עמית סגל לא היה העיתונאי הראשון שחשף התנהלות מעניינת של המשטרה והפרקליטות בנוגע לתיקי נתניהו. למעשה, מי שעקב אחרי התפתחות החקירה לא נזקק אפילו לאקדח מעשן בדמות הוראה בכתב של שי ניצן או שלמה למברגר, להצניע או להתעלם מעדויות לכשלים או עבירות־לכאורה של גורמי אכיפת החוק, כדי לא לסכל את מטרת העל, שהיא הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה והעמדתו לדין.
קצה הקרחון שמעל פני המים העיד על מה שמתחולל מתחתיו: מנדלבליט שהודה שאישר את חקירות ראש הממשלה למרות שהחומרים שהוגשו בפניו נראו לו "זוטי דברים", הראיון שהעניק מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך לאילנה דיין שבו נראה משועשע הרבה יותר מכפי שראוי למפכ"ל שחוקר ראש ממשלה, העובדה שמספרו של תיק הצוללות, 3000, שבו נתניהו לא חשוד ולא נחקר כחשוד, נבחר במיוחד כדי ליצור את הרושם שהוא חלק מתיקי נתניהו, אפילו נסיעתה של המשנה לפרקליט ליאת בן ארי לספארי באפריקה במקום להתייצב לשימוע.
למה שראה כל צרכן תקשורת ממוצע אפשר להוסיף את הגילויים על אמצעי הסחיטה שהופעלו על עדי המדינה, שחלקם מפוקפקים מאוד מבחינה חוקית, ואת הניסיונות להכחיש אותם עד שנחשפו, ואת שורת המשפטנים שניסתה להאיר את עיני הציבור בדבר החידוש המשפטי של פליליזציה של קשרי פוליטיקאים ועיתונאים. כלומר - לא את כל הקשרים, רק את אלה של נתניהו.
ובכל זאת, במשך חמש שנים נוצר הרושם אצל ציבור לא קטן שאלו הן רק תקלות של מה בכך במסע הצודק שנועד להרשיע פושע, ואם נפלו כמה מקפים ופסיקים בדרך - הרי משמעות הטקסט ונכונותו לא השתנו מהיסוד. יש שטוענים כי שתי אמיתות יכולות להתקיים ללא סתירה זו לצד זו: גם מערכת אכיפת החוק וגם נתניהו יכולים להיות מושחתים ולכן חשיפת שחיתותה של האחת לא מנקה את השני. הם בטח גם מאמינים שאפשר לעשות ספונג'ה לשבת עם סמרטוט טבול במי ביוב.
אפשר לתהות על נכונותם של תומכי שלטון החוק לתת הנחות מפליגות למערכת אכיפת החוק, אבל הם בסך הכל חברי כנסיית "המטרה מקדשת את האמצעים". וכיוון שהאמצעי הוא הדחת נתניהו - אין לדקדק בקטנות. טור זה היה זורם עם הגישה הזו אילו היה מדובר בחשוד שמחזיק בידו מידע שיכול למנוע פיגוע. אבל כאשר אמצעים כאלה ננקטים כדי לייצר כתבי אישום על "שוחד, מרמה, הפרת אמונים", של ראש ממשלה - הטור מצהיר: וואלה, התבלבלתם בדירוג הקדושה. בחירת הציבור קדושה יותר מעבירת שוחד תקדימית, חזקת החפות קדושה יותר מסחיטת נואף כדי שישמש עד מדינה, והחוק קדוש יותר מחופש הפעולה של שוטרים ופרקליטים.
קלות הדעת שבה הפעילו הפרקליטות והמשטרה אמצעים פסולים בחקירותיהן לא היתה מתקבלת על הדעת בחברה שבה נודעת חשיבות לביטוי הפוליטי של רצון העם. במהלך השנה האחרונה בחר חלק נכבד מהעם שלוש פעמים בראש הממשלה בנימין נתניהו. וגם אם נתניהו לא השיג רוב שיספיק לממשלת ימין־חרדים, עדיין הוא הצליח יותר מכל מועמד אחר, וזו הרי השיטה הדמוקרטית שנהוגה במדינת ישראל. מפלגות רק־לא־ביבי לא הצליחו לייצר ולו קואליציה זמנית לצורך חקיקה פרסונלית להדחתו מהחיים הפוליטיים, עד כדי כך מחנה זה לא מתקיים בעולם האמיתי.
מחנה רק־לא־ביבי חי בעולם נפשי שבו המושג "ראש הממשלה בנימין נתניהו" נתפס כאנומליה של הטבע, עד כדי כך שהם מתקשים להכיר בקיומו הממשי של איש כזה, ובמשמעות של היותו מי שהוא: ראש ממשלה שנבחר בהליך דמוקרטי.
קשה לאנשים הטובים בעיני עצמם להכיר בעובדת כפירתם בדמוקרטיה שהצמיחה ראש ממשלה שהם מתעבים. לכן הם יתווכחו שעות ויסבירו שהוא לא נבחר, שרוב הציבור בחר רק־לא־ביבי, ובצר להם ישתמשו בכינויים בכל פעם שירצו להזכיר אותו: הוא "ביבי", והוא "בלפור", והוא "הנאשם", והוא "קריים מיניסטר", והוא "הרודן", והוא "מושחתיהו". הוא האיש שאין לנקוב בשמו.
הכינויים החלופיים הם לא רק קללות או חידודי לשון. הם מאפשרים למשתמשים בהם להתעלם מהממלכתיות של מוסד ראש הממשלה, מהזהירות העצומה שבה צריך לנהוג בו אם דבק בו חשד. לא פותחים בחקירת ראש ממשלה בגלל זוטי דברים או הפגנות מול בית היועמ"ש. ולא מגישים כתב אישום נגד ראש ממשלה ביום שבו הוא מכריז בוושינגטון על תוכנית מדינית. ולא מענים את המקורבים לו בתאי מעצר שורצי פשפשים, ולא משדלים עובדת שהתלוננה על הטרדה מינית לשקר ולומר שנשלחה על ידיו.
וכאשר חוקרים ראש ממשלה לא מעלימים עין ממפכ"ל משטרה שלכאורה אינו דובר אמת, ומפרקליט מדינה שמטייח התנהלות פלילית־לכאורה של חוקרים ופרקליטים, ומיועמ"ש שמסרב לחקור הדלפות פליליות וייתכן שאף מדליף בעצמו, שלוקח לעצמו גם את תפקיד פרקליט המדינה, ומשמש גם יועץ וגם תובע, וכך אוסר על הנתבע לגייס את הסכומים הגבוהים שנדרשים לצוות ההגנה שלו. כך לא נוהגים בראש ממשלה. מד הניקיון לא יכול להיות מזוהם בעצמו.
אלא אם כן לא מדובר בראש ממשלה. כללי הזהירות לא חלים על מושחתיהו, ולא על איש ושמו ביבי. "הנאשם" הוא דמות מקומיקס או מספר פנטזיה. אותו לא שופטים. אותו צדים. ואלה שמתעקשים על הכינויים החלופיים, שאינם מסוגלים לבטא את שמו האמיתי ואת תפקידו, יודעים היטב למה. אם יקפידו לקרוא לו בשמו, ייתכן שייאלצו להקפיד גם על כל מערכות השלטון, כולל אלה שהעמידו אותו למשפט.
השבוע צייצה השדרנית וחברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ': "בזמן שאנחנו משדרים אני מקבלת הודעות נזעמות על כך שאני אומרת 'ראש הממשלה בנימין נתניהו' בשידור, כי 'ככה את נותנת לו לגיטימציה'. ואנחנו לא מחסידיו, כן? אין גבול להזיה״.
זו לא הזיה. לגיטימציה לנתניהו היא לגיטימציה לדמוקרטיה עצמה. ובדמוקרטיה לא תמיד המועמד שלך מנצח.
