המתווה לפתיחת שנת הלימודים הוא קשקוש מקושקש. שיטת הרמזור לערים אף היא חרטא מוחלטא. זאת האמת. שתי השיטות האלה לניהול המגיפה לא יכולות לעבוד, כי הן מלאות חורים כה גדולים, ששום נגיף לא ייתפס ברשת. מה יועילו הקפסולות, אם הילדים מצטופפים בהסעה לזמן ממושך, ואז מתפצלים לקפסולות רק כדי לשוב ולהתאחד בהפסקות ובדרך חזרה ובחוגים? ומה עם המורים, העוברים בין הקפסולות כפרפר בין הפרחים?
המתווה הזה לא ימגר אפילו את הכינים. זאת עבודה בעיניים, מצג שווא של שליטה בעניינים, כשבפועל אין ניהול או בקרה על מה שקורה בשטח. חמישה חודשים היו לאנשים הרציניים האלה להיערך לשנת תשפ"א (נכון שזה נשמע כמו שנת אשפה?), והמתווה שיצרו לא רק שלא יקוים מהיום השני ללימודים, אלא שבסיסו הוא דפוק וחסר מעוף, שחבל על כל שקל שעולה ליישם אותו.
אותו הדבר לגבי שיטת "הרמזור". הרי היישובים בארץ הם בעצם שכונות של יישוב אחד גדול וצפוף, שנקרא ישראל. אין הפרדה אמיתית בין בת ים לראשון, בין בני ברק לפתח תקווה, בין עכו לנהריה. לכן התנועה מערים אדומות ושחורות לערים מבהיקות בירוק תהיה חופשית, והסיווגים יהיו זמניים, שבריריים, מתחלפים.
שום דבר לא יתקדם עד שכולנו נקבל אחריות. מסיכות, רעשנים, בלי שירים ובטח בלי ריקודים. כלום לא יזוז בלי שנוותר על כל סוגי ההתקהלויות לשנה, ובלי אכיפה קשה של עטיית מסיכות במרחב ציבורי, במיוחד בתוך מבנים, ולא ברחוב הפתוח. שנת הלימודים תחל, שבועיים אחר כך יבוא הגל השלישי ויקבור לצד הנפטרים גם את כל המתווים והכוונות הטובות.
המדינה חייבת להשקיע את משאביה הדלים בהסברה, באכיפה, בענישה - ובהקשבה למומחים שהיא מינתה. כל שאר הפעולות, כולל הפוסטים של ראש הממשלה נגד התקשורת או השמאל, הן תנועות סתמיות בחלל, בזבוז זמן, זריית חול בעיני הציבור שעדיין חושב שאוטוטו חוזרים לחיים הרגילים. לא. לא השנה. קחו נשימה, הרע עוד לפנינו. והלוואי שאני טועה.
חטפתי
השבוע ניסיתי להרים עצרת גברים נגד היחס לנשים, ונכשלתי. לא הצלחתי עם שותפיי לאירוע להשיג מספיק כסף כדי לממן את האירוע שרצינו. נדרשו 90 אלף שקלים להפגנה גדולה, כולל הגברה וסדרנים, כי בתקופה שבה כל עובדי הבמה בחל"ת, לא סביר אפילו לבקש מהם להתנדב. אבל בקופה שפתחנו נאספו רק שלושה אחוזים מהסכום המבוקש. אתר מימון ההמונים נחר עלי בבוז.
האמת, הבנתי. זו בכלל לא תקופה לבקש כסף. למי יש עכשיו כסף לתרום לאירוע חינוכי, שהשפעתו על המציאות הדוחה שבה אנחנו חיים קטנה עד בלתי מורגשת. יש נזקקים לתרום להם, יש הידוק חגורה כללי. אז לא ניג'סתי, לא הזכרתי, לא הושבתי את זה על הכבוד שלי. שחררתי. הבנתי שאם היקום מאותת לי שלא, אז בסדר. אתארגן מחדש על הרעיון ואוציא אותו לפועל אחרת. יקרה בקרוב, אני מקווה.
מה שמעניין הוא שחוויתי זווית טיפה אחרת של טקס ההחטפה הציבורי לכל מי שאומר מילה בזירה הכללית, או מעז להרים איזו יוזמה. ידוע היום שמי שיוצא לכיכר העיר, חוטף. עוד בחדר המדרגות, לפני שיצא מהבית. זה כמו המשחק הזה במשחקי וידאו, שבו חולד מציץ מחור וצריך לתת לו בומבה על הראש.
בדרך כלל אני חוטף על אמירות. הפעם ראיתי איך זה בשדה המעשה היזמי. עוד לא יבש הדיו על הפוסט המודיע על האירוע, כבר אני חוטף. על מה? קודם כל מזכירים לי כל חטאי עברי: פעם לא קיבלתי איזו אמת רווחת בהכנעה, ביום אחר תמכתי באבות גרושים. וואלה, זוועה של בן אדם. אחר כך קובעים, בלי לקרוא את רשימת הנואמים והנואמות שאישרו את בואם, שהאירוע יהיה בוודאי גזעני, מיזוגיני, פריבילגי, לבן, ומי אתה שתדבר על משהו בכלל, את מי אתה מייצג, אותי אתה לא מייצג, תתבייש. טינופת. בעעע.
יש עין רעה קולקטיבית בזמן הזה. מכסחים כל מי שאומר משהו שיש בו משום נקיטת עמדה. אנחנו לא מאמינים בעין הרע, אנחנו עין הרע. העין המחפשת בכל עניין מה אפשר להגחיך, להקטין, לכער במבט. סבבה. תיהנו. אבל יש בעיה. כי באווירה כזאת החברה שלנו לא יכולה להיות שוק רחב של אמונות ודעות המעשירות זו את זו. כשמחטיפים, המוזות מתחבאות, ומקבלים מלחמה תמידית, מלחמת מקלדות, בליסטראות של רשע שמרעילות את הבארות ואת הנשמות.
ימים של חשבון נפש עכשיו. יחשוב כל אחד אם כתב תגובה מרושעת כדי להיראות חזק בעיני עצמו, ויבקש סליחה מהטמבל שהוא היה. עוד השנה.
כלבים
בשבוע שעבר היה יום הכלב. עשיתי ברדיו תוכנית עם מאזינים שמדברים על כלבים. מתקשר מאזין שגר בשווייץ ומספר שאצלם כדי לגדל כלב צריך רישיון, שניתן רק למי שלמד אילוף וגידול בבתי ספר של המדינה. כך, כל מי שמגדל כלב יודע לחנך כלב. לכן בשווייץ, כך סיפר האיש, אין נביחות. כל הכלבים נובחים בלב.
הייתי בשוק. הבנתי שאני שוויצרי שחי פה בטעות נוראית.
נביחות מטריפות אותי. אני מדבר על נביחות ממושכות, נביחות באמצע הלילה, נביחות מאיימות כשמישהו עובר על המדרכה ליד שער שמאחוריו כלב, נביחות של כלבי צעצוע שמפצים על קוטנם בהרבה רוח וצלצולים. לטעמי, אדם שלוקח כלב חייב לדאוג שהכלב שלו לא יגרום סבל לאחרים. זה נראה לי בסיסי. אבל אני די לבד בנושא, אפילו החוק לא נותן מענה. החוק מאפשר לרשות להתערב רק כשיש חשש להתעללות בכלב. לא כתוב בחוק על התעללות בשכנים.
ופתאום משוויץ לי המאזין משווייץ ומספר שיש מקום מתוקן בעולם, שאמנם חוקים רבים משונים יש בו, אבל יודעים שם משהו על התחשבות בזולת (אם זה לא יהודי במלחמת העולם). פעם הייתי בארץ יפה זו והתארחתי אצל איזו משפחה בציריך, ושם לימדוני דבר ראשון שאין להוריד מים בשירותים אחרי השעה עשר בערב, למען לא תופרע מנוחת השכנים מפכפוך המים בצינורות. שכחתי, והורדתי בעשר וחצי. שכנה זועמת נקשה בדלת וחרקה משהו בשוויצרית, והמארחים לא ידעו נפשם מרוב צער. לפעמים הם טיפה נסחפים, אלה.
אני מדמיין אותי מטייל עם כלבי הכנעני, לחוח, על גדות אגם לוצרן. מולנו מגיע גבר מרשים עם כלב משונץ, אנחנו מחליפים הנהון מנומס, הכלבים קדים זה לזה, בדממה, מריחים אחוריים לפי התור, והלאה. חולפים בשכונת וילות, ובכל חצר כלב, והוא נושף בין קרשי הגדר, ועומד על שתיים, וסותם את הפה. רחוב שלם בלי נביחה אחת. כך זה בשווייץ שלי.
בחלומי חוק אילוף כלבים חובה חל בישראל, ובתוך כמה שנים כל הכלבים בארץ שולטים בעצמם, ואפשר להתלונן לרשויות על כלב שמגזים, שיישלח מייד לקורס מזורז.
הבעיה בכל התוכנית הזאת היא שאין לה תמיכה ציבורית, וישראל בכלל לא רוצה להיות שווייץ, לא מהשוקולד שלה ולא מקרירותה. כי במדינה של אנשים רועשים, אי אפשר שהכלבים יהיו שקטים.
אז הכלבים נובחים, והשיירה שלי עוברת, ולפחות אני יודע שאני לא לבד בעולם. שווייץ לצידי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו