניה, ואין לי זמן עכשיו ללמוד בישול בבית ספר. לכן אני רוצה לנסות דרך אחרת. בתקופה של 'מאסטר שף' אני מתכוון להשקיע בלימוד, ונראה. אני מתאמן בכל מיני שיטות בישול דרך האינטרנט. לא סיפרתי להורים שלי, כי אם אני אומר להם שהתחלתי ללמוד טבחות, זה יהיה כבר טו־מאץ', אחרי כל השינויים שעשיתי בחיים. המקצוע בסדר, אבל הגיל לא נכון. אם אצליח בתוכנית אוכל להפתיע אותם, וזה יעבור טוב".
לאודישן הזה הוא לקח את אשתו דנה (35) ואת הילד, הביא חולצה מכופתרת על קולב, איחסן בבגאז' של האוטו ארגז מצרכים להכנת מנת הפורל שיגיש לשופטים, ובשש בבוקר יצא לנווה אילן. הפעם הוא היה אמור לבשל, לראשונה, לעיני המצלמות וארבעת השופטים - להכין שתי מנות ולהגיש אחת מהן למבחן טעימה. באוויר כבר ריחפה ההערכה שאם פרנץ לא ישרוף את המנה, הוא כנראה יגיע רחוק.
אחרי המתנה ממושכת הוא נקרא לאולפן, תימרן בהצלחה בין שתי המנות והראיונות למצלמה, הגיש את הדג לשופטים וזכה למחמאות חסרות תקדים. אם הדרך לנווה אילן היתה ישנונית ומתוחה, הדרך חזרה היתה משהו אחר לגמרי. "החזרת יהודייה בתשובה?" הוא חיקה את אייל שני ואז שיחזר את הרגע שבו התקבל לנבחרת של "מאסטר שף".
"הרגשתי שאני בסרט!" צהלה דנה במושב האחורי, ותום המשיך: "אני הרגשתי כמו סופר, שהמבקרים כותבים על הספר שלו דברים שהוא בכלל לא חשב עליהם. אייל אמר שהמנה שלי היא אחת היפות ב'מאסטר שף' בכלל, אם לא ה־. חיים אמר שזאת אחת המנות היפות שראה אי פעם, גם במסעדות ובספרים, ושמנה כזאת יכולה להיות מוגשת במסעדה עם כוכב מישלן".
"יואו, אני לא מאמינה שהם אמרו את זה!" צעקה דנה, "זה מטורף. אבל אני כל הזמן אמרתי לך שיש לך את זה".
אחר כך באו הצילומים המתישים, כמעט ארבעה חודשים. תום כבר ידע שהוא בחמישייה האחרונה, עידכן את ההורים בגרמניה על ההתפתחויות והתכונן לישורת האחרונה. ואז, בנובמבר, שודר הפרק הראשון של העונה החדשה, וכבר למחרת בבוקר האיש שמפנה את הזבל מול הבית שלו עצר אותו כשיצא החוצה ואמר: "הי, אתה ב'מאסטר שף'!"
מאז זה לא מפסיק. כמעט כל אחד שעובר מולו פונה אליו ורוצה להצטלם או להגיד משהו. "אי אפשר יותר לקפוץ לרגע לסופר כמו שלוך, כי כשאני הולך ברחוב אני מרגיש איך העיניים של כל האנשים זזות יחד איתי. לפעמים יש לי תחושה שבכל מקום שאני מסתובב, כולם מכירים אותי".
זה כנראה מה שקורה כשאתה מופיע בתוכנית ריאליטי ששברה שיאי צפייה. גמר העונה השלישית של "מאסטר שף" הביא לקשת 52.3 אחוזי צפייה ברגע השיא; מדובר במשדר השני הכי נצפה בישראל מאז תחילת המדידה ב־1999, מייד אחרי תחרות האירוויזיון של אותה שנה.
שקשוקה, חומוס וגיור
ליוויתי את תום פרנץ שבעה חודשים, מהאודישן השני של "מאסטר שף" ועד ימים אלה. פגשתי אדם מיוחד, חביב, אינטליגנטי, חף מרוע, רחב לב. אדם שאומר את כל הדברים הנכונים, אבל שפיו וליבו שווים. זה סוד קסמו.
הוא נולד בעיירה קטנה ליד קלן כנוצרי קתולי בשם תומאס. לישראל הגיע לראשונה לפני 21 שנים, במסגרת חילופי תלמידים. "לא ידעתי יותר מדי על יהדות או על ההיסטוריה של ישראל", הוא אומר במבטא הגרמני המוכר, "אבל האנשים והמנטליות נתנו לי הרגשה של בית. היה לי חיבור".
בהמשך חזר לכאן לבקר את החברים שהכיר, השלים תואר בלימודי בנקאות בבנק פרטי בקלן והחליט לעשות "שירות שלום", מעין שירות לאומי המקובל בגרמניה במקום הצבא, שאותו העביר בישראל, כמתנדב בבית חולים ירושלמי. "זאת היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית, בן 22, מתנדב בלי כסף. כשהייתי צריך לבשל, נסעתי באוטובוס לשוק מחנה יהודה ועשיתי קניות. למעשה, עשיתי שם את הקניות בשביל הארוחה הראשונה שבישלתי בחיי".
אחר כך עבר לתל אביב, סעד ניצולי שואה וחולים סופניים בבית חולים, השתתף בפעילויות העשרה שכללו טיולים והרצאות, ולמד קצת מילים בעברית. כעבור שנה וחצי חזר לגרמניה והחל לימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטת קלן. הוא עשה שני תארים, כולל הסמכה לשופט, ובמסגרת הלימודים אף למד בסביליה שבספרד. "למרות שגם שם היה חם, הבנתי שאני לא מתחבר לספרד כמו לישראל. סגרתי שמונה שנים בלי לבקר בארץ, וזה נורא חסר לי".
בגרמניה עלו בו הטעמים שטעם בישראל. למשל, השקשוקה הראשונה שלו - "כזאת שנותנים בבית חולים בתבניות ענקיות, לא במחבת יפה כמו אצל דוקטור שקשוקה. כשאכלתי את זה בפעם הראשונה לא היה ברור לי מה זה, אכלתי רק כי הייתי רעב. אחרי שנים, רציתי את הטעם הזה, שלא אהבתי. התגעגעתי אליו. הוא סימל עבורי את ישראל. אז התחלתי לעשות ניסיונות בבית, בלי מתכון, וככה בעצם התחלתי לעשות שקשוקה. היום השקשוקה שלי משהו משהו. אבל לפני 15 שנה זה לא יצא משהו.
"היה שלב שפגשתי בגרמניה סטודנט מהודו. דיברנו על ישראל, והוא שאל אם אני יודע לעשות חומוס. אמרתי לו שלא, והוא אמר לי: 'זה כל כך קל'. היית מאמין? למדתי מהודי איך מכינים חומוס. חומוס מאוד מאפיין את האהבה שלי לאוכל הישראלי. בהתחלה, בכל פעם שהייתי חוזר לגרמניה, הייתי מביא איתי קופסה של קילו. היום, בכל טיסה אני סוחב לפחות ארבעה ק"ג חומוס במזוודה, כדי לחלק למשפחה ולחברים".
יום אחד, במהלך העבודה השגרתית בבית החולים, נפל בפתאומיות מוט ברזל ענק מגג הבניין, שנייה אחרי שתום הכניס את ראשו מהחלון. "הייתי ככה קרוב להישאר בלי פרצוף. אחר כך חשבתי על זה המון, דיברתי עם מישהו שחזר בתשובה, והתחיל מין משחק עם האמונה כדי להבין אם יש השגחה והכוונה. אני גדלתי בסביבה חילונית למשפחה חילונית, וכשחזרתי לגרמניה פניתי לרב ורציתי להתגייר. הוא הסביר לי שאין לזה תשתית בגרמניה, אבל אני המשכתי להתחזק.
"התחלתי לעבוד במשרד בינלאומי של עורכי דין, הייתי בן 30 פלוס ועמדתי להתחיל קריירה. ואז אמרתי לעצמי: זה לא מה שאני רוצה. הרגשתי שאני צריך לנסות לחיות בישראל, כי אם לא אעשה את זה, אתחרט אחר כך. בסוף 2004 באתי לישראל כתייר בלי זכויות. התחלתי לברר על גיור. בחודשיים הראשונים כבר עשיתי ברית מילה בבית חולים - עבורי, כמי שקרא בתורה, היה ברור שכדי להיות יהודי אני חייב דבר ראשון לעשות ברית. עשיתי את זה והרגשתי שלם. זה לא כאב, אבל בהתחלה היה קצת קשה להתרגל לשינוי, זה גיל שבו אתה כבר רגיל למה שיש...
"זה הרגע שסימל בשבילי את הגיור. אחר כך הלכתי לרבנות, סיפרתי להם שעשיתי ברית, שאני הולך לבית כנסת, שומר כשרות והתחלתי לשמור שבת. שאלתי 'מה עוד?' והרבי צחק. אמר לי, 'תלך לבית כנסת, תמשיך ללמוד, ותחזור עוד שנה'.
"הם כנראה לא ציפו לזה, אבל אחרי שנה חזרתי, והם המשיכו לסבך את הכל. הפעם רצו שאביא אישור ממשרד הפנים. הסברתי להם שסגרתי את הבסטה בגרמניה, אין לי כבר חיים אחרים, עשיתי מה שהם דרשו, עכשיו אני רוצה להתגייר. אמרו לי, 'אין מצב'. במשך כמה חודשים עשיתי אינספור שיחות וטלפונים, פגישות במשרד הפנים וברבנות, נפגשתי עם המון רבנים, הבאתי המון המלצות, ואחרי חצי שנה הם נכנעו וקיבלתי אישור להתחיל בגיור. נתנו לי ויזה להישאר פה, אבל לא לעבוד. ניסו להעמיד אותי במבחן ולראות עד כמה אני נחוש, אם זה מספיק חשוב לי. כבר היה לי מספיק קשה לוותר על המעמד שהתחלתי לרכוש כעורך דין גרמני, ועכשיו לך תסביר למעסיקים למה הפסקת לעבוד למשך שנתיים במקצוע שלך. זאת נקודת אל־חזור.
"ככה, כל כמה חודשים חזרתי לרבנות, והיו אומרים לי: 'אתה בכיוון, אבל אנחנו רוצים לתת לך עוד קצת ליטוש. תחזור בעוד שלושה חודשים ונראה'. לוויתי כסף מההורים ומחבר כדי להעביר את הזמן בישראל, זאת היתה תקופה ממש קשה. עברתי הרבה מבחנים בחיים - בנקאות היה קשה, משפטים בגרמניה זה שבע שנים ואחר כך מבחן מול שלושה שופטים ועורכי דין, ועדיין, כל הלימודים והמבחנים האלה יחד היו יותר קלים מהגיור. הרבה הלכות, סדר תפילות, קורס הכנה לגיור שנמשך 500 שעות - שלוש פעמים בשבוע לימודים ברבנות, והכל בעברית. זה היה האולפן שלי. בהתחלה צחקו עלי הרבה כי היתה לי עברית תנ"כית, זה עדיין קורה לי לפעמים, שאני אומר איזו מילה ומעירים לי שאף אחד כבר לא משתמש בה.
"בקורס הייתי היחיד שלא היה ישראלי או בזוגיות עם ישראלית. באתי עם המון מוטיבציה ורצון, אבל בשלב מסוים כבר התחלתי להתבלבל, כי כל דבר סביב הדת הפך להתחייבות. בכל פעם שאתה הולך לבית כנסת אתה צריך להביא אישור שהיית שם, ובכל שיעור הרב צריך לחתום שהגעת, ואתה כבר לא יודע מה אתה עושה מרצון ומה מתוך כפייה. חבל. כל מי שהיה ברבנות יודע שזה לא מקום כל כך רוחני. בסוף התהליך הולכים למקווה, בודקים לך את הברית ונשבעים.
"ואז התחלתי לחפש מה אני רוצה בחיים. חודש אחר כך הכרתי את דנה, היא היתה כמו מתנה על הגיור. התחלנו לבנות יחד את החיים שלנו, בתוך הדת".
אהבה בטיגון עמוק
את דנה הדרי - בת לאם אמריקנית ולאב ישראלי, הרצליינית במקור ואשת יחסי ציבור לשעבר - פגש על ספסל ברחוב ירמיהו בתל אביב. היא ישבה שם עם חברה, הוא יצר קשר עין, התבלבל והלך לכיוון הלא נכון. כשחזר, היא כבר היתה לבד והחזירה לו חיוך קטן.
"לפעמים גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות", הוא נזכר במבוכה, ומשחזר איך רצה רק לתת לה את מספר הטלפון ולהיעלם, והיא, אחרי מחשבה קצרה, נתנה לו את המספר שלה. דנה מחייכת. "שלושה ימים לפני כן יצאתי ממערכת יחסים של שמונה שנים, אז הייתי צריכה רגע כדי לחשוב על זה. אבל כבר כשהתחלנו לצאת ידעתי שזה זה". והוא מוסיף: "במיוחד אחרי שהתחלתי לבשל".
בארוחה הראשונה שבישל לה, הזילה דמעות. "היא התחילה לבכות כי זה היה כל כך טעים עד שהאוכל ריגש אותה, ואני חושב שזה היה הרגע שהבנתי שזאת האישה הנכונה. זה לא רק הדיבור או המגע. כשאתה מצליח לרגש מישהי דרך התזונה זה כבר חיבור מאוד עמוק. אני אוהב את האוכל שלה יותר מאשר את האוכל שלי ומכל אוכל אחר".
"החתונה היתה בשביל שנינו חוויה מאוד רוחנית", אומרת דנה, "ואני יצאתי ממנה עם חצאית וכיסוי ראש. החלטתי להתחזק, וזה גם התחבר לאורח החיים שרצינו. הכל היה מאוד הדרגתי. אמנם באתי מבית שהיתה בו פתיחות לדת, אבל תום ידע הרבה יותר ממני".
תום: "ידעתי יותר מישראלי ממוצע שלא חי את הדת. אני ממשיך ללמוד גם היום, פעמיים בשבוע, ואין לזה סוף. ככל שאני לומד יותר, אני מבין כמה מעט אני יודע".
את האוכל הם לוקחים ברצינות. מאוד מאוד ברצינות. "אנחנו מתייעצים המון מה להכין ואיך להכין, יש לנו תהליך כזה", היא מספרת. "בתחילת השבוע תום מכין שלושה עד חמישה ק"ג בצל מטוגן מושלם וסיר מלא אורז או פסטה, וזה הבסיס שלו לכל מה שהוא מכין אחר כך. אין אצלנו דבר כזה לפתוח את המקפיא ולמצוא שניצלים קפואים או פאסט פוד. אין אבקת מרק ואין שניצל מוכן. במטבח יש רק חומרי גלם. דוד, הילד שלנו, שהיום הוא בן שנה, הוציא שיניים כבר מגיל ארבעה חודשים, ולדעתי זה בגלל שהוא רצה לאכול".
תום: "הוא מסתכל על האוכל שאנחנו אוכלים במבט עצוב ופשוט נעלב שאנחנו לא נותנים לו".
"אתה רוצה לדעת למה שלחתי אותו ל'מאסטר שף'?", שואלת דנה ולא מחכה לתשובה. "כי מאז הלידה הוא התגייס כדי לעזור לי להגשים חלום: לפתוח עסק משלי בתחום ההלבשה. כחלק מהחזרה שלי בתשובה ותשומת הלב לצניעות שמתי לב שלאישה דתייה אין אופציות ללבוש ספורטיבי שתואם את האמונה, ולכן פיתחתי מותג של לבוש ספורטיבי לדתיות. אחרי שהרגשתי כמה זה כיף, רציתי לדחוף את תום להגשים את החלום שלו".
תום נעזר בידע שרכש בלימודי הכלכלה והמשפטים, ובעזרת ההיגיון הגרמני שלו הרכיב עבורה תוכנית עבודה ושיווק לבניית העסק הקטן, שקיבל את השם "אימונה". "עד 'מאסטר שף', ההגשמה העצמית שלי לא היתה הקריירה. דנה חלתה מאוד בלידה - היא קיבלה זיהום, לא הבינו מה יש לה בדיוק. את הברית לדוד עשינו בלעדיה. אחר כך מצבה הידרדר, וכשחזרתי לבית החולים, היא נכנסה לטיפול נמרץ, היתה ממש על הקצה. פתאום הכל הפסיק לתפקד - הלב, הכבד, הכליות, הריאות. הרכיבו צוות של 15 רופאים מומחים כדי לנסות להציל אותה. היא כמעט מתה באותו לילה.
"שלושה שבועות היינו בבית החולים, ומאותו רגע הפכתי לאבא במשרה מלאה. דנה היתה כל כך חולה, שהיא איבדה את יצר האמהות - אמא שלא שומעת את הילד שלה בוכה זה נורא - אבל כשבן אדם רואה את המוות מול הפנים, אין לו כוח לדברים אחרים. היא היתה נורא חלשה. אפילו עכשיו, כשאני נזכר בזה, מאוד קשה לי. גם כשחזרנו הביתה לקח זמן עד שהיא חזרה לעצמה. פיספסתי הרבה עבודות, ובעצם לקחתי חופשת לידה, כי הייתי כולי בתוך גידול הילד והטיפול בדנה. לאט לאט היא חזרה לעצמה, חזרה לעבוד על העסק, ואז הגיע 'מאסטר שף'".
לפני האודישן הראשון נסע תום מתל אביב לירושלים לפנות בוקר, להתפלל בכותל. "להיות שם בשחרית זה מהדברים האהובים עלי. הפעם היה לי קצת זמן לשבת לפני התפילה, הסתכלתי על הכותל, והבנתי שעם חומר הגלם שקיבלתי לאודישן, אני אוכל לבנות פסיפס בהשראת חומות ירושלים, בעזרת טונה צרובה במרינדה מזרחית".
גרמני, ישראלי, גרמני, ישראלי
את האהבה לאוכל ולבישול ירש תום מאמו, עקרת בית. אביו מנהל בחברת ביטוח. לאחרונה חגגו ההורים 45 שנות נישואים, והם עדיין גרים באותה עיירה קטנה במערב גרמניה. "כשהייתי ילד נהגנו לאכול דברים שבאו ישר מהטבע, יצאנו לקטוף ביער ובשדה, הבאנו ירקות היישר מהחקלאי. עשינו שימורים ביתיים, ייבשנו פטריות שקטפנו ביער. בכל פעם שאני נמצא שם בסתיו אני קוטף פטריות ביער ומביא אותן לארץ בשביל תבשילים מיוחדים.
"בילדותי ההורים שלי אף פעם לא לקחו אותי לפאסט פוד, המקסימום היה לקנות מנת צ'יפס. עד היום אני לא מתחבר לזה. כסטודנט הייתי אוכל פיצה קפואה שחיממנו בתנור, אבל לא יותר מזה. קח את הפירות למשל. במשפחה שלי לא היו קופצים לסופר וקונים את הפירות, אלא הולכים ליצרן וקונים לפי העונה. לכל פרי יש עונה משלו - למשל, תפוזים יש רק בחורף. בארץ הפירות מגיעים בעונות שונות, וזה מרגיש לי לא נכון לשעון הפנימי שלי. נגיד, התות מגיע מוקדם מאוד בשנה, ובשבילי תות שייך בכלל לאביב או לקיץ המוקדם".
עד ביקורו הראשון בישראל, מלחמת העולם השנייה היתה עוד אחד מהנושאים שלמד בבית הספר. בארץ פגש בחור שסיפר לו שמשפחתו נספתה בשואה ושאל אותו מה עשו סבא וסבתא שלו במלחמה. "לא חשתי אשמה, אבל הרגשתי את הבושה של להיות חלק מהעם הגרמני. חזרתי הביתה והתחלתי לשאול שאלות. הבעיה היא שאנשים בגרמניה פשוט לא מדברים על הנושא, הם מחקו אותו. לא משנה את מי תשאל, הם יספרו שלא ידעו כלום, או שהיו להם חברים יהודים. אני חושב שזה בגלל הבושה.
"ככה גם במשפחה שלי. הוריי נולדו אחרי המלחמה, הם גדלו בתקופה שבה לא היה נהוג לשאול שאלות, ולכן לא דיברו עם ההורים שלהם על זה. ואני, בתור ילד, ללחוץ על סבא שמבוגר ממך בשישים שנה לספר דברים כאלה, היה בלתי אפשרי. עכשיו הסבים שלי כבר מתים, אבל עד כמה שהצלחתי לברר, הם לא היו נאצים גדולים. אחד עבד בגרמניה בתיקון רמזורים, והשני היה חייל בצבא הגרמני ברוסיה, ונפצע קשה מכדור שחטף בראש. קשה לי להגיד היום מה היתה העמדה שלהם בזמן השואה. כשהבאתי הביתה חברה ישראלית־יהודייה לא הרגשתי שהיה למישהו לא נעים, אז אני יכול להסיק שהם לא היו אנטישמים. אבל מה בדיוק הם ידעו ומה הם עשו, אני לא יודע".
דנה: "הכרתי את תום כיהודי, אז הדילמה היתה קצת שונה. אבל זה מאוד מעסיק אותי, הקשר לשואה. למשל, כשאני שואלת את תום מה עשו בשואה סבא של מיכאל וסבא של סטפן - שני החברים שלו - הוא לא יודע להגיד לי. למרות שהם חברים קרובים, כמעט כמו אחים, הם לא מדברים על זה ביניהם".
תום: "לא פשוט לגדול במדינה כמו גרמניה, שברגע שאתה מביט על ההיסטוריה שלה, אתה לא יכול להזדהות איתה או להתגאות בה. היה לי קונפליקט זהות, נדמה לי שתמיד הרגשתי הזדהות עם הקורבנות. אני מאמין שהזכייה ב'מאסטר שף' תעזור לי לתיקון העצמי. אפילו שגריר גרמניה בירך אותי על הניצחון ואמר שאני בעצם השגריר האמיתי".
כשהתוכנית יצאה לדרך, הוא היה "הגרמני", אבל חיים כהן סיפר לו שגרם לאנשים לומר בפעם הראשונה "גרמני" עם חיוך. "תראה, עד היום, מבחינה רשמית אני בעצם גרמני. לא ישראלי, אלא גרמני־יהודי. הרי הכל עניין של דרכון - אם אוציא דרכון ישראלי, אאבד את האזרחות הגרמנית, כי לא מאפשרים אזרחות כפולה לילידי גרמניה. דרכון אירופי זה לא רע, אפשר לטייל איתו בחו"ל יותר בחופשיות. אני מסתכל על זה מבחינה פרקטית, לא רגשית. הילד שלי ישראלי, אשתי ישראלית, ואם השגריר הגרמני אומר שאני ישראלי, אז כנראה אני ישראלי".
וגם ניצחת את הערבייה בגמר "מאסטר שף", אז זה כנראה נותן לך עוד כמה נקודות.
הוא צוחק. "כן, זה היה שילוב מעניין".
מעירים לך על הגרמניוּת?
"מישהי שהכירה אותי לפני התוכנית סיפרה לי שבכל פעם שראתה אותי היתה אומרת לעצמה, 'מה הגרמני הזה היה עושה לפני שבעים שנה? הוא היה רוצח אותי'. רק אחרי 'מאסטר שף' היא הבינה באמת איזה בן אדם אני. הרבה אנשים שעצרו אותי ברחוב אמרו לי דברים שעשו לי צמרמורת. מספרים לי איך בזכותי הם סולחים לגרמנים יותר ממה שסלחו קודם, יותר מכל הפיצויים והשילומים. אנשים אומרים: 'זה אמיתי, את זה אני יכול לקבל, ובזכות זה אני יכול לסלוח ולהתגבר'. זאת מחמאה שמרגשת אותי יותר מכל מחמאה אחרת שקיבלתי משף כלשהו. וקיבלתי הרבה מחמאות משפים".
איך ההורים שלך קיבלו את "מאסטר שף"?
"סיפרתי להם רק בחצי הדרך של התחרות, כשהבנתי שהולך לי טוב. רק אז הרגשתי ביטחון לספר. הם התעניינו, אבל לא יותר מזה. הם לא הרגישו את התגובות ואת הבאזז מהסביבה, ובלי תגובות מבחוץ קשה להגיש חוויה כזאת. שלחתי להם את האודישן בעברית, הם ראו אותו אולי חמישים פעם והרגישו שקורה משהו טוב, אבל לא הבינו אף מילה. כשטסנו עם ההפקה לצלם אצלם בגרמניה, הם התחילו להתרגש.
"בתחילת ינואר יצאה כתבה ראשונה בגרמניה, בעיתון גדול ובעיתוי טוב, ואחריה כל העיתונים והערוצים בטלוויזיה קפצו על זה. התפרסמו בערך 250 כתבות. שידרו עלי כתבה במהדורת החדשות בגרמניה, ופתאום צצו כל השכנים והמכרים והחברים של ההורים שלי מכל גרמניה - 'ראינו את הבן שלכם, איזה יופי'. היתה להם המון נחת, זה היה תיקון על העזיבה שלי, שהיה להם קשה איתה. הם הבינו שהבן שלהם מסתדר ומצליח. זה עשה להם כל כך טוב, שהיה שווה לעבור את כל החוויה הזאת רק בשביל זה".
הם באו לבקר אותך כאן?
"המצב הבריאותי לא מאפשר להם, אבל אבא שלי בילה שעות מול האינטרנט עם גוגל־טרנסלייט וניסה לקרוא את כל התגובות שהיו לכתבות עלי באתרים ישראליים ובפייסבוק. הוא תירגם את זה לגרמנית וידע בדיוק מה הישראלים חושבים עלי. הזכייה שלי בגמר היתה אייטם פותח בטלוויזיה וברדיו, ואז התקשורת הגרמנית הגיעה אליהם הביתה כדי לראיין אותם, והם נהיו קצת מפורסמים".
בשבוע שעבר הוא חזר לגרמניה, כדי להתראיין בארבע תוכניות שונות, החל בתוכניות אקטואליה ובישול וכלה בתוכנית אירוח. המראיינים התעניינו איך זה להיות גרמני שחי בישראל, מה טיב היחסים בין שתי המדינות ומה התוכניות שלו לעתיד. "הם רוצים להכיר אותי. ואני, כמו שהבאתי לישראל קצת מהאוכל הגרמני, אני רוצה ללמד את הגרמנים קצת על טעמים טיפוסיים של אוכל ישראלי, ולהצביע בדרך הזאת גם על הכשרות".
תום תרם כמה חפצים אישיים עבור תערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון היהודי בברלין, שמטרתה ניפוץ מיתוסים ודעות קדומות על יהודים. הוא הוזמן להעביר הרצאות וסדנאות בישול, ובחודש הבא ישתתף בפסטיבל ג'אז שייערך בעיר ברמן, שם יבשל תפריט כשר עם השף נורמן פישר במסעדה עם כוכב מישלן. החשיפה הרחבה הפכה אותו למיני־סלב גם בגרמניה. "ישבנו באיזה בית קפה, ופתאום המלצרית זיהתה את תום וסיפרה שהיא ראתה אותו בחדשות ואיחלה המון הצלחה", מספרת דנה.
אגוזים בלי שיניים
את הפגישה האחרונה שלנו אנחנו עושים שוב בנמל תל אביב. שוב תום יושב בכיסא מבודד שהוא מציב מול שובר הגלים. במקום השמש המחממת של אוגוסט יש עכשיו רוח קרירה של סוף החורף, והבחור הביישן מלפני שבעה חודשים כבר מלא ביטחון עצמי, מתורגל בראיונות, גאה בעברית שלו, ולא מסוגל להעביר רבע שעה בלי שמישהו יוציא סמארטפון ויבקש תמונה משותפת. אפילו חיקוי ב"ארץ נהדרת" כבר יש לו.
משפחה אחת עוצרת לידינו, והאמא מספרת איך הילד שלה הימר עליו כמנצח עוד בתחילת העונה. "אני אמרתי לו שג'קי לוקחת", היא אומרת בהתלהבות, "והוא אמר לי: אני מתערב איתך על 12 שקל שזה יהיה תום!" הטלפונים נשלפים, והילד מקבל חיבוק ותמונה עם האלוף החדש.
את השבועות שאחרי הזכייה בתוכנית מעביר תום בין פגישות עסקים. "כל יום יש לי כמה פגישות עם אנשים שרוצים להציע לי דברים ולברר מה אני יכול לעשות". עכשיו, הוא אומר, ממש מתחשק לו לעשות תוכנית בישול. לא רק פה. גם בגרמניה.
מה עם מסעדה משלך? התוכנית גרמה לאנשים לרצות לטעום את הבישולים שלך, כך שאתה נמצא בנקודה התחלה מדהימה.
"רבים מציעים לי לפתוח מסעדה, אבל זה הדבר שהכי קשה לעשות - לא רק להקים, אלא גם לעשות מזה עסק רווחי. זה לא רק לבשל טוב, צריך את המשקיע הנכון וצוות טוב ושותפים מתאימים. אנחנו רואים את השפים הגדולים, אפילו בתוכנית עצמה, שזה פחות מצליח להם ונכנסו לחובות. זאת סכנה".
אז בינתיים הוא סגר על שיתוף פעולה עם חברת הקייטרינג "מעשייה", שעבדה איתו בזמן הגמר על שיחזור המנה, ונהיה ביניהם קליק. "כרגע קייטרינג זה הכי מהיר וקל, עוד בזמן התוכנית קיבלתי הצעות מאנשים שרצו שאבוא לבשל להם בבית או באירועים פרטיים. האמת? יש לי בכלל חלום לפתוח דוכני אוכל מהיר, פאסט פוד גרמני. בגרמניה רואים את זה הרבה בדוכנים או בירידים, באזור הנמל או בתחנות הרכבת.
"אם אני רוצה לפתוח מקום של אוכל ברמה של הדברים שהכנתי בתוכנית, צריך להשקיע לפחות
5 מיליון שקלים. מהזכייה ב'מאסטר שף' קיבלתי 200 אלף, ואם תוריד מזה את המסים, לא נשאר לי כסף אפילו כדי לפתוח דוכן אחד. לכן צריך לעבוד חכם. ובכלל, זה שאני יודע לעשות מנות יפות לא אומר שאני יודע לנהל עסק".
אישה מבוגרת מבחינה בו וצועקת: "כל העם אהב אותך! אפשר להצטלם איתך? אתה נראה יותר צעיר מאשר בטלוויזיה, שם אתה נראה רציני ומבוגר, ובחיים אתה ילד! בלי עין הרע, שיחקת אותה". היא נותנת נשיקה על הלחי ומוסיפה: "תגיד לאשתך שקיבלת נשיקה מסבתא, לא מאיזו צעירונת".
דנה מקנאת?
"אני נשוי ומאושר מאוד. נכון שפתאום באות נשים שלא הסתכלו עלי פעם, עומדות מולי ואומרות 'אתה משהו', אבל איך אומרים - הקדוש ברוך הוא נותן אגוזים למי שאין שיניים. יש לי ילד מקסים ואישה מקסימה, וטוב לי ככה. אם זה היה קורה בגיל 25, זה היה מוריד אותי מהפסים.
"כיף לי שהרווחתי את הזכות לעשות משהו בתחום הקולינרי, שזה החלום והפשן והאהבה שלי. כמו שאחרים יושבים בערב ורואים טלוויזיה ונהנים, אז אני מבשל במטבח וכיף לי, זה מרגיע אותי".
את מרבית העונה של "מאסטר שף" כלל לא ראה. "לא רציתי לראות את עצמי יותר מדי, רציתי להישאר אני ולא להפוך לדמות הזאת מהטלוויזיה. הרי בלאו הכי הייתי שם וידעתי את התוצאות. בימים שלפני הגמר היה לי מאוד קשה עם כל הבלאגן סביבי, אבל יומיים אחריו הבנתי שאני עדיין באותו מקום. אולי עם יותר ביטחון עצמי, אבל השתן לא עלה לי לראש. אני חושב שזה בגלל שלא נחשפתי לכל הרעש סביבי בתקשורת, אלא רק נתקלתי בתגובות ברחוב".
לקראת הסוף הקפיד לצפות, רק כי הסתקרן לראות את העריכה: "מצלמים את השופטים מדברים עשרים דקות על המנה ומראים כמה שניות, אז עניין אותי מה בחרו להראות. ראיתי שהם התעלמו מהשלילי; נניח, אם שני שופטים אהבו והשאר לא, אז לקחו לשידור בדרך כלל את השניים שאהבו. ראיתי גם שהוסיפו לשופטים טקסטים שהם לא אמרו בצילומים, וכנראה הוקלטו מאוחר יותר כדי לבנות היגיון. אבל זה ריאליטי, ידעתי איך זה עובד לפני שנכנסתי לזה. סלמה, למשל, לא אהבה איך שערכו אותה. בגלל זה לא רציתי לראות יותר מדי. יכלו לקחת אותי ולערוך אותי גם לכיוון שלילי ופחות מפרגן, אבל למזלי לא עשו את זה".
ועכשיו שוב משתנים לך החיים.
"שמע, עשיתי כל כך הרבה שינויים בחיים. כשגרתי בגרמניה סדר העדיפויות שלי היה קודם כל קריירה, אחר כך משפחה, ורק אם נשאר זמן קצת תחביבים או רוחניות. כשעזבתי הפכתי את הסדר - הלכתי קודם כל על הרוחניות, אחר כך משפחה, ואת הקריירה שמתי בסוף. זה השתלם לי, כי ככה יצא שהשגתי כל דבר בזכות זה שלפניו. הרוחניות הביאה לי את דנה ואת הילד, ובזכות זה הגיעה גם קריירה חדשה, שאני יותר אוהב. עכשיו, חצי שנה לפני גיל 40, אני שוב עושה שינוי, ומאוד כיף לי. זאת זכות גדולה".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו