הניתוק שמחבר בין הציור לכתיבה

"חמש רגליים", ספרה החדש של האמנית מרב שין בן־אלון, נכתב בעקבות גילוי של סוד משפחתי מטלטל: ב־2011, אחרי מות אביה, גילו מרב ואחיותיה שיש להן עוד שתי אחיות משתי אימהות שונות; שהן לא שלוש, אלא חמש אחיות מאותו אבא. הסוד הזה, הגם שהוא צף בספר כבר בתחילתו, לא נפרש בו בצורת סיפור נרטיבי, שמתאר את שלבי הגילוי ואת מה שחשבו או הרגישו הדמויות בכל שלב, אלא מתגלם באמצעות שורה של מגעים לא־מתחברים בין התת־מודע למודע ובין הציורים לטקסטים. 

יותר מאשר במישור הספרותי, או הטקסטואלי, הספר פועל כאובייקט אמנותי פיזי שאפשר להציץ בו מכיוונים שונים: הספר בנוי כאילו היה חדר בעל חמש כניסות שאפשר להתחיל לקרוא בו מכל אחד מחמשת חלקיו. כנהוג בטקסטים אוצרותיים, הוא כתוב בעברית ובאנגלית, ומהסיבה הזאת הוא לא נפתח מימין או משמאל אלא מלמעלה, כאילו היה בלוק ציור או תיבת סודות. בפנים מתגלים כמה קטעי יומן, שיחות, התכתבויות ומכתבים מחוקים, ולצידם רישומים בשחור־לבן־אדום, שלפעמים אפשר למצוא בהם תגובה לטקסט ולפעמים אי אפשר למצוא בינם לבין הטקסט שום קשר נראה לעין.

השאלה הראשונה שלי היא: מה זה? 

"מה זה?" בן־אלון צוחקת. 

כן, מה זה. 

"אפשר להתחיל בזה שזאת לא נובלה גרפית. להגיד שאני סופרת? לא. ציירת? לא. זה לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה - זה קוויר. חיפשתי דרך לחבר בין הציור והכתיבה, וזה לקח לי 20 שנה".

כמה מהציורים לא מגלים אפילו קשר עקיף לטקסטים. 

"תהום", היא צוחקת. "אני אומרת לקוראת שלי, 'תסתדרי'". 

במשך שנים יצרה בן־אלון מיצבים שכללו, לצד הדימויים, גם טקסטים סיפוריים שנכתבו או נחרתו על קירות התערוכה. בעשור האחרון היא חשבה איך לחבר את הכתיבה והציור לכדי ספר. "בכל פעם שניסיתי זה לא עבד. זה נשאר חלום שלא התממש. אני חושבת שמה שקרה בסוף הוא ההבנה שמה שיש בסיפור הזה הוא נתק. והנתק הוא המקום שבו הציור והכתיבה מתחברים. אני כל הזמן חיפשתי אותם במקום של החיבור, ואז הבנתי שהציור והכתיבה לא מתחברים בדרך הרגילה, שהם כמו שני צדדים של דף. זאת היתה פריצת דרך פנימית - לעשות חיבורים שלא מנסים להסביר, אלא ההפך - להכשיל, להפריד, לערער, להדגיש את הפער".

כותבים בבוקר עם הקפה

בן־אלון סיימה את לימודיה בבצלאל ב־1990, ובמשך עשר שנים לאחר סיום הלימודים עסקה רק בציור. אלא שאז הגיע משבר. "הרגשתי שהציור לא מגיע למקומות שרציתי שיגיע, גם מבחינת היצירה עצמה וגם מבחינת הקריירה. באותו זמן התגלגל לידיי ספר בשם 'דרך האמן' של ג'וליה קמרון, וזאת היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שעוסק בתהליכי יצירה. לא ידעתי שיש דבר כזה. אף אחד לא דיבר על זה במוסדות שהתחנכתי בהם. והספר שינה הרבה דברים בחיים שלי, גם בשיטות ההוראה - היום אני בעיקר מלווה את התלמידים שלי, אחד על אחד. אבל הדבר המשמעותי והמיידי ביותר שלקחתי מהספר הזה הוא הכתיבה". 

היא מספרת שהתחילה לכתוב "דפי בוקר". "בכל יום כותבים מינימום שלושה עמודים. כבר 20 שנה, מאז שנת 2000, שאני כותבת. שבוע אחרי שהתחלתי הצטרף אלי בן הזוג שלי, ועכשיו הצטרף גם הבן שלי, בן 23, וכולנו יושבים כל בוקר סביב השולחן, עם הקפה, וכותבים".

למה דווקא בבוקר?

"זה מנקה את כל המערכת, כמו שהגוף מנקה את עצמו בבוקר. כתיבת בוקר שונה מכתיבת לילה. בלילה ההרים נראים יותר גדולים, הצללים שחורים יותר, המציאות יותר מכבידה. בבוקר אני רואה דברים הרבה יותר ברור. אז קודם כל אני זורקת לשם את השאריות של הדברים שהתעסקתי איתם ביום הקודם - קניתי לא קניתי, עבדתי על זה, דיברתי עם זאת, ההיא התקשרה - וזה טרחני ומשעמם, הכי לא יצירתי בעולם. 

"אבל אחרי עמוד או שניים, הרבה פעמים, לא תמיד, מתחיל לצוץ משהו אחר. למשל הבנה שאני צריכה לעשות דברים אחרת ממה שתכננתי. רעיונות חדשים. כשקוראים אותם במבט לאחור, אלה חומרים מאוד גולמיים, לכאורה לא מעניינים בפני עצמם, אבל הם אפשרו לי לחזור בזמן ולראות את הדברים כמו שראיתי אותם אז". 

לפני הגילוי.

"כן. הרבה פעמים את חושבת שמשהו מסוים היה במרכז בתקופה מסוימת, ואז את מגלה דרך הכתיבה שהוא בכלל לא היה כל כך מרכזי, שביום־יום התעסקת בכלל בדברים אחרים. התקופה שאני עוסקת בה בספר, קיץ 2011, היתה מאוד עמוסה רגשית. חוץ מדפי הבוקר ניהלתי אז גם יומן שאותו כתבתי במהלך כל שאר היום - הייתי צריכה לפרוק המון דברים. אבל דווקא היומן הזה, שכולל את הפרטים של האירוע בזמן אמת, לא עניין אותי כחומר גלם לספר. עניינו אותי דווקא דפי הבוקר, שתיארו כביכול שגרה נורמלית, מציאות נטולת דרמה, בזמן שמתרחשת דרמה מאוד גדולה.

"עניין אותי השלב שאותו אי אפשר לשחזר בזיכרון - השלב שבו עדיין לא לגמרי ידעתי. זה שלב שאחר כך נדרס על ידי הידיעה. רק הכתיבה יכולה לשמר אותו. מבחינתי, הפער הזה בהבנה הוא הנושא של הספר. את המצב הזה, של ידיעה־אי־ידיעה, רציתי להכניס לספר, דרך הקטעים שלקוחים מדפי הבוקר. כשהקוראים פוגשים בחומרים האלה בספר, הם כבר יודעים מה קרה, וחווים את הפער בין הידיעה ואי־הידיעה מנקודת המבט של מי שכבר יודעים".

במהלך הקריאה הרגשתי שאת שמה אותי, כקוראת, בתפקיד החוקרת. 

"המטרה שלי לא היתה לפרוש את הסיפור שלי, אלא לתת מקום לסיפור שלך, של הקוראת. משום שאת לא יכולה להשלים את הפערים, זה מאפשר לך לעבור את החוויה שלך".

מה החוויה שלי?

"הספר הוא אירוע. משום שאת לא יכולה להשלים את הפערים, את משליכה פנימה את הנרטיבים שלך. לא רציתי לפרוס את חיי האוטוביוגרפיים. אנשים סביבנו כל הזמן מתוודים, אנחנו מכירים את זה מתרבות הריאליטי. אבל לא רציתי שזה יהיה ככה. וידוי משאיר את הקוראים באזור הנוחות שלהם. 'אה, זאת ההיא, עם האבא והאחיות'. רציתי שאולי גם אצלך, כקוראת, תחלוף המחשבה ש'אולי יש דברים שאני לא יודעת על החיים שלי'."

כתבת את הספר הזה מתוך מחשבה על הקוראים?

"לגמרי. אני לא אוהבת אמנות שהמטרה שלה היא רק התערטלות, שגורמת לי להרגיש כמו צופה שבוי. אני אוהבת אמנות שמשאירה לי מקום. החוויה של הקוראת לא פחות חשובה לי מאשר החוויה שלי".

רבים מהדימויים בספר נאספו מכמה ספרי סקיצות ישנים של בן־אלון, שהיא גזרה מתוך ההקשרים המקוריים שלהם - לפעמים מתוך ציור גדול יותר - והדביקה מחוץ להקשר, לפעמים ליד דימוי אחר. "הבנתי שאני צריכה לעשות את הפעולה הפיזית, לגזור ולהדביק, להפריד ולחבר מחדש, לפרק דימוי מההקשר שלו ולהניח אותו ליד דימוי אחר. הקונקרטי הוא המטאפורי". 

חלק מהדימויים בספר נלקחו ממשרדו של אביה, שעסק בייעוץ ארגוני. היא משתמשת בין השאר בטפסים ובגיליונות מדבקות שעל חלקם היא הוסיפה רישומים. היא מראה לי ארגז גדול של מסמכים שהיא לקחה מאביה: בכל פעם מסמכים שהיא מצאה שם הולכים לה לאיבוד בתוכו והיא לא מצליחה למצוא אותם שוב. "אני קוראת לארגז הזה התת־מודע שלי. בכל פעם שאני פותחת אותו, אני אף פעם לא מוצאת את מה שאני מחפשת, אבל אני תמיד מוצאת את מה שאני צריכה". 

הפורטרט של אבא

החלק השלישי בספר כולל מכתבים שבן־אלון מצאה אחרי מות האב: אלה מכתבים שהוא כתב אל ועדת העיטורים של צה"ל בתפקידו כחוקר של שבויי מלחמה שחזרו מהשבי אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובהם הוא המליץ להעניק עיטורים וציונים לשבח לחיילים שהצליחו להערים על חוקריהם בשבי באמצעות סיפורי כיסוי. 

זו פרשה מוכרת, שעוררה בזמנו ביקורת ציבורית רבה, אבל בן־אלון לא נכנסת לפרטי המקרים ולא חושפת את סיפוריהם של החיילים, אלא מביאה בספר סריקות של המכתבים כשרוב הכתוב בהם מחוק, מצונזר. מתוך המכתבים היא הותירה רק משפטים בודדים, תלושים ונטולי הקשר, שמשבחים את החיילים על היכולת שלהם לעמוד בסיפור הכיסוי שלהם, ומהדהדים את כותב המכתבים, האב עצמו, שגם הוא הצליח להערים על משפחתו ולהחזיק בסיפור הכיסוי שלו במשך שנים. 

"המכתבים האלה הם הטקסט שלו, הם הפורטרט שלו. אני נותנת לו פה להיות היוצר - והוא מדבר סיפור כיסוי. בעיניי הוא מדבר כאן על הפנטזיה להיות יוצר, לעשות משהו משמעותי בעולם, ואולי גם את התסכול שלו מהאופן שבו הוא בחר לממש את זה בחייו. אני מביאה את זה כסוג של פרשנות, אולי מפה הוא לקח את הרעיון". 

את חושבת שזה המכתב שהוא רצה לכתוב על עצמו, סיפור הגבורה האישי שלו?

"אולי. ומה זה בכלל סיפור גבורה? למה בתוך התרבות המיליטנטית סיפור הכיסוי נתפס כסיפור גבורה, ומחוץ לה הוא לא בסדר? אנחנו יודעים שחיילים שחזרו מהשבי מאוד נפגעו מהתהליך שעברו שם. ואולי גם הוא נפגע מהתפקיד הזה, כחוקר שבויים".

ואז את באה, ולוקחת את התפקיד הכי תוקפן, של הצנזורית. 

"את רואה את הצנזור במקום של הכוח, מי שהידע נמצא אצלו והוא מסתיר אותו. אבל אני מבצעת את ההשתקה לא רק מהמקום של הצנזור אלא גם מהמקום של מי שהצנזורה פועלת עליו". 

אני לא רק משתיקה מישהו אחר, אלא גם חווה את עצמי כמי שההשתקה הופעלה עליה. 

"האתגר מבחינתי היה להציג בספר את המורכבות הרגשית: אני לא רוצה לוותר על הכעס כלפיו, לא רוצה לסלוח. גם סליחה היא סיפור כיסוי וטיוח. אני רוצה להרגיש את הכעס ואת האהבה בו בזמן. אני לא באה לתקן את הדברים, לסדר אותם באופן שיהיה נעים ונוח, אלא להאיר אותם באופן מורכב. ועם זה, בעובדה שלקחתי ניירות שלו, מהמשרד שלו, ושילבתי בספר, יש מחווה של אהבה. גם אם ציירתי עליהם והפכתי להם את הקרביים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו