בימים אלו, לקראת פתיחתה של השנה העברית החדשה, ממשלת ישראל תחליט אם להעניש את החברה הישראלית עונש קולקטיבי – זאת כפועל יוצא לסגר נרחב שיוטל עלינו בלית ברירה, נוכח נתוני התחלואה. במצב זה, מתחייבת שאלה וחשבון נפש – איך הגענו עד הלום?
שישה חודשים לאחר שנגיף הקורונה הגיע ל"ביקור" בישראל, ונדמה שלא רק שלא התקדמנו, אלא שבמידה רבה הלכנו אחורה בהתמודדות איתו. הסגר המאיים על שגרת חגי תשרי הקרובים, בצד נתוני התחלואה המדאיגים, מחייבים בירור – מה קרה לנו? הכיצד יצאנו לדרך בחודש מאי בתחושת ניצחון, ובפועל הושפלנו מול הנגיף?
אפשר להרחיב ולדבר על ההתנהלות המערכתית, על התנהלות ממשלת האחדות שהוקמה לשם הדבר, על המשרדים השונים. אך הדיון הזה, עד כמה שהוא חשוב, להבנתי פחות מעניין. הקונטקסט הפוליטי מעקר דיון ענייני – ומכאן שנכון לדבר עלינו כחברה.
ברור היה כבר במאי, וגם תואר על ידי כותב שורות אלו, שהניצחון על הקורונה מחייב התנהלות ערכית בכל הרמות. ובכן, ברמה הערכית כשלנו, וכך גם בשלושת המאמצים המרכזיים: הדוגמה האישית, הדבקות במשימה והמשמעת.
לא בכדי הדוגמה האישית עומדת בראש הערכים – שכן בכל ארגון או מערכת לא ניתן לדרוש התנהגות מסוימת, מבלי שבראש המערכות מתנהלים באותה רוח ובאותה רמת קפדנות, אם לא יותר מזה. כולנו נמצאים בכל מקום וכולנו רואים את הנעשה – מנהיגים ומנהלים לא מקפידים על דוגמה אישית, ולא מתנהלים ברוח הנדרשת. רבים מהם רואים בהנחיות ככסת"ח, והמסר מחלחל מטה במהירות הרסנית. כאילו "ישרא-בלוף".
זאת, בצד הזחיחות שהופגנה עם היציאה מהסגר הראשון, הובילו להתנהגות שאינה תואמת את המצב, ולחוסר הבנה מהותי – בסיכון המרכזי שבתחלואה גבוהה וברלוונטיות של צעדים דרקוניים שיידרשו. היעדר דוגמה אישית הובילה לחוסר אמון ולחוסר היענות מצד הציבור. כולם יודעים שאם הנך מתנהג כנדרש, כנראה שאינך מתכוון ברצינות – התוצאה בהתאם.
הדבקות במשימה היא ערך שתכליתו להוביל למאמץ עקבי, נחוש ומתמשך במאבק כנגד הנגיף. המשימה של כל המערכות הייתה לשמר נתוני תחלואה נמוכים ולהמשיך להילחם בקורונה כדי למנוע את התפשטותו. ראוי שנשאל את מי שעומד בראש כל מערכת, עירייה, מועצה, בית ספר או גוף עסקי – כיצד נלחמתם? מה קרה אצלכם? היכן הצליחו והיכן כשלו? יש מוסדות שהבינו שצורך השעה הוא היגיינה והתנהגות אחרת.
אותם מנהלים הציבו יעדים ומדדים בהתאם – הם ראו בהידבקויות כישלון אישי שלהם, ומכאן שבאותם ארגונים ומוסדות נתוני ההדבקה היו נמוכים. היכן שהגדירו את המשימה המרכזית כמלחמה, והתנהגו כמו במלחמה, לא הייתה הדבקה. אותם ראשי מוסדות הבינו שללא מלחמה נחושה בווירוס, הארגון שלהם יקרוס ולא יוכל לתפקד.
מי שלא הבין שבראש היעדים הארגוניים והמערכתיים מצויה המלחמה בנגיף, מי שלא השכיל להטמיע את ההתנהגות הנדרשת לאורך זמן, מי שלא מדד את עצמו יומית ונקט בפעולות הנדרשות – לא דבק במשימה. במלחמה, ללא דבקות במשימה, לא תהיה הכרעה.
ערך המשמעת הוא תנאי להצלחה, ובמצב המזוהה בחברה הישראלית ערך זה מצוי בשפל מטריד ביותר. ניתן לומר שמה שאנו רואים לנגד עינינו הוא קבוצות בחברה שלא מקבלות מרות, שחיות על פי תפיסתן ואמונתן תוך כפירה מוחלטת בדרישות המשמעת המחייבות במצב שנוצר. באופן לא מפתיע, אותן קבוצות הן "עקב אכילס" גם בתחומים חברתיים אחרים.
ההתמודדות עם נגיף קורונה נתנה לנו הזדמנות בלתי חוזרת להבין שאם לא נטפל בנקודת התורפה הזו, אנו בדרך לתהום. הקבוצות האלו מאתגרות את הריבונות של השלטון, וכעת מאתגרות את איכות החיים, שלא לומר החיים עצמם, פה, במדינת ישראל.
הדמוקרטיה מאפשרת לקבוצות מאובחנות לחיות על פי אמונתן, אך ישנם כללים ממלכתיים שגם אותן קבוצות מחויבות להן. הקבוצות האלו בזות לכללים האלו, ובזות למי שמנסה להטמיע אותם. הבוז הזה מביא את כל תשעת מיליון תושבי ישראל לסגר בחגי תשרי. זהו עונש קולקטיבי שקבוצות מובחנות הובילו אליו, אך יותר מכך, היעדר היכולת של השלטון המרכזי לאכוף את הכללים על אותן קבוצות. אינני מדבר על הצורך להפעיל כוח, אלא ליכולת של המערכת השולטת לרתום את הקבוצות האלה, להיות בשיח ב"גובה העיניים" עם מנהיגיהם, ולגרום להם להתנהג אחרת – זהו כישלון מחפיר.
ניתן לסכם את הקשיים הערכיים שלפנינו לאמירה נוקבת אחת – כישלון תרבותי.
ההתנהלות שלנו כחברה בחודשים האחרונים, מאז היציאה מסגר מרץ-אפריל, מטרידה ביותר. היא מאתגרת את המושג "מדינה" ואת כל ההיגיון שקיים סביבו. שלטון, חוקים, אכיפה, ערבות הדדית. כאילו הכל התאדה לנגד עינינו. מכאן שכולנו בדרך ל"מחבוש". אי אפשר לנתק את המצב מרמת השיח שנוצרה כאן, הניתוק, והיעדר אחריות אישית.
יש הטוענים שזו קטסטרופת "יום הכיפורים" כנמשל למלחמה ההיא, אך ברמה העקרונית, זה הרבה יותר חמור. חברה שלא מסוגלת להפנים את האיום, שאין בה אמון, שאין בה יכולת ליישר קו עם הכללים הנדרשים להתמודד איתו (שהם בעיקרם פשוטים מאוד) היא חברה שאין בה לא דין, ולא דיין.
אנחנו לא בדרך לאנרכיה, אנחנו כבר שם. ואם תשאלו אותי, הסגר המתקרב רק יעצים את המתח בחברה הישראלית. כאן לא תהיה סולידריות, כאן תתעצם השנאה והקיטוב.
הקורונה הוא נגיף ביולוגי, אך בפרקטיקה הוא הוביל למחלה חברתית איומה. במצב הזה, ההחלטה על סגר דווקא בימים של חשבון נפש היא טעות. התוצאה החברתית תהיה הרסנית. נכון יהיה להחמיר הנחיות ולהחמיר אכיפה, ובצדם הובלת שיח שיוביל לסולידריות להבנת הצורך בשיתוף פעולה ובערבות הדדית. ההתקבעות של כל משפחה גרעינית בדלת אמותיה לא יובילו לכך. לא נראה הפעם מחיאות כפיים ולא שירת מרפסות.
המצב הקיים הוא קריאה להנהגה – פעלו בצורה ממוקדת אל מול מי שנדרש, אל תענישו את מי שנתן דוגמה אישית, שעמד במשימה וגילה משמעת עצמית נדרשת. בפועל המשמעות של ענישה מסוג זה היא פגיעה עמוקה יותר באמון, מתוך העובדה שמי שבאמת ייענש הוא דווקא מי שהתנהג בהתאם לנדרש.
האם זה המסר שאנו מבקשים במצב החברתי אליו הגענו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו