אחד הדברים המלווים אותנו כל ימי חיינו ואנו לרוב שוכחים לייחס לו את החשיבות המגיעה לו הוא הדיבור, השפה שלנו.
התורה מתייחסת מאוד לדיבור ובפשטות רואה בו קדושה. כמו שנאמר: ''לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה''(במדבר ל', ג'), פירוש ''לא יחל'' - לא יחלל. משמע שהדיבור של האדם קדוש ויש לכך השלכות משמעותיות, מהותיות והלכתיות.
גם בפרשת השבוע שלנו, פרשת כי-תבא, נראה התייחסות מיוחדת ליכולת הדיבור של האדם.
באמצע הפרשה, משה רבינו מצווה: ''...וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב'' (דברים כ"ז, ח'). על פניו, באר היטב זה הפירוש המתלווה ומסביר את התורה למי שמתקשה להבין אותה.
אפשר לומר שצמד המילים הזה הוא המקור לכל מושג פרשנות התורה, מרש''י הפרשן המפורסם וכל פרשני התורה עד ימינו.
אבל ראו איזה פלא, רש''י בעצמו לא מפרש כך את ''באר היטב'', אלא מביא את המדרש שמפרש - ''בשבעים לשון''.
לפי זה משה מצווה לכתוב את התורה כך שכל אחד משבעים האומות יוכל לקרוא את התורה ולהבינה.
התובנה היוצאת מפסוק זה היא ייחודית ביותר - מתגלה כאן שאותה תורה שירדה במיוחד מסיני לעם ישראל יש בה גם חיבור לגויים.
ובכל זאת לענייננו נשים לב שהבחירה להשתמש בכל לשון, שהתורה תהיה מובנית גם בשפתם של אחרים מכונה במקרא כ''ביאור'' לתורה. מדוע?
השאלה לא מתחילה כאן, אלא עוד קודם בתחילת הפרשה. שם מובאות שתי פרשיות דומות, אך תיכף נגלה שהן ההפך הגמור האחת מהשנייה.
הפרשייה הראשונה מתארת את מקרא הביכורים, אלו הפסוקים שמצטט מי שמביא ביכורים לבית המקדש. הקטע ההיסטורי המפורסם של ''ארמי אובד אבי וירד מצרימה….''(דברים כ"ו, ה'), הוא תמצית ההיסטוריה הלאומית מיעקב אבינו ועד אותו רגע ממש של הבאת הביכורים אל הכהן. קטע זה נמצא גם במרכז ליל הסדר שלנו, ואותו אנו קוראים בהגדת פסח.
ישנו דין מיוחד הנלמד מתחילת פסוק זה מהמילים ''וענית ואמרת''. מכאן פסקו החכמים שיש לומר את הקטע הזה דווקא בלשון הקודש. אפילו אם מביא הביכורים עצמו אינו יודע את לשון הקודש ולא מבין אותה, חובה עליו לומר פסוקים אלו אך ורק בלשון הקודש.
אך בפסוקים הבאים הדין הוא ההפך הגמור. הפרשייה הבאה גם היא עוסקת בהבאת פירות, הפעם פירות מעשר, ועליהם גם אומרים מספר פסוקים. אמנם היינו מצפים לאותו דין, שגם הם ייאמרו בלשון הקודש.
אך פה למדו חכמים מהמילה ''ואמרת'' ההפך - מותר לומר בכל לשון. משמע בלשון שבה האדם רגיל לדבר, גם אם אינה לשון הקודש.
מדוע ההבדל הזה שאנו רואים, בין החובה לומר משהו בלשון מסויימת לבין ההיתר לומר בכל לשון, ופעמים שזאת מצווה כמו שראינו אצל משה שציווה לכתוב התורה בשבעים לשון, בכל השפות הקיימות!
נקודת המחלוקת היא לפי תפקידו של אותו דיבור.
עלינו להבחין איזו מטרה ממלא הדיבור. יש דיבור שהאדם אומר בשביל עצמו, התועלת היא אישית. ויש מקרים שהדיבור הוא לטובת הכלל, הציבור.
בהתאם לכך גם החובה ההלכתית באיזה לשון לדבר.
במקרא ביכורים - התיאור ההיסטורי הוא ציבורי, הוא הרבה מעל לרמה הפרטית. בהבאת הביכורים האדם מתחבר לקומה מעליו, ולכן גם הלשון היא לשון הקודש, השפה הרשמית של עם ישראל.
לעומת זאת בהבאת המעשרות, האדם נמצא באופן אישי מול אלוהיו, מודה לו על הפירות בשפה שלו, האישית, האינטימית. בשפה שהוא מבטא את עצמו ומבין את עצמו הכי טוב.
הניגוד בין הפרשיות הוא בעצם השלמה ולא מחלוקת.
כל אחד מאיתנו חי גם ברמה הפרטית וגם ברמה הציבורית.
יש את המרחב בו אני צריך לדבר בשפה שלי, ויש מרחבים שהאדם צריך לכבד, לדבר בצורה תרבותית, בצורה שהציבור מבין.
אנחנו כהורים וכמחנכים חשוב שנשים לב לא רק לנורמות החברתיות, ולשפה הנאותה של ילדינו, חשוב לא פחות לתת לילד לדבר בשפה שלו, להתבטא.
הדיבור הוא ממש ביטוי של הפנים אל החוץ, והרבה מהדימוי העצמי, מהבניין הנפשי של הילד נבנה בעזרת השפה.
ללמוד לדבר בשתי השפות, בשפה הפרטית ובשפה הציבורית, זה לימוד שלא מסתיים בינקות, כשהילד יודע ליצור משפטים ממספר מילים, לפעמים זה לימוד שנצרך גם כשאנו מבוגרים.
