נסיעתה היום של משלחת ישראלית רשמית לאבו דאבי, המתקיימת בעקבות צו ביטול החרם הכלכלי על ישראל שפרסם נשיא איחוד האמירויות, חליפה בן זאיד אל־נהיאן, היא לא פחות מאשר מפץ מדיני, אסטרטגי וכלכלי דרמטי במרחב הישראלי־ערבי, וקו פרשת מים חדש ביחסיה של ירושלים עם האזור.
כשבעה עשורים לאחר שראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, עיגן את מדיניות החוץ שלה בעיקרון של "דפוק על כל דלת", אך לא הצליח לשחרר את אומתו ממעגל הבידוד, הניכור והעוינות מכל עבר - נפתח היום שער ענק לרווחה בפני הדיפלומטיה, הכלכלה והביטחון הלאומי של ישראל. השער הזה אמור להיות להיות הזרז והמנוף לפתיחתן של דלתות נוספות רבות, ובקרוב מאוד.
ואמנם, קיים הבדל תהומי בין המערכת המסועפת של קשרים שקיימה ישראל במשך שנים ועשורים, בערוצים חשאיים ובלתי רשמיים, עם מנהיגים ועם אנשי ממשל ברחבי הזירה, לבין היציאה מן הארון והעלייה על נתיב של נורמליזציה מוצהרת ומקיפה.
יש גם הבדל יסודי לא פחות בין הסכם השלום ההיסטורי שנחתם בין ישראל למצרים ב־1979, ושגרר בעקבותיו את הרחקתה של ארץ הנילוס מן הליגה הערבית ואת נידויה במרחב הערבי - לבין ההתפייסות הנוכחית עם האמירויות, הנתפסת בגוש הסוני כלגיטימית.
הסיבה העיקרית לכך שמדיניות החוץ הישראלית זכתה להגיע לפרשת מים זו, שבה נסתם הגולל על דוגמות ומוסכמות שעבר זמנן והפציע שחר של יום חדש פרגמטי במחנה הסוני המתון - מעוגנת כמובן באיום האיראני על שחקניות מרכזיות במחנה זה. האיום מאפיל בתודעתן על כל קונספציה אנכרוניסטית שבה היו שבויות במשך שנים. זאת, כמובן, נוסף על התהליך המואץ, שבו מעצמת העל האמריקנית נוטשת בהדרגה את הזירה המזרח־תיכונית ומסתגרת יותר ויותר בתוך המרחב האמריקני. על רקע תהליך זה, ששורשיו בנסיגה האמריקנית מעיראק והמשכו בהתנתקותה מן החזית הסורית, נותרה ישראל בראייתן של מרבית מדינות האזור רשת הביטחון העוצמתית והיציבה היחידה. שיתוף פעולה הדוק עימה עשוי להיות משקל נגד אל מול נחשול הרדיקליזם האלים מבית היוצר של טהרן, המסכן את יציבותן, ביטחונן ורווחתן.
לנוכח תמורה זו, בנסיבות הגיאו־אסטרטגיות האזוריות, התגבשה תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, שהעניקה ביטוי מעשי ומוחשי לתהליכים אלה ושיבצה אותם בתוך מתווה קונקרטי, שהשלום עם ישראל היה נדבך מרכזי במסגרתו. העובדה שההשלמה עם ישראל היתה חלק מחזון מקיף שעוצב בחסות אמריקנית, ולא נולדה בהקשר הצר של יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, יצרה מסד רחב של לגיטימיות לתוכנית כולה, ולהפוך את הסמוי והעקיף לגלוי וישיר.
כך גם נשבר הגיונה של חשיבתו המקורית של הנשיא לשעבר אובאמה, שלפיה פריצת דרך במישור הישראלי־פלשתיני היא תנאי מוקדם הכרחי לשלום אזורי מקיף. היום, במקום שהמכלול הפלשתיני יעמוד כמחסום בפני כל יוזמת התפייסות, הוא משמש מרכיב בתהליך שמקורו במרחב הערבי הכולל. כך חברו להן זו לזו הנסיבות החדשות עם היוזמה המדינית האמריקנית כדי לתרגם את הפוטנציאלי לאקטואלי, וכך להביא לפתיחתם של השערים הסגורים, ובה בעת להצעיד את ישראל אל עבר עידן חדש ומבטיח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו