אלף סליחות
האמונה שאפשר לסלוח ולהיסלח היא כוח על. לא פלא שמכל הזרמים מתחברים למנהג היפה הזה • ג'קי בא בטוב
לאחרונה השתתפתי בסדרת דיונים במסגרת פרויקט בשם "הייעוד המשותף שלנו". נקודת המוצא היא שכבר הוכחנו מעל לכל ספק את מיומנויות המחלוקת שלנו. אין לנו שום בעיה להסביר למה אנחנו לא מסכימים עם אף אחד על שום דבר.
מה יש לומר, עימותים זה אנחנו, ואנחנו מנהלים אותם עם כל הלב ועם הרבה חריף. והשאלה המונחת על השולחן היא, האם אנחנו - היהודים דוברי העברית - עדיין מאמינים שיש לנו ייעוד משותף? לא רק לנו בישראל, אלא גם ליהודים בעולם הגדול, שלפעמים נדמה שהם הולכים ומתרחקים?
האם אנחנו עדיין מאמינים במשהו שמבטו נישא קדימה? חתיכת אני מאמין, או חזון, שלשמו כולנו זקוקים זה לזה? או לפחות מוכנים לשאת את הטרחה? משתתפי הדיון הם אנשי ציבור ורוח, אמנים חשובים ומנהיגים לשעבר או לשעתיד, ויש ביניהם אנשים פסימיים שאלוהים ישמור, ואחרים שאתה לא מבין מאיפה הם מגרדים את האופטימיות שלהם.
וכבר כמה ימים אני הולך עם משהו שאמרה שם לא מזמן השחקנית גלית גיאת. גלית היא ידידה ותיקה ויקרה לי מאוד, וכבר פגשתי אנשים יותר אופטימיים. אבל אחרי שהיא אמרה כמה מילים על הבלבול, וחוסר המנהיגות, והקורונה ומה שהיא עוללה לאמנויות הבמה, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה שבעצם הפעם האחרונה שהיא הרגישה אופטימית היתה במהלך ההצגות של "בוסתן ספרדי".
היה שם משהו, היא אמרה, שהוציא מאנשים תגובות אחרות לגמרי. לאו דווקא מאנשים שבאמת באים מירושלים או מבתים דוברי לאדינו. גם אנשים שאין להם בית כנסת, ולא יודעים לשיר ולו רומנסה אחת, הגיבו לפעמים להצגה הזאת כאילו יש שם משהו שהם היו שמחים להיות חלק ממנו.
"בוסתן ספרדי" הוא לא המחזה הטוב ביותר שנכתב אי פעם. הוא גם לא המחזה העברי הטוב ביותר. אבל הוא ככל הנראה המחזה שעשה לצופיו הרבים, באולם ועל המסך, הכי טוב על הלב. טוב במובן שאני מציע לא לזלזל בו. טוב עמוק ואמיתי וזר לא יבין. אבל אולי כדאי שאנחנו כן ננסה להבין.
אני אומר את זה כי הגענו כבר לאמצע חודש אלול, ובגלל הקורונה ירושלים לא יכולה לחגוג את הסליחות. כן, כבר שנים שהסליחות הן חגיגה. יסלחו לי חבריי האדוקים שהמילים הללו, בהקשר הזה, גורמות להם צרבת. אני פשוט לא מכיר עוד מנהג יהודי שמצליח למשוך כל כך הרבה מבקרים לעיר אחת, בשעות מוזרות ולא מקובלות. בלי אטרקציות או פירוטכניקה. בלי תקציבי ענק וכותרות מפוצצות. בלי להיות דווקא דתיים, או דווקא ירושלמים או עם חי"ת ועי"ן. חגיגה.
ואני מאמין בכנות שאת האמונה המופלאה הזאת חייבים לחגוג. האמונה שאפשר לסלוח, ואפשר להיסלח, היא מצד אחד מתבקשת ופשוטה, ומצד שני היא כוח על. את זה חייבים לחגוג, ולכן גם די ברור למה המנגינות כל כך נעימות ונוגעות ושמחות, וקל להתגעגע אליהן.
בשנה שעברה השתתפתי במופע סליחות גדול בבריכת הסולטן, שהיתה מלאה כמעט כמו שתי קיסריות. הקלאסיקות שלנו בוצעו על ידי קובי אפללו ועמיר בניון, דוד ד'אור ואמיר דדון, ועידן עמדי וליאור אלמליח, ואלפי אנשים שרו יחד "מי אל כמוך" ו"יה שמע אביוניך" בנוף שאין שני לו.
ובין השירים התבוננתי באלפים, וחשבתי שאפשר להבין בקלות מה סוד הפופולריות של חגיגת הסליחות, שהיא סיוט עבור תושבי הנחלאות, אבל שמחה גדולה למבקרים שמגיעים מכל פינה. הם מטיילים קצת ושומעים הסברים וסיפור. והם מנסים לשיר פיוט ישן, ושמים לב שעל כל יהודי אותנטי שיצא מהבית שלו לכיוון בית הכנסת השכונתי, אפשר לספור בערך שני אוטובוסים של מבקרים שהגיעו לראות אותו, ולהתרגש איתו, ולצלם. וזה קצת מוזר אבל גם די יפה.
והסיור נכנס לרגע או שניים לבית הכנסת הזה ולהוא שממול. והמבקרים מנסים לשאול מה באמת המקור למנהג הזה, ומי אמר שארבע בבוקר הוא הזמן האופטימלי לבקש סליחה. ואני מניח שבדרך הביתה הם מבינים שהם לא היו תיירים בכובעי שעם, שהגיחו להציץ במנהג מוזר ועתיק. הם נטלו חלק במשהו ששייך להם. הם הגיעו הביתה, להשתתף באמירת הסליחות - גם אם עשו זאת לראשונה בחייהם. עובדה, בתום הסיור הם מרגישים קצת יותר טובים, וקצת יותר קרובים לעצמם משהיו כמה שעות קודם בעליות לירושלים.
וזה לגמרי לא מיותר לשאול למה דווקא המנהג הזה מצליח לא לאיים, ולא לעורר אנטגוניזם אפילו אצל מתנגדי הדתה ומצביעי ליברמן. למה דווקא הסליחות? למה לא תשליך, או טבילת כלים או קידוש לבנה? ולמה דווקא בשכונות האלה - שעליהן כתב יצחק נבון את "בוסתן ספרדי" שלו?
ולמה אוהדי המנהג הזה, בניגוד לאחרים, מבינים שהשנה אי אפשר, והם לא מאיימים ולא מתחכמים ולא אוטמים אוזניים בחודש שבו מבקשים "שמע קולנו". ואני מאמין שכדאי לשאול את השאלות האלה, ולא כדי להתרברב ולא להתנצח. בטח שלא כדי לפתוח שדים עדתיים. מזה יש לנו מספיק, תודה. אלא כדי ללמוד משהו פשוט על מה שיוצר ניכור ומה מקרב.
כמו כולם, גם אני צרכן של קלישאות. אחרי הכל, לא לחינם משהו הופך לקלישאה. כנראה היה שם משהו. חתיכת גרעין של אמת. או לפחות בסיס איתן ומשכנע - אם נשתמש במודל הקרמבו - שעליו אפשר לבסס בלוף בגודל סביר. כדי שמשהו ייכנס להיכל התהילה של הקלישאות, הוא זקוק לעמוד שדרה ולתוחלת חיים.
קחו, למשל, את הקלישאה על היהדות הספרדית שהיא מקבלת יותר, ומתונה, וסובלנית. זאת דעה מבוססת ומנומקת היטב. ובכל זאת - קלישאה. וכאן המקום להזכיר שאין הרבה דברים כיפיים בחיים כמו לפוצץ קלישאות. או לפחות להחזיר אותן לפרופורציה.
אז ככה. בתי הכנסת הספרדיים של פעם, שהם באמת מותק של דבר, אינם כליל השלמות. ילדים, למשל, נחשבים שם למטרד. וככל שהם קטנים יותר, כך גדל המטרד ומצליח להקפיץ את האנשים המתוקים האלה עם הסוכריות בכיס והשפם־שורה־אחרונה שהם גנבו פעם מקלארק גייבל.
לפני 18 שנים בערך גורשתי בבושת פנים מבית כנסת כזה. מה היה עווני? ובכן, הגעתי למקום כשתינוק בן כמה חודשים כרוך אל בית החזה שלי במין מנשא אנתרופוסופי מתלפלף ואורגני ביותר. הייתי אז אבא צעיר נרגש ופעור, והתהלכתי כמו טווס עם התינוק על החזה והטלית על הכתפיים. אל בית הכנסת, בכל אופן, לא הצלחתי להיכנס, כי גבאי זעוף פנים הגיע במהרה והכריז "תצא בחוץ, אתה והזה". היתה לו עין אחת מצומצמת מכעס, והוא נראה באופן כללי כמו פרזנטור אידיאלי לקמפיין שהכותרת שלו אומרת "לא!!!"
הוא לא היה מסוגל לבטא את המילה "תינוק". מה שקצת שעשע אותי. אמרתי לו שזה תינוק. אפילו חמוד. ויש לו שם. אבל זה עניין אותו כמו שצ'כוב מתעניין בכתבי מירי רגב.
"יש חיתול?" הוא שאל בחן. "פיפי הוא עושה, וקקי. אז מה? פה בבית כנסת לטמא? יאללה, הביתה!!"
סיפרתי לא מזמן על האירוע לחברים ששאלו מה הופך אדם למספר סיפורים. האם פשוט בחיים שלו קורים יותר דברים? אמרתי להם שעניתי לו לגבאי במילים האלה: תגיד, כבודו, בתוך כמה שנים אתה עצמך מגיע לכאן עם חיתול?
ככה אמרת לו? הם שאלו בתדהמה.
לא. אבל נורא רציתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו